הגולן והאמריקאים

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, הודיע אתמול בציוץ בטוויטר כי לדעתו הגיעה השעה שארצו תכיר בריבונות של מדינת ישראל על רמת הגולן. הבוקר, ההודעה הדרמטית מעפילה לכותרות הראשיות של ארבעת היומונים. בשני הטבלואידים הנפוצים בישראל משבצים בראש השער פרפראזה על הסלוגן הקלאסי "העם עם הגולן". ב"ישראל היום", העיתון המקורב לטראמפ, הכותרת היא "טראמפ עם הגולן". ב"ידיעות אחרונות", העיתון שהיה רוצה להיות מקורב לטראמפ, לוקחים חצי צעד אחורה ומסתפקים בהכרזה "ארה"ב עם הגולן".

עיתונאי "ידיעות אחרונות" לא מפקפקים בחשיבות ההצהרה. הם מכריזים בשער שמדובר ב"הכרזה היסטורית". הכתבים איתמר אייכנר, אורלי אזולאי וסמדר פרי מסבירים לקוראים כיצד "בציוץ אחד, בעזרת 35 מלים באנגלית בלבד, עשה אתמול נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ היסטוריה – כשהמעצמה הגדולה בעולם התייצבה לצדה של ישראל והכירה בזכותה על השטח שנמצא בידיה כבר יותר מ-50 שנה".

ב"ידיעות אחרונות" מתרגשים – אבל נזהרים לא להתרגש יותר מדי. בעיתון מאותתים לקוראים שהסוגיה עדיין נתונה במחלוקת באמצעות אמצעי המחשה שברחוב מוזס אוהבים במיוחד: טורי בעד (אביגדור קהלני) ונגד (אלון פנקס). לכך מצטרפת החלטה עריכתית להבליט בכותרות גינוי רוסי שהושמע אמש.

בידיעה החדשותית מקפידים הכתבים להדגיש כי בינתיים מדובר רק בהצהרה: "הציוץ של טראמפ הוא בעל ערך רב, בהנחה שבימים הקרובים הוא יהפוך לעמדה משפטית רשמית של ארצות-הברית – בצורת הודעה רשמית מטעם מזכירות המדינה, הבית הלבן או משרד המשפטים. לאחר שהודעה כזו תצא, המשמעות של ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על רמת הגולן היא שניתן יהיה לקיים שם ביקורים רשמיים של אישים אמריקאים, להשקיע שם כסף ולקבל החזרי מס על תרומות בלי חשש להסתבכות, וכמו כן ההסכמים בין המדינות בכל התחומים יחולו גם על שטח זה".

דברים דומים כותבים ב"הארץ", שם מובהר בשער כי ההצהרה של טראמפ "אינה הכרה רשמית בסיפוח הגולן, אך מרמזת על כוונתו לקדם מהלך כזה בקרוב". "הארץ" הוא השמאלני מבין ארבעת היומונים, אך אף על פי כן גם שם ממהרים לאמץ את ההכרה הזרה בישראליותו של חבל הארץ הצפוני. "אין חלקת אדמה אהובה יותר על עמישראל, גם על השמאלנים שבו, מרמת הגולן", מגזים יוסי ורטר. בימים הקרובים ודאי יצוצו בעיתון מאמרי הנגד.

הציוץ של טראמפ (לחצו להגדלה)

הציוץ של טראמפ (לחצו להגדלה)

ב"ישראל היום", לעומת זאת, יוצאים בתהלוכת חג. כמו אצל המתחרים, גם כאן מגדירים את הציוץ של טראמפ כהכרזה היסטורית, אך בנוסף לכך עורך השערים עושה מאמץ מיוחד לקשור בין המהלך הנשיאותי לחג הפורים: הוא עושה זאת באמצעות הבלטה של סופרלטיב פרוע שהשמיע נתניהו ("נס פורים") וטור של עורך העיתון, בועז ביסמוט, שתמצית ממנו נדפסת בשער.

"ביום שבו קראנו במגילה את המשפט 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר' התבשרנו על מתנה נפלאה נוספת של הנשיא ה-45 של ארצות-הברית", כותב ביסמוט. "טראמפ, כמנהגו, בישר על כך בציוץ. ציוץ ברמה!". בכותרת, למי שלא הבין, משובצות המלים "אורה ושמחה" וגם "חג לישראל".

בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" (צילום: יונתן זינדל)

בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" (צילום: יונתן זינדל)

החינמון של משפחת אדלסון הוא היומון היחיד שמדפיס את דיוקנו של נתניהו בהפניית השער שעוסקת בטראמפ ובגולן: ראש ממשלת ישראל מניף את ידו ומנופף בה לקהל שאינו נראה בתמונה, וכך עושה גם הנשיא האמריקאי. המסר הבלתי מילולי: אנחנו עומדים יחד, אנחנו מתואמים. ביסמוט, בתמצית הטור, דואג לציין כי ההצהרה של טראמפ לא היתה באה לעולם ללא שתדלנותם של הסנאטורים טד קרוז וטום קוטון – ועמם כמובן גם נתניהו ואנשי צוותו. הטור נחתם בברכה חגיגית שפונה ישירות לנשיא ארצות-הברית: "ואתה טראמפ – שוב יצאת מלך!".

קשירת ההצהרה של ראש המדינה הזרה לחג הפורים לא עושה חסד עם בני עם ישראל. דווקא בחג שבו נהוג לספר מעשייה על הימים שבהם חסו היהודים תחת שלטונו של מלך זר ועמדו בפני השמדה, עיתונאי "ישראל היום" יוצאים מגדרם כדי להלל ולהתרפס בפני שליט זר שהואיל בטובו לאמץ עמדה שמדינת ישראל אימצה כבר לפני עשורים. בדיוק כפי שקרה עם ההכרה בירושלים כעיר בירה.

אפילו אם שמים בצד את קווי האישיות הדוחים של טראמפ ואת מדיניות הפנים המפוקפקת שלו ומתייחסים רק ליחסו לישראל, ההתבטלות הישראל-היומית בפניו היא ההפך הגמור מהאג'נדה הוותיקה של נתניהו (שהיא ברגיל גם האג'נדה של "ישראל היום"). בנאומים ובחומרי התעמולה של נתניהו, ישראל היא מעצמה אזורית שאינה תלויה באיש כדי לשמור על בטחונה ושגשוגה, אומה שדמוקרטיות מערביות מחזרות אחריה ומדינות נחשלות נעמדות בתור כדי לכונן עמה יחסים. נראה שבעיניים של ביסמוט ישראל היא קודם כל מדינת חסות אמריקאית – ורק אחר-כך האימפריה הטכנולוגית-משיחית מהנאומים של ביבי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, ספטמבר 2018 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, בשנה שעברה (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ההצהרה של טראמפ לא הושמעה בחלל ריק. ישראל נמצאת בעיצומה של מערכת בחירות, וכפי שדואגים להדגיש ב"ישראל היום" – ההישג מיוחס למועמד נתניהו. ב"ידיעות אחרונות" מגדירים היום את הצהרת טראמפ כ"ניסיון לסייע לנתניהו בבחירות", חד וחלק. "בחירות 2019 יהיו, ככל הידוע, הפעם הראשונה שבה ממשל אמריקאי מתגייס כמיטב יכולתו לעזור דווקא לליכוד", מוסיף עמית סגל במוסף הפוליטי. עמוס הראל, ב"הארץ", טוען כי "הנשיא האמריקאי לא רק מתגייס לקמפיין של הליכוד", אלא "מיושר לגמרי עם מסרי המפלגה".

רגע, הממשל האמריקאי מתגייס לקמפיין הבחירות של מפלגה ישראלית? הנשיא עצמו מנסה לעזור למועמד ספציפי? ואף אחד לא מתקומם? ב"ישראל היום", העיתון שבשנים האחרונות יוצא בחריפות נגד בחישה אמריקאית לטובת יריבי נתניהו, ההתערבות של טראמפ לטובת נתניהו עצמו עוברת בשקט יחסי.

אמנון לורד, האיש של "ישראל היום" למשימות קונספירטיביות, לא כותב היום על טראמפ והגולן, או על ההוכחה לכך שהממשל האמריקאי באמת שולח יד אל תוך הפוליטיקה המקומית. בועז ביסמוט, כך עולה מטורו החגיגי, הוא מכחישן בחישה. הוא מסביר לקוראים שבניגוד למה שאמרו להם – לא מדובר בהתערבות בתהליך הדמוקרטי.

"זה לא קשור לבחירות, זה קשור לטראמפ, לנתניהו ולקשר הייחודי שיצרו שני המנהיגים", טוען ביסמוט, וסונט במלעיזים: "כבר אתמול, כמובן, קמו אותם פרשנים שדיברו על סיוע של הנשיא טראמפ לחברו נתניהו במהלך מסע הבחירות – ואני לתומי חשבתי, אחרי עידן הנשיאים קלינטון ואובאמה וההתערבות שלהם בבחירות, שלהיות ראש ממשלה וחבר של נשיא אמריקאי זה דווקא חשוב ומבטיח".

אם כך, עכשיו הכל ברור: כשאובמה עזר ליריבי נתניהו, זה היה חלק ממזימה אמריקאית שנועדה לגנוב את הבחירות ולהפיל ראש ממשלה מכהן. לעומת זאת, כשטראמפ עוזר לנתניהו אין עם זה שום בעיה, משום שכידוע מותר לקבל מתנות מחברים.

אבל לא כולם ב"ישראל היום" מסכימים עם הניתוח של העורך. הכתב המדיני אריאל כהנא כותב בטור פרשנות שבאופן עקרוני טראמפ החליט כבר מזמן – לפני למעלה מחודשיים – להודיע על שינוי המדיניות בנוגע לגולן. "בסופו של דבר", מציין כהנא, "ככל הנראה במטרה לסייע לנתניהו לקראת הבחירות, הוחלט בממשל לבצע את ההכרזה קרוב ככל הניתן לפתיחת הקלפיות". הקביעה העובדתית הזאת, שסותרת את הגרסה של ביסמוט, נותרת במעמקי הטור ולא זוכה להבלטה בכותרותיו.

פרשת המניות

כל העיתונים ממשיכים לעסוק במיקי גנור, עד המדינה בפרשת הצוללות, שהחליט לחזור בו מעדותו. נחום ברנע, שטורו הוא היום כתבת השער של "המוסף לשבת", מגולל את השתלשלות הפרשה ועל הדרך משרת את אחד מבכירי החשודים, מפקד חיל הים בדימוס אליעזר (צ'ייני) מרום, שלפי המשטרה לקח שוחד מגנור.

נחום ברנע (צילום: יהודה שגב)

נחום ברנע (צילום: יהודה שגב)

"האלוף (מיל') צ'ייני מרום נחשב ללוחם נועז", מחמיא לו ברנע, "הוא קנה את תהילתו בהשתלטות על קארין איי, ספינת הנשק האיראנית, בלב ים סוף, מאות קילומטרים מאילת. על-פי החומר במשטרה הוא קיבל לכאורה מגנור 300 אלף שקל בשנתיים. זה מה שמקבלים בדרך כלל כריטיינר: 15 אלף שקל לחודש בתמורה לפתיחת דלתות.

"אבל מרום, כמפקד חיל הים, היה האיש שזרק את נציג המספנה [שייקה] ברקת והכניס את גנור. החטא הקדמון הזה הופך אותו ממאכער, אחד מרבים, לחשוד בקבלת שוחד. גנור הדליף השבוע לתקשורת שהוא מרגיש אשם בשל מה שעולל לצ'ייני. יש צדק בדבריו".

ברנע לא רק חש חמלה כלפי צ'ייני. בטעות או בכוונה, הוא גם משפץ למענו את המספרים. 15 אלף שקל לחודש זה אולי מה שמקבלים בישראל על "פתיחת דלתות", אבל בניגוד למה שטוען ברנע – צ'ייני לא קיבל מגנור 300 אלף שקל, וגם לא 360 אלף שקל (הסכום המדויק שמקבלים כשמכפילים 15 אלף שקל ב-24 חודשים). לפי המשטרה, צ'ייני קיבל מגנור סכום גבוה בהרבה: 600 אלף שקל. כפי שקורה לא פעם, עורכיו של ברנע נמנעו מלבדוק את הנתון והשאירו את השגיאה על מכונה.

לצד הסיקור השוטף של ההליכים נגד גנור והשינויים בגרסתו, בסוף השבוע הזה שני עיתונים בולטים במאמצם להתעמק גם בצד הפחות גלוי של פרשת כלי השיט – פרשת המניות של נתניהו ויחסיו עם בן הדוד והספונסר נתן מיליקובסקי.

"פרשת המניות שנתניהו הביא על עצמו עשויה להתגלגל לחקירה נוספת נגדו", מודיעה כותרת בינונית שנדפסת בשער "הארץ". גידי וייץ, שמספק טור בנושא, מפגין זהירות: "אדם הבקיא בפרטי העלילה העריך כי יהיה קשה לקשור את פרשת מניות הפלדה לפרשת הצוללות, אך סייג: הבדיקה נמצאת בשלב מוקדם מכדי לגבש מסקנות נחרצות, וייתכן שצלילה אל תוך החומר תוביל לכיוונים מפתיעים".

אהוד ברק (צילום: תומר נויברג)

אהוד ברק (צילום: תומר נויברג)

בהמשך הגיליון, אהוד ברק שועט קדימה: "בנימין נתניהו חייב להיחקר באזהרה", הוא כותב בטור דעה שנושא את הכותרת "לחקור את נתניהו באזהרה". המדינאי בדימוס ואיש העסקים בהווה מסביר לקוראי "הארץ" כי "מתוך ערפל הגרסאות המתחלפות עולה התמונה הבאה: בשנת 2007, ח"כ נתניהו, חבר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, קיבל מבן דודו נתן מיליקובסקי מניות בחברה שטיסנקרופ, יצרנית הצוללות, היא לקוח מרכזי שלה. הן נמכרו תמורת 4.3 מיליון דולר בסוף 2010. בעת המכירה כיהן נתניהו זה כשנה ומחצה כראש הממשלה. אין עדות שנתניהו שילם בעבור המניות. לא ברור גם מה דיווח נתניהו לרשויות המס ולמבקר המדינה".

אין עדות שנתניהו שילם עבור המניות? דווקא יש. אתמול דיווח חיים ריבלין בחדשות 12 כי ראש הממשלה רכש את המניות ב-600 אלף דולר. הפרט הזה אמנם הספיק להיכנס למהדורת סוף השבוע של "דה-מרקר", אך במדור הדעות של "הארץ" לא טרחו לתקן את כותב הטורים האורח.

גור מגידו, שחשף לראשונה לפני שנתיים את הקשרים העסקיים בין מיליקובסקי לטיסנקרופ, חולק עם קוראי "דה-מרקר" פרטים חדשים על הרווחים הנאים שגרף נתניהו. "לא זו בלבד שערך המניות של נתניהו נסק בזמן שההכנסות והרווחים של המפעל צנחו – שווי המפעל נקבע פעמיים (בשתי עסקאות שנערכו לרכישתו) והוא התרסק ב-57%, שעה שערך המניות של נתניהו זינק פי ארבעה. אנשי נתניהו לא מצליחים לפי שעה לספק הסבר לתופעה, למעט המסקנה שנתניהו קיבל את המניות בהנחה של מיליוני דולרים. אם זה המצב – נתניהו קיבל לכאורה מתנה אסורה".

בנימין נתניהו, 20.3.2019 (צילום: יונתן זינדל)

בנימין נתניהו שלשום במעון ראש הממשלה, בתום אירוע שבו מסר הצהרה לתקשורת (צילום: יונתן זינדל)

לעיסוק האינטנסיבי של "דה-מרקר" בפרשה מצטרף "גלובס", היומון הכלכלי שבעבר היה תמונת המראה של הכלכלון הירקרק מבית "הארץ". "מכירים את הסבך האלקטרוני, פסטה של כבלי הטענה, חוטי ניידים, שנצים, מחברים המלופפים זה בזה? קשה לפרום את הקשר ולחלץ את המקום שממנו יוצא כבל אחד, והיכן משתמשים בו לטעינה. כך נראות אינסוף הפרשות של נתניהו. דבר אחד עולה מהסבך: מהיכן שמושכים את החוט, מוצאים שבכל קצה יושב בן דוד", כותבת טל שניידר ב"גלובס", וניגשת למלאכת הפרימה.

"גורל הבדיקה שנפתחה בימים האחרונים בפרקליטות ובמשטרה בנוגע לסיפור המניות שהחזיק ומכר נתניהו תמורת 16 מיליון שקל בנובמבר 2010 יקום וייפול, במידה רבה, על התשובה לשאלה הבאה: האם נתניהו דיווח באופן מלא ושלם על אודות הנכסים הפיננסיים הללו שלו. וממש לא בטוח שהוא עשה כן", כותב חן מענית באותו עיתון.

נתניהו, בתגובה, מוסר שהכל דווח כחוק ובזמן אמת. תגובתו קצרה ותמציתית, ולא מפוגגת את האפקט מצית הדמיון שגלום בפרשה: הגילוי שראש ממשלת ישראל, בעודו יושב על כס ראש הממשלה, הרוויח מיליונים בעסקה עם קרוב אמריקאי שעד לאחרונה כמעט אף אחד לא ידע על קיומו.

"בישראל חייבים נבחרי ציבור להגיש דו"ח הצהרת הון, אך הנייר החשוב הזה, השומר על ענייניהם הפרטיים של ראשי ממשלה ושרים, מופקד בכספת סגורה אצל מבקר המדינה", מציינת טל שניידר בהמשך טורה. "עיני הציבור לא שוזפות את המידע, וזו הסיבה שחלקים מן התמונה בנוגע לקשרים העסקיים של נתניהו נותרו עלומים עבור העיתונות והציבור. זה הזמן לציין שדווקא חובות השקיפות המוגברות, הקיימות במדינות מערביות רבות, עשויות היו לספק תשובות פשוטות מטעמו של נתניהו, אולי אף לגונן עליו וליידע את הציבור האם יש ממש בטענות נגדו".

גם לאלי ציפורי, הפובליציסט הבכיר של "גלובס", יש מה לומר על פרשת המניות – ואפילו דברים נוקבים. ואולם, ובאופן בלתי מוסבר, המאמר המפורט שכתב בנושא לא מתפרסם ב"גלובס", אלא בעמוד הפייסבוק האישי שלו. כפי שקורה לעתים תכופות, צוות הניו-מדיה של נתניהו מיהר לשתף את הפוסט, והפעם גם הוסיף הנחיה לגולשים: "חייבים לשתף".

ומה עם "גלובס"? במקום טור על פרשיות נתניהו, בגליון סוף השבוע הזה ציפורי מפרסם בעיתון רשמים מהרצאת TED שנשא איש עסקים סיני-אמריקאי לפני שש שנים.

תעמולה

"חכו-חכו, הגרוע מכל עוד לפנינו", מתריעים/מבטיחים במוסף "G" של "גלובס", בכתבה של חן שליטא שעוסקת ב"אנשי צללים שמכינים את פצצת האטום של הרגע האחרון" במערכת הבחירות. שליטא נוקבת במועד שבו תיפתח הפורענות: יום שישי, 5 באפריל, עוד שבועיים. במועד הזה, היא מציינת, "יתפרסמו הסקרים האחרונים המותרים בחוק, ומשם אפשר רק לנחש את הלך הרוח".

ליאור רוטברט, יועץ אסטרטגי, מתייחס לסקרי המסרונים שמציפים את מכשירי הסלולר של האלקטורט בשבועות האחרונים. "כל המדגמים שאנשים משתתפים בהם בפלאפון, הרבה יותר משהם סקר, הם דרך לבדוק באופן שיטתי למי אתה מצביע, כדי לדעת אם יש טעם להפציץ אותך במסרים בחמשת הימים שלפני. לכן גם השאלה מי האופציה השנייה בסדר העדיפויות שלך מאוד חשובה. היא אומרת בעצם למי עוד יש סיכוי לקבל את המקום הראשון אצלך".

גורם אנונימי שמתואר כ"מי שהיה שר בכיר ועמד בראש מטות האסטרטגיה וההסברה של מפלגה גדולה" חולק הערכה לגבי תפקידה של התקשורת במסעות ההכפשה. "גם אם עמית סגל היה רוצה להוציא הכל עכשיו, למדליף יש בדרך כלל תוכנית סדורה וחשוב לו לשלוט בתהליך. לא להתחיל עם פצצת אטום ולסיים בנשק קל, אלא ללכת ולהקצין בהדרגה. אז כל פעם הוא מטפטף לו עוד קצת, כמו סוחר סמים, שנותן מיליגרם חינם, ועוד אחד, ואז מגיע למינון בעוצמות גבוהות".

מרואיין שמזוהה רק כ"דובר לשעבר של מפלגה גדולה" מספר על השימוש בחומרים ארכיוניים שליליים. "כשזה חומר חזק, את מוציאה את זה כאייטם", הוא אומר לשליטא. "אם זה לא מספיק ויראלי כדי לעמוד בפני עצמו, את תיתני את זה לאחד הפרשנים כדי שיזכיר את המידע הזה כבדרך אגב בשידור. הרבה מהם עצלנים. נדמה לך שהם ארכיון מהלך כשהם מעלים תזכורות כאלה מהאוב, בזמן שמישהו מאיתנו פשוט עשה להם את העבודה".

"איך אתה מחליט למי לתת?", שואלת שליטא.

"קודם כל לעמית סגל, ערוץ 12, שהוא – אני חייב לציין – ממש לא עצלן. ואם הוא לא לוקח, אז לערוצי הטלוויזיה האחרים. כשזו קלטת, זה טלוויזיה. כשזו תמונה – אז לפרינט. 'ידיעות' בעדיפות ראשונה, ואם ב'ידיעות' מסרבים, או שאת יודעת מראש שהם לא יקדמו את האג'נדה הזו – אז ל'ישראל היום'".

השופט חנן מלצר, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, החודש (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

השופט חנן מלצר, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, החודש (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

וב"ישראל היום"? מפגינים שאננות. אחרי שבשנים האחרונות דנו שופטים בטענות שלפיהן יש לראות בחינמון של משפחת אדלסון תרומה פוליטית אסורה, היום מראיינים שם את חנן מלצר, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית ושופט בבית-המשפט העליון.

על פניו, ראיון עם יו"ר ועדת הבחירות הוא אייטם בסיסי למדי בסיקור פוליטי. ובכל זאת, במקרה של "ישראל היום" מדובר ביוזמה מעוררת עניין: מיזם תעמולת הבחירות היקר בתולדות ישראל מארח לראיון את הגורם שאמור לפקח על כשרותה של תעמולת הבחירות. חרף הפוטנציאל הנפיץ, הראיון עצמו דל ונטול ניצוצות. המראיין, הכתב הפרלמנטרי גדעון אלון, מציין כבר בפתיח כי המרואיין שלו – כזכור, שופט עליון שעומד בראש ועדת הבחירות – "מגלה בקיאות רבה בכל הסעיפים של חוקי הבחירות". אלון לא שואל את מלצר על החלטתו לדחות דרישה להגדרת החינמון כפלטפורמת תעמולה בשירותו של נתניהו. למעשה, השם "נתניהו" כלל אינו מוזכר בראיון – וכך גם שמותיהם של פוליטיקאים עכשווים אחרים, למעט אזכור אגבי של עופר כסיף ומיכאל בן-ארי (בהקדמה מאת הכתב).

בהמשך גליון "ישראל השבוע" נדפס טורו החדש של אראל סג"ל, שממשיל את רשימת כחול-לבן לפרופסור אוסטרי שננשך בפין על-ידי עורב בוגדני. מה גרם לעורב לתקוף כך? פשוט מאוד, הפרופסור החליט לתקוף את נתניהו בגין מעורבותו (המוכחשת) בפרשת הצוללות.

שטרסלר נגד כחלון

נחמיה שטרסלר בדיון על מתווה הגז בוועדת הכלכלה של הכנסת, 14.12.15 (צילום: יונתן זינדל)

נחמיה שטרסלר (צילום: יונתן זינדל)

במדור הדעות של "הארץ" יוצא נחמיה שטרסלר נגד שר האוצר, משה כחלון, בעקבות צמד ציוצים של מפלגת כולנו שבהם נטען שהפרשן הכלכלי הוא "הדובר המובהק של הלבן-לבן בחברה הישראלית" ושהוא חלק מ"קהל קטנטן של פריבילגים שחשבו בטעות שהרוב הדומם כאן כדי לשרת רק אותם". במפלגה הוסיפו כי "כולנו כאן כדי שהעולם הלבן-לבן הזה יתקיים רק בפנטזיות המעוותות שלך, מר שטרסלר", וגרפו במצטבר סך צנוע של 47 חיבובים ומספר חד-ספרתי של שיתופים.

הציוצים של כולנו צויצו בשבוע שעבר ולא הותירו רושם מיוחד. כעת, באדיבות מושא הביקורת, הם נחקקים בטיוטה הראשונה של ההיסטוריה: "כחלון מנסה להפוך את צבע עורי וצבע עורם של אבי ואמי עליהם השלום לסוג של בושה וקללה. כמה נמוך עוד אפשר לרדת?", כותב שטרסלר. הוא מציין את מצבה הרעוע של כולנו בסקרים, ואף קובע כי ההתקפה עליו ממחישה ששר האוצר התחרפן.

במבט ראשון, הניתוח של שטרסלר משכנע. יכול להיות שכחלון באמת שלף את השיח העדתי משום שהוא חושש שלא יצליח להיכנס לכנסת הבאה. אך במבט שני ניתן להבחין גם במה שאין בטור התגובה של הפרשן הכלכלי הוותיק: שטרסלר אמנם יוצא נגד אזכורי הצבע וטוען שכחלון גזען, אבל כלל לא טורח להכחיש שהוא אכן נציגם של בעלי ההון בטרקלין העיתונאים.

הקונספירציה השבועית

טורו השבועי של אמנון לורד ב"ישראל השבוע", הטור הפוליטי המרכזי של "ישראל היום", כולל גם השבוע התייחסות נרחבת לאחוות הצללים שלטענתו שולטת במדינת ישראל. לורד מרחיב על מקורותיו ההיסטוריים של מה שהוא מכנה "המעמד הביורוקרטי", שהוא לדבריו מעין גרסה מקומית ל"מדינת העומק", וגורס שמפא"י, מפלגת השלטון הנצחית לשעבר, אמנם כבר אינה קיימת – אבל המנגנון הדכאני שהקימה עדיין עמנו.

יצחק שמיר, 1985 (צילום: משה שי)

יצחק שמיר, 1985 (צילום: משה שי)

לקראת סוף ההסבר מגיש לורד לקוראיו חשיפה בלעדית: "שמיר היה למעשה מפא"יניק ימני", הוא קובע, אך מתחמק מלהסביר כיצד קרה הדבר, ובעיקר למה ומדוע. במחשבה שנייה, אפשר להבין אותו. שמיר כבר לא עמנו, אבל המפא"יניקים וסוכני החרש שלהם עדיין מאזינים.

ענייני תקשורת

מימן. כתבת השער של "מוסף כלכליסט" היא "ראיון מקיף ראשון זה כעשור" שקיימה דיאנה בחור-ניר עם יוסי מימן, איל הגז לשעבר שהחזיק בערוץ 10 יחד עם ארנון מילצ'ן ורון לאודר (ואחרים). מימן מספר בגילוי לב על הפסדי העתק, האלכוהוליזם והשתלת הכבד שעבר, וקצת פחות בגילוי לב על פרשת השחיתות הפרואנית שבה נקשר ועל ערוץ הטלוויזיה המנוח.

יוסי מימן בשער "מוסף כלכליסט"

יוסי מימן בשער "מוסף כלכליסט", 21.3.2019

"בכתב האישום הצפוי נגד נתניהו מפורטות פניות מצד ראש הממשלה לבעלי אתר 'וואלה' בנוגע לסיקור שהוא מבקש. הוא התקשר גם אליך?", שואלת המראיינת, ומציינת שמימן מעדיף לשתוק מאשר להשיב לשאלה. "אולי הן הגיעו ישירות למילצ'ן או ללאודר?", היא מוסיפה ושואלת, ומימן משיב: "אולי גם וגם וגם? [...] הוא היה מאוד רגיש לסיקור שלו. בנושאים אישיים הגיעו מסרים, אבל העמדה שלי היתה לא להתערב בתוכן. רק פעם אחת נתתי הנחיה: אל תתקיפו משפחות של אנשי ממשל בנושאים רכילותיים ללא ערך חדשותי – אם לא מדובר בפושעים או בבעיה בטחונית, המשפחות נשארות בחוץ. גם בסיקור שלי לא התערבתי".

משאבי אנוש. "תודה! מערכת 'גלובס' מודה למתי גולן על טורו היומי, שהופיע ב'גלובס' בשני העשורים האחרונים, ומאחלת לו הצלחה רבה בהמשך", בישרה הודעה שנדפסה שלשום בשער היומון הכלכלי.

במדור הדעות האחורי של "הארץ" מחזירים את דורון רוזנבלום, שש שנים אחרי שעזב את העיתון. קוראים שמתגעגעים לטורים הסאטיריים של רוזנבלום לא ימצאו סיפוק במדור החדש והקצרצר שהוקצה לו, שקיבל את השם הירחמיאלי "דורון לשבת". התוכן עצמו, לפחות השבוע, הוא מעין ציוץ מודפס: "אל תנודו לו, מה שלאחרים הוא גיהנום – קרבות בוץ בשיניים ובציפורניים – עבור נתניהו הוא גן עדן. זהו ראש ממשלה שאינו פורח בתפקידו, אלא רק במאבק עליו".

בשער "בשבע", החינמון החרד"לי הנפוץ, מודיעים השבוע על שובו של בעל טור ותיק שעזב לפני שנתיים. טור הקאמבק של אבי סגל מתפרסם במוסף "אתנחתא" ומוקדש למערכת הבחירות: על רקע הנוסטלגיה העכשווית לבגין, סגל מדמיין את המדינאי המנוח שב לחיים ולפוליטיקה – ולפיכך מתייצב אצל יועץ תקשורת מנומנם ודורש לחזור לעניינים.

יועץ התקשורת מנסה ללמד את בגין כיצד מריצים קמפיין בשנת 2019, ומסביר לו ש"כרגע הכי דחוף זה הטלוויזיה". כשבגין אומר שהוא ישמח להתראיין בטלוויזיה, היועץ מתקן אותו: "אתה מגיע לטלוויזיה כדי להשתתף בתוכנית סאטירה. התפקיד שלך הוא לספר בדיחות כתובות מראש ולהקשיב לדאחקות על חשבונך מפיהם של ליצנים תל-אביבים בני שלושים שבדיוק נפרדו מהחברה שלהם. הבנת?".

"בדיחות?", משיב בגין בזעזוע, "אני אספר בדיחות? יש לי דיכאון קליני!".