הזדמנות
הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר מוקדשות לשתי רקטות, או "טילים" בלשון המוטעית של הטבלואידים, שנורו אמש מעזה לכיוון תל-אביב. האירוע החריג, שכמותו לא התרחש מאז 2014, התחולל מעט לאחר השעה תשע בערב, כך שלמהדורות הדפוס של עיתוני הבוקר לא נותר זמן רב לברר פרטים ולעבדם לכדי ידיעות חדשותיות.
הבוקר קבע צה"ל כי חמאס ביצע את הירי, ככל הנראה בטעות, אך אתמול הניחושים כללו גם את הג'יהאד האסלאמי. "אם אמנם הג'יהאד אחראי לירי, ייתכן שמי שדחקה בו לפעול היתה איראן, פטרוניתו, על רקע המכות שספגה באחרונה מישראל", העריך יואב לימור בטור שמופיע הבוקר בכפולה הפותחת של "ישראל היום". "אמש לא היו לכך עדיין סימוכין, אבל סביר שהמודיעין ישקיע מאמץ רב בניסיון לקשור את טהרן לאירוע, במסגרת המאבק הרב-חזיתי שישראל מנהלת נגדה".
לא רק המודיעין ישקיע מאמץ כזה, גם "ישראל היום". "הידיים ידי איראן", נכתב הבוקר בשער העיתון, מעל תמצית מאמרו של פרופ' אייל זיסר. להבדיל מלימור, שמסייג את הניחוש, זיסר קובע חד-משמעית כי הג'יהאד האסלאמי הוא ששיגר אתמול את הרקטות. על כן אין לו בעיה להמשיך ולקבוע כי "לירי אחראית במישרין איראן, השולטת בארגון ובמנהיגיו".
בעיתונים האחרים נזהרו מלקבוע מי אחראי לירי. הפרשן הבטחוני של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, הזכיר אפשרות של תקלה, ובכל מקרה נטה לכיוון חמאס כשכתב: "את ההסבר למהלך הזה צריך אולי לחפש בתקלה או בהתקף חרדה של מנהיגי החמאס לשרידותו של הארגון בשלטון".
פישמן הזכיר כי "האירוע הדרמטי ביותר שהתרחש ביממה שקדמה לירי ברצועה היו הפגנות גדולות של תושבים בג'בליה על רקע המצב הכלכלי, תוך ביטויי מחאה קשים נגד ארגון החמאס. ההפגנות דוכאו בברוטאליות על-ידי מנגנוני הביטחון של הארגון". לדעת פישמן, אפשר שחמאס רצה לגדוע את המחאה העממית ובחר בתקיפת העורף הישראלי. הערכה דומה ניתן למצוא גם במאמר הפרשנות של עמוס הראל ב"הארץ".
"מיד לאחר הירי", מדווחים כתבי "ישראל היום" בכפולה הפותחת של העיתון, "במערכת הביטחון פתחו בדיונים אינטנסיביים כיצד להגיב ויצאו מנקודת הנחה שהתגובה חייבת להיות עוצמתית". תגובה עוצמתית שכזו תחשוף באופן טבעי את השקר שלפיו מדינת ישראל מתייחסת לירי מעזה לעבר היישובים בסביבות הרצועה כמו לירי לעבר לגוש דן. הפוליטיקאי האחרון מהליכוד שהעז לומר אמת בנושא, צחי הנגבי, ספג ביקורת חריפה מחבריו למפלגה, כמו גם מראשי מפלגות אחרות. "אין הבחנה בין הירי של חמאס לעבר יישובי הדרום לבין ירי לכל אזור אחר במדינת ישראל", הבהיר לו ראש הממשלה נתניהו. אבל ברור שיש.
ב"הארץ", עיתון שאינו רואה את עצמו חלק מהשלטון, כותב עמוס הראל בפשטות: "הפלסטינים יודעים שישראל מתייחסת אחרת לנחיתת רקטות במרכז". אך כיצד ניתן להסביר לקוראי עלון התעמולה הפרטי של נתניהו, המחולק הבוקר ב-400 אלף עותקי חינם, כי דווקא הנגבי צדק ונתניהו שיטה בהם?
שני כותבי טורי הפרשנות ב"ישראל היום" מדלגים מעל המשוכה הזו בקלילות, ומספקים שתי דוגמאות נאות לשיעור מבוא בלוגיקה. הפרשן הבטחוני יואב לימור כותב: "גם בג'יהאד יודעים שירי לגוש דן הוא לא המדרגה הראשונה, אלא האחרונה; לא משום שדמם של תושבי תל-אביב אדום יותר, אלא כי ירי כזה הוא הכרזת מלחמה – שישראל לא תוכל להתעלם ממנה".
קוראי "ישראל היום" שלא הפנימו את הסתירה הפנימית מוזמנים לעיין בטורו של פרופ' זיסר. "אף שדין שדרות כדין תל-אביב, ברור ששיגור טילים לעבר גוש דן הוא חציית קו אדום שישראל אינה יכולה לעבור עליה בשתיקה", הוא כותב. מכל המשפטים בטקסט של המומחה למזרח התיכון, עורכי העיתון העדיפו להבליט בליד דווקא את המשפט הזה.
ומה צפוי בימים הבאים? "הדרך להידרדרות עלולה להיות קצרה", מתריע הראל ב"הארץ". ב"ידיעות אחרונות" מונה פישמן את כל האפשרויות: תגובה מדודה וקצרה; נקמה בעיתוי עתידי, לאחר הבחירות; תקיפות אוויריות רחבות היקף; או "מהלך צבאי מקיף, יבשתי ואווירי, שמטרתו היחידה היא לשבור את כוחו הצבאי של חמאס ולהביא להרגעת השטח לשנים ארוכות, גם במחיר פעולה קרקעית לפרק זמן מסוים".
ב"ישראל היום" תומך לימור באחת האופציות האחרונות. "נדרש מענה לא פרופורציונלי", נכתב בכותרת טורו. בגוף הטור מסביר לימור: "הירי עצמו – בשעת ערב מאוחרת, משום מקום וללא סיבה נראית לעין – לא יכול להיוותר ללא מענה קשה ולא פרופורציונלי". לדבריו, "סביר שישראל תפעל בעוצמה שלא נראתה בעזה מאז מבצע 'צוק איתן' ב-,2014 ותיכנס גם להיערכות מואצת לכך שהמערכה תסתבך ותחייב גם פעולה קרקעית".
בעוד ב"הארץ" מתריע הראל מפני "הידרדרות", ב"ישראל היום" לימור כותב כמי שעט על האפשרות, וחותם את טורו במלים הללו: "האופן שבו תפעל ישראל בשעות הראשונות גם יקבע את המשך הדרך; מה שברור הוא שבפעם הזאת יש הזדמנות לייצר מציאות חדשה מול עזה – והיא תתקשה להסביר אם תפספס אותה".
צילום ארכיון
ירי הרקטות מעזה שיבש ברגע האחרון את עמודי השער והכפולות הפותחות של עיתוני הדפוס. כרגיל במקרים כאלה, ב"ידיעות אחרונות" הגיעו לתוצאה הטובה ביותר. לצד דיווח על הירי מאת יוסי יהושוע וטור פרשנות מאת פישמן, בעיתון יש גם ידיעת תגובות פוליטיות, אינפוגרפיקה על רקטת הפאג'ר, טור פוליטי מאת בן-דרור ימיני ושתי ידיעות על הנעשה בעזה לפני ואחרי התקיפה. את התצלום בשער "ידיעות אחרונות", של תל-אביבים תופסים מחסה לצד מכוניות בכביש, סיפק רן בוקר, כתב הבידור של ynet.
בשער "ישראל היום", לעומת זאת, מתפרסם תצלום של "שיגור מיירטי כיפת ברזל באזור גוש דן". לכאורה הישג עיתונאי, אלא שכפי שפרסמה כתבת כאן 11 גילי כהן, התצלום לקוח מסרטון שצולם במהלך מבצע "צוק איתן", בשנת 2014.
ציר איראן-קיסריה
עמודי השער והכפולות הפותחות שובשו אמש מיסודם שעה קלה לפני הירי מעזה, כשעיתונאי חדשות 12 עמית סגל פרסם במהדורה המרכזית של הערוץ כי לפי השב"כ, איראן הצליחה לפרוץ למכשיר הטלפון האישי של בני גנץ. בשערי כל העיתונים מתפרסמת ידיעת המשך לדיווח של סגל, במיקום שמעיד כי אלמלא הירי מעזה היתה זו הכותרת הראשית.
ב"ידיעות אחרונות" ממסגרים את המידע מהזווית הפוליטית השטחית. "הפרשה שנחשפה אמש עלולה לפגוע קשות בקמפיין של בני גנץ ומפלגתו", נכתב בידיעה מאת יובל קרני. ב"ישראל היום" משתמשים במידע מהזווית הפוליטית השטחית: "החשש הוא שגורמים עוינים יוכלו לסחוט אותו בעתיד, בייחוד אם יעמוד בראשות הממשלה", נכתב בשער, נוסח שאינו מופיע בידיעה המלאה שבפנים העיתון.
ב"הארץ" כותב הראל, שכנראה לא עזב אמש את מקלדתו, טור פרשנות פוליטי-בטחוני. גם הוא פותח בקביעה כי לפריצה עלולות להיות השלכות שיכריעו את הבחירות (לרעת גנץ). "איראן מחזיקה כעת במידע פרטי על אדם שעשוי היה להיות ראש ממשלה ישראלי (ועדיין יכול להיות שר ביטחון)", הוא כותב, ובכך מבטל באגביות כל אפשרות של גנץ להיבחר לראשות הממשלה. "אם יש בידיה גם מידע בעייתי – וזו תמיד אפשרות – יכול להיות כאן סיכון לסחיטה עתידית, שתופעל בעיתוי נוח לאיראנים".
בהמשך טורו מזכיר הראל כי הממונה הישיר על השב"כ הוא בנימין נתניהו, יריבו הפוליטי הגדול של גנץ. "ראש השב"כ נדב ארגמן מוכר כאיש עצמאי, שפועל לפי מצפן משלו ואינו להוט להשביע את רצון הממונים עליו", כותב הראל. "האם הלך ישירות לגנץ בלי לספר על כך לנתניהו?".
"הפרסום הראשון על פריצת הסייבר אצל גנץ היה ב'מעריב', ב-21 בדצמבר", מתגאה הבוקר בן כספית בעמודי החדשות הבודדים שיש ל"מעריב" בגליון יום שישי. וכך כתב כספית בעיתון לפני שלושה חודשים: "לפני קצת יותר משבועיים זיהו גנץ ואנשיו סימנים לפריצת סייבר במחשבים של המטה הפוליטי שהקימו לאחרונה. זה כלל פריצה למחשבים שונים, אבל גם לחשבונות הג'ימייל, כולל חשבונו של גנץ עצמו. ההערכה המיידית היתה שמדובר בפריצה מטעמו של נתניהו".
סגל דיווח בחדשות 12 כי לפי השב"כ מדובר באיראנים, אך כספית אינו משוכנע. "כרגע, אין לדעת", הוא כותב. "יש היום טכנולוגיות שמאפשרות לייצר פריצות סייבר שנראות כאילו באו מכיוון מסוים, או לשתול מלכתחילה את הפריצות ככאלה. [...] שלא לציטוט מביעים בכחול-לבן ספקות לגבי האפשרות שאיראן תתעניין בטלפון הנייד של רמטכ"ל ארבע שנים לאחר שפרש מתפקידו".
מומנטום
"הימין מזנק, פייגלין מבלבל את כולם", נכתב בכותרת שמפנה משער "ישראל היום" לתוצאות סקר דעת הקהל האחרון של העיתון. לפי הסקר, מפלגת זהות בראשות משה פייגלין מגיעה לחמישה מנדטים, וגוש הימין ל-66 מנדטים.
"נכון להיום", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "המפלגה היחידה שמעוררת שיח ער ולוהט ברשתות החברתיות היא זהות. המוני צעירים, המוני מתלבטים, מתגודדים מסביבה, בודקים אותה. המומנטום בפירוש לצדה".
"מפלגת זהות, שחוצה כבר בחלק מהסקרים את אחוז החסימה, מתכוונת לדרוש בממשלה הבאה שני תיקים: את תיק האוצר ותיק החינוך", כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". פייגלין, מזכירה קדמון, הוא מי שמציע "להתנקש במנהיגי איראן, לכבוש מחדש את עזה ואת ערי הגדה ולהשית עליהן משטר צבאי, לעודד טרנספר של ערבים באופנים שונים ובבוא היום להקים שוב את בית-המקדש".
קדמון נכחה בכנס שערך פייגלין ברעננה, ומציינת כי בשיחה שלו מול כ-200 צעירים "הוא דיבר רק על ענייני חינוך וכלכלה. אף מלה על השאיפות האחרות של מפלגתו הימנית קיצונית. ולא רק הוא. בין כל השאלות שנשאלו שם על-ידי צעירים שגילם הממוצע הוא לכל היותר 27, רובם הגדול חילונים, לא היתה אפילו שאלה אחת (אפילו לא אחת!) שנגעה לעניינים האלה". הצעירים, מתברר, התמקדו בנושאי כלכלה, אפילו האפשרות של לגליזציה של מריחואנה לא עמדה בראש מעייניהם.
"ההתרשמות שלי היא", ממשיכה קדמון, "שבתקשורת נוטים לייחס חשיבות יתר לנושא הלגליזציה, אולי בגלל שיותר קל לתאר את תומכי פייגלין כסטלנים שכל רצונם זה לעשן בשקט. האמת הרבה יותר מטרידה. מדובר בצעירים רציניים, חושבים, שנוהים אחרי פייגלין בגלל העמדות שלו בנושאים שמעניינים אותם והבטחותיו להחזיר לדור הצעיר את המדינה שלו. לשחרר אותו מהשבי, כפי שהוא מכנה את זה".
עמיתה למוסף, יובל קרני, מארח את פייגלין במדור "מנת היו"ר". כמו הצעירים מרעננה, גם קרני אינו מתמקד בהצעותיו של פייגלין להתנקש במנהיגי איראן, לכבוש מחדש את עזה ואת ערי הגדה ולהשית עליהן משטר צבאי, לעודד טרנספר של ערבים באופנים שונים ובבוא היום להקים שוב את בית-המקדש. קרני שואל את פייגלין, מלבד שאלות שעוסקות בבישול, גם שאלה אחת על זכויות להטב"קים ושאלה אחת על ישראל כמדינת הלכה. על השאכטות קרני שואל את פייגלין שמונה שאלות.
ב"ישראל היום", לעומת זאת, ניכרת הסלידה המסורתית מעמדת הלגליזציה של פייגלין. "'צר עולמנו כעולם הג'וינט?'. ח"כ יצחק כהן מודאג מטרנד פייגלין", נכתב בתחתית שער מוסף "ישראל השבוע", בהפניה לראיון שערך עדי רובינשטיין עם ח"כ כהן.
עוד קודם לראיון נתקלים קוראי המוסף בכתבה מאת מיטל יסעור בית-אור, המתריעה מפני שימוש במה שהחוק מכנה "סם מסוכן מסוג קנבוס". "רופאים מומחים להתמכרויות מתריעים שלגליזציה של קנאביס היא צעד מסוכן, שאינו פופולרי במרבית מדינות העולם", כותבת יסעור בית-אור. ועוד קודם לכתבה זו, בטור הפרשנות הפוליטי המרכזי, יוצא מתי טוכפלד נגד "טרנד" התמיכה בלגליזציה ומעריך כי מדובר בדבר מה בר-חלוף.
לעמדה של "ישראל היום" נגד שימוש חוקי במריחואנה שותפה גם המו"ל, ד"ר מרים אדלסון, המתמחה בתחום ההתמכרות לסמים. בהחלט ייתכן שעורך "ישראל השבוע" עמר לחמנוביץ' לא נוהג לקחת שאכטה פה ושם ואף מחשיב את הסם לרע ומסוכן, אולם ידוע לפחות על מקרה אחד בעבר שבו בני הזוג שלדון וד"ר מרים אדלסון פעלו נמרצות כדי לשכנע את בכירי העיתון שבבעלותם לשנות את דעתם על מריחואנה ולצאת בגלוי נגד לגליזציה של הסם.
בשנת 2015, כאשר רכשו השניים, במהלך סמוי מן העין ובאמצעות חברת קש, את העיתון המוביל של נבאדה, "לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", הם פעלו לשינוי עמדת העיתון כלפי עישון מריחואנה. בכירי מערכת ה"ריביו ג'ורנל", שעד לרכישתו בידי משפחת אדלסון היה בעל עמדות ליברטריאניות שכללו תמיכה בלגליזציה של עישון מריחואנה, הוזמנו אחר כבוד לביקור באחד ממרכזי הגמילה מסמים הקשורים לד"ר מרים אדלסון.
באופן רשמי, העיתונאים התבקשו להגיע לביקור "בראש פתוח" ולשוחח עם הנגמלים, מתוך רצון שבהמשך "ישקלו מחדש" את עמדתם כלפי לגליזציה של מריחואנה. שבועות אחדים לאחר הביקור במרפאה, כשהעיתון לא הראה סימני שינוי, התעניין אדלסון עצמו מדוע טרם באו לידי ביטוי תוצאות הביקור. נראה שלתהייה מטעם הבעלים החדש היתה השפעה, שכן בעקבותיה שינה העיתון את גישתו. במאמר המערכת שפרסם הסביר ה"ריביו ג'ורנל" לקוראיו כי בניגוד למה שהטיף במשך שנים, למעשה אין כלל מקום ללגליזציה של עישון מריחואנה.
הצדדים האפלים של גבי אשכנזי
בשער "ישראל השבוע" נראים שניים: אהוד ברק וגבי אשכנזי. מתי טוכפלד מקדיש את עיקר טורו במוסף לציטוט ממכתב ששיגר ברק לראש היחידה הארצית לחקירות הונאה בשנת 2014. ברק כתב על "ניסיון מתוכנן ומתואם של קבוצת קצינים ואזרחים שבראשה הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי ולצידו הרפז, וינר, רעייתו של אשכנזי, דו"צ לשעבר בניהו ואחרים, לשבש סדרי שלטון בנושאים בעלי חשיבות עליונה שבסמכות הדרג המדיני הממונה".
לדבריו, "אשכנזי פעל בראש חלק מאותה קבוצה בעלת מאפייני פעולה עברייניים כדי לפגוע אנושות ביסודות הדמוקרטיה הישראלית גם בתחומים אחרים, ובהם ההפרדה הנדרשת בדמוקרטיה בין לובשי מדים לבין הפוליטיקה המפלגתית וכפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני".
ברק אף מנה במכתב את העבירות הפליליות שביצע אשכנזי: "קשירת קשר לשיבוש סדרי שלטון, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף, שיבוש מהלכי משפט ותיאום עדויות, לקיחת שוחד ומתן שוחד בקשר למינוי וקידום קצינים בכירים בצה"ל, סיוע למתן שוחד, מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור, קשירת קשר לביצוע פשע, עבירות צבאיות על-פי חוק השיפוט הצבאי ועבירות בטחוניות".
המכתב, שהופיע אתמול בכותרת הראשית של "ישראל היום", יחד עם ציטוטים שמספק לאחרונה עמית סגל במהדורת חדשות 12 מתוך ההקלטות של אשכנזי, מחדשים את הדיון בפרשת הרפז-אשכנזי-ברק, ולא רק ב"ישראל היום".
"אשכנזי לא הודח בגלל גיבוי התקשורת", קובע אמנון לורד בעמודי החדשות של "ישראל היום". לפי לורד, בעוד מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל "טורפד בגלל צונאמי תקשורתי עוין", "נהנה אשכנזי מחומת מגן של כמה עיתונאים בכירים", שאותם "רכש בין השאר באמצעות הדלפת חומר שרק שותפי סוד ספורים ידעו אותו".
גם בטורו שבמוסף "ישראל השבוע" מקדיש לורד כמה מלים לאשכנזי, ומגדיר את רשימת כחול-לבן כמפלגת "המעמד הביורוקרטי", מעמד שבו שותפים הביורוקרטיה הצבאית, המשטרה, ההסתדרות, הממשל וגם העיתונות ("זאת משום שהדנ"א של התקשורת הישראלית זהה למעמד הביורוקרטי"). למי שמאס בביטוי "אליטה ישנה", אבל גם "דיפ-סטייט" כבר לא עושה לו את זה.
"לא היה נסיון פוטש בקריה במשמעותו הצבאית המוכרת", כותב עמית סגל במדורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "אבל איזה שם אחר ניתן לתת למצב שבו רמטכ"ל מכהן וחבורת קצינים בכירים עסוקה באובססיביות באיתור פרטים מביכים על שר ביטחון, בניסיון למלא את הרשת בהכפשות עליו, באיסוף מודיעין אישי על הדרג המדיני לא פחות מבאיסוף מודיעין על האויב".
"אין סיבה להגן על חלקו של אשכנזי בפרשת הרפז: גם הוא וגם ברק כשלו בסיפור הרע הזה", כותב עמיתו למוסף נחום ברנע. "אבל אשכנזי הוא כרגע הצלע היחידה במשולש הגנרלים של רשימת כחול-לבן שמסוגלת להעביר קולות מגוש לגוש, ואין פלא שהוא מהווה יעד מועדף להתקפות מצד גורמים שמשרתים את הליכוד. לפעמים זה עד כדי כך פשוט".
ב"מעריב" כותב בן כספית: "כמי שהביט וחווה את הפרשה הזו מקרוב מאוד, אני יודע לקבוע שאשכנזי היה הצד הטוב (יחסית), המתגונן, המותקף והצודק של המשוואה". אילו הדבר היה תלוי בו, מוסיף כספית, היה דורש מאשכנזי "להפסיק להתנצל" ופשוט "להיות הוא", "לריב, להתעצבן, להגיד את האמת על מה שקרה כשהיה רמטכ"ל ולהתגאות בצדדים האפלים שלו".
קפיטליזם, על כל הכיעור שבו
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מבקר נחום ברנע את החלטת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שלא להעביר את החומרים הקשורים לחקירת נתניהו לעורכי-הדין של הצדדים אלא לאחר הבחירות. "על-פי החוק", כותב ברנע, "כולם מקבלים את כל החומרים שנוגעים לחקירה. כך מובטחות זכויותיהם של הנאשמים. החומרים סודיים: הם לא אמורים להתפרסם עד למשפט.
"אבל מה? בניגוד לחוק נוהגים הגורמים המעורבים להזרים לתקשורת כל פרט מהחומר, כל הקלטה וכל ציוץ. הם עושים זאת כדי לשרת את הלקוח שלהם, להביך את הלקוח של עמיתיהם או כדי לשרת את יחסי-הציבור שלהם. כתבי הטלוויזיה מאושרים: הם ממלאים את המסך בסרטי וידיאו חושפניים, בטקסטים מרשיעים, בהקלטות משפילות. זוהי עבירה לכאורה שהפכה בארץ לנורמה.
"מכיוון שמנדלבליט יודע שזה מה שקורה, הוא עשה לנתניהו הנחה: החומרים המביכים לא יפריעו לקמפיין הבחירות שלו. אפשר להבין את מניעיו של מנדלבליט: אין לו עניין להצטייר כמי שרודף את ראש הממשלה. מצד שני, במהלך הזה הוא מלבין, הלכה למעשה, עבירה על החוק".
החומרים עדיין שמורים אצל היועמ"ש, אך חלקים קטנים מהם ממשיכים לטפטף אל חלק מהעיתונאים. גידי וייץ מפרסם הבוקר ב"הארץ" עוד כמה פרטים על תיקי 2000 ו-4000. לדבריו, בשיחות השוחד בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, נתניהו הקדיש את עיקר מאמציו לפגיעה בראשי שתי המפלגות הימניות – משה כחלון, ועוד יותר ממנו נפתלי בנט.
"בזמן המשא-ומתן עם נתניהו, ברגע ששבר שיאי ציניות, נשמע מוזס מודאג מהאפשרות שתיק הביטחון יופקד בידי בנט", כותב וייץ. "'אתה באמת תרגיש נוח עם זה?', תהה המו"ל. נתניהו השיב לו שזו אכן בעיה, אבל בלי בנט 'לא תהיה לי ממשלה'. 'אתה מבין שאני לא רוצה להיות תלוי בו, בלשון המעטה', הוסיף כשדן עם מוזס בדרכים לפגוע בדימוי של היריב מימין".
במקרה של "וואלה", מוסיף וייץ, עמד יצחק הרצוג במוקד תשומת הלב. "תבדקו את בעלה של ציפי", דרש שאול אלוביץ' מאנשי האתר בחודש ינואר 2015, "תבדקו את העמותות החדשות של בוז'י". וייץ אינו כותב במפורש מיהם אנשי האתר, אולם מכתב החשדות שהגיש מנדלבליט התברר כי אלוביץ' העביר את הוראותיו למנכ"ל "וואלה" דאז, אילן ישועה.
"מספיק עם הרצוג. כל היום. יש לי קשיים עם הגדול בעניין שלי", הוסיף בעל השליטה בהזדמנות אחרת. "הגדול" הוא שם הקוד שבו השתמש אלוביץ' כדי לתאר את ראש הממשלה נתניהו. "העניין שלי", ממשיך ומבאר וייץ, היה מכירת מניות yes של יורוקום לבזק בעסקת בעלי העניין שהצריכה את אישורו של ראש הממשלה.
לפי וייץ, "ההודעות הנוגעות להרצוג מצטרפות להתכתבויות אחרות, שחלקן נכלל בכתב החשדות נגד ראש הממשלה, המחברות בין הדרישה להטיית הסיקור בוואלה לבין הציפייה לעזרה רגולטורית ('תוריד, זה ימנע את עסקת בזק-yes. אני הורג אותך', כתב אלוביץ' לישועה). בהודעות הללו התודעה של בעל ההון חשופה והכוונות שלו עירומות. כשדרישותיו להעלים אייטמים או לדרדר אותם לתחתית עמוד הבית נענו באיחור או מוסמסו, הוא ביטא את משנתו העיתונאית: ל'וואלה' נחוץ 'עורך משלנו', ש'ידאג לאינטרסים של המנכ"ל ובעל הבית'".
ב"גלובס" מציג חוקר השחיתות ד"ר דורון נבות עמדה אחרת ביחס ל"תיק 4000". בראיון לחן מענית הוא אומר: "מהראיות שמופיעות בכתב החשדות ששלח היועמ"ש לנתניהו אני מסיק ש'תיק 4000' אינו תיק של שוחד, אלא תיק של הפרת אמונים בלבד". לדבריו, "ההתנהלות של נתניהו היתה באמת משחיתה, מקלקלת והורסת, אבל לא מדובר בשוחד".
"מה הפרשנות האלטרנטיבית שלך", תוהה בפניו מענית, ונבות מסביר: "אלוביץ' הוא טייקון. יש לו את אתר 'וואלה' שהוא 'חצי' לא רוצה אותו, וכל עוד הוא לא מציע לנתניהו עסקה – דבר תמורת דבר – אז אנחנו לא יכולים להגיד שהיה כאן שוחד. ברור שאלוביץ' רוצה לקדם את העסקים שלו בבזק דרך 'וואלה'. זה לא הופך את זה לשוחד. יש פה בלבול. אני מניח שאלוביץ' לחץ על אילן ישועה וגם שאלוביץ' רוצה שנתניהו יהיה בשלטון וחושב שזה יעזור לו כדי להעביר את עסקת בזק-yes. זה עדיין לא שוחד. זה לא 'דבר תמורת דבר'. אין לנו ראיות לעסקה כזאת. מה שהיה כאן זה פוליטיקה מכוערת, וזה טייקון ששום דבר לא מעניין אותו חוץ מהאינטרס הכלכלי שלו – וזה קפיטליזם, על כל הכיעור שבו, אבל לא עניין פלילי".
מענית מזכיר לנבות כי בחומר הראיות נכללת השורה (שגידי וייץ ציטט הבוקר ב"הארץ") שבה אלוביץ' אומר מפורשות כי הוא זקוק לנתניהו כדי לאשר את העסקה. "אני מאמין לו שכך הוא חשב", משיב נבות, "ואני משוכנע שהוא שיעבד את 'וואלה' כדי שנתניהו יהיה מרוצה ויהיה בשלטון. ייתכן שאלוביץ' חושב שנתניהו לא יאשר את העסקה אם הסיקור לא יהיה אוהד – זה עדיין לא שוחד. אלה מחשבות של אלוביץ' ומעשים שלו. לבוא ולהגיד שאם אלוביץ' אומר לישועה 'אני רוצה את זה בשביל העסקה' זה שוחד – זה לא לוגי ולא מתאים לנסיון החיים. זו רק פרשנות אפשרית של המציאות, אבל במשפט פלילי צריך לשלול גם פרשנויות סבירות מתחרות, ואת זה אני לא רואה בינתיים.
"[...] עכשיו, ברור שנתניהו גם רוצה סיקור אוהד ב'וואלה' ושהוא מעביר אינספור מסרים לאלוביץ' שישנה את הסיקור. ברור שזו התנהגות בלתי נסבלת במישור הציבורי, אבל זה לא אומר שזה שוחד. אין פה בהכרח קשר סיבתי שההחלטות לגבי בזק ניתנו בעבור הסיקור ב'וואלה', מתוך מודעות לכוונות של אלוביץ' להשפיע על נתניהו במילוי תפקידו. ממש כשם שערוצי התקשורת יוצאים לפרסומות באותו הזמן, גם בלי שהעורכים מדברים על כך. זה אינטרסים, ואלה אנשים שההתנהגות שלהם פוגעת במרקם חיינו, אבל זה לא אומר שזה שוחד".
סימנייה
כתבת השער של "מוסף כלכליסט" מוקדשת לסיור של העיתונאי ארי ליבסקר במגדל מידטאון בתל-אביב. הכתבה מומלצת לקריאה. דוגמה: "מידטאון הוא אי מנותק, והגונדולות הן הקורקינטים. וכאמור, הוא רק הראשון בכל המתחם הזה; תל-אביב החדשה היא בעצם אי תנועה".
חדשות טובות
אנחנו טובים יותר מהנאצים, כך עולה מטורו של הרב אליעזר מלמד ב"בשבע". "אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח – יפקע ממנו דין עמלק. [...] אם כן, אפילו הדוגמה הקיצונית ביותר של מצוות מלחמה שונה באופן מהותי מהגזענות הנאצית, שלא הניחה שום פתח למי שהוגדר כבן גזע נחות להמשיך לחיות".
עושים לביתם
כל התוכן המערכתי בעמוד 8 של "ידיעות אחרונות" מוקדש לקידום "המורה של המדינה" (תמר טרבלסי-חדד) ו"יום מעשים טובים" (נעם פרל). ב"מעריב" מתפרסמים שני מדורים במימון חיצוני: "למען הקהילה" של מפעל הפיס (מאת יהונתן פורת) ו"מתכננים פנסיה" של בנק הפועלים (דודו לוי-רייך).
ב"דה-מרקר" מתפרסמת כפולת עמודים הנחזית לראיון עם מנכ"ל שופרסל איציק אברכהן (עומר כהן). בראש הכפולה, שמתפרסמת לקראת כנס שעורך העיתון בשיתוף התאגיד המסחרי, מופיע הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי" ובתחתיתה מצוין גילוי לא נאות נוסף: "המחלקה המסחרית". היופמיזם הזה בא על חשבון הקוראים, שצפויים לטעות ולהסיק כי מה שמודפס באמצע המוסף הכלכלי של "הארץ" הוא תוכן מערכתי.
בעוד הפרסום הסמוי ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מופיע באופן קבוע, הכפולה הבוקר ב"דה-מרקר" חריגה ומעוררת דאגה מפני הידרדרות. בשנים האחרונות הקפידו להפריד מהעיתון המודפס את התכנים הפרסומיים ולהדפיסם בקונטרסים חיצוניים. כעת, כך נראה, נפרצו השערים.
וב"גלריה" שוב מכרו את השער.
ענייני תקשורת
עמירה הס מביאה לקוראי "הארץ" את סיפורו של מוסטפא אל-חרוף, צלם עיתונות בן 31, המועמד לגירוש (על הסיפור דיווח כבר בהרחבה אורן זיו באתר "שיחה מקומית"). אחת העילות לדרישה לגרשו היא תצלומי הפגנות שצילם במסגרת עבודתו ופרסם בפייסבוק.
ב"מוסף הארץ" מפרסם הילו גלזר רשימת מעקב לכתבה (שעליה היה חתום לצד גידי וייץ) על הרשימות שבהן השתמש תאגיד השידור הישראלי כדי לגייס עובדים מרשות השידור. כשהתחקיר התפרסם במקור, מזכיר גלזר, בתאגיד הכחישו מכל וכל, אך בקרוב צפוי מבקר המדינה יוסף שפירא לפרסם דו"ח שמפריך את הכחשות התאגיד. "לפי מקורות שנחשפו לטיוטת הדו"ח, המבקר קובע כי לרשימות היה מעמד מכריע בהחלטה אילו עובדים לקלוט. שפירא מתבסס בין היתר על אמירה של בכיר בתאגיד, שלפיה הרשימה היתה קודש הקודשים".
איש יחסי-הציבור אבי בניהו מעדכן את קוראי טורו ב"מעריב" כי לקראת הבחירות לכנסת קיבל החלטה: "לא לייעץ ולא ללוות שום מפלגה ושום אישיות פוליטית, וזאת על מנת לשמור לעצמי את החופש לכתוב כאן את מה שאני רוצה, על מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה. זו היתה החלטה שלי להישאר איתכם". יפה, עכשיו בבקשה נא לא לייעץ, לא ללוות ולא לספק שירותי יחסי-ציבור לאף איש עסקים או תאגיד. לחלופין, ניתן לפרסם בצמוד לכל טור ב"מעריב" רשימה מלאה ומתעדכנת של לקוחות "בניהו אסטרטגיה וייעוץ בע"מ" ושל מי שמקבל באופן אישי מבניהו שירותי ייעוץ ללא התקשרות רשמית עם החברה, ככל שישנם כאלה.
נעה לנדאו משוחחת ב"הארץ" עם עו"ד רבקי דב"ש, שעמדה עד לאחרונה בראש היחידה הממשלתית לחופש מידע. "מהרגע שקיבלתי את התפקיד היה לי ברור שהקימו יחידה שהיא מוחלשת. שלא נתנו לה את כל הכלים להצליח. אבל עדיין חשבתי שיש כזו לאקונה, אז אנסה לעשות את המיטב", אומרת דב"ש ללנדאו.
"כשגיליתי שאני לא יכולה להרחיב עוד יותר את הסמכויות, הבנתי שסיימתי. משכתי את השמיכה כמה שאפשר. יגיע מישהו אחר וימשוך לכיוונים אחרים [...] אמרו לי 'תישארי, את לא תעשי יותר מדי, תחפשי מקום אחר, תכתבי ספר', וזה מאוד צרם לי לשמוע את זה מבכירים בשירות הציבורי. אין לי ספק שאם הייתי נשארת הייתי הופכת לעלה תאנה".
גליון "ידיעות תל-אביב" צורף הבוקר למנויי "ידיעות אחרונות" בעיר למרות שעובדי הרשת שבתו השבוע כחלק מסכסוך עבודה מחריף מול ההנהלה. כתבת השער (מאחורי שער הדמה שנמכר לפרסום), היא כתבה מאת קותי פונדמינסקי שסוקרת מגוון עסקאות נדל"ן שבוצעו לאחרונה ברחבי המדינה. מלבד זאת אפשר למצוא בעיתון מדורים וכתבות שנראה כי הוכנו מראש וארבע ידיעות מאת מירב שלמה-מלמד.
כתבת הנדל"ן מופיעה בסינדיקציה ברשת המקומונים של "ידיעות אחרונות", אך ב"ידיעות ירושלים" ניכרים הרבה יותר תכנים מקוריים ומקומיים באמת. "ידיעות ירושלים" הוא גם המקומון שלדברי יו"ר ארגון העיתונאים, יאיר טרצ'יצקי, עורכו גיא בן-יהושע הזמין את המשטרה כדי לסלקו מהמערכת כשהגיע לדבר עם העובדים.