ב"ישראל היום" לא מעודדים עישון מריחואנה

שני הטבלואידים הוותיקים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", חוגגים בכותרותיהם הראשיות את ההחלטה לשנות גישה כלפי מעשני מריחואנה בישראל. "מהפכה ירוקה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד צילום של צמד עלי מריחואנה. "מהפכת הקנאביס" נכתב בראשית של "מעריב", גם כן בליווי עלה בעל שבע זרועות ירקרקות.

שני הטבלואידים מעניקים את הבכורה בקונטרס החדשות להחלטה של השר לבטחון פנים לשנות את מדיניות האכיפה כלפי מעשני מריחואנה – כל עמוד 2 ב"ידיעות אחרונות", השווה בגודלו לכל הכפולה הפותחת של "מעריב". הרקע של העמודים, כמובן, ירוק, ומשחקי מלים יש בשפע, בעיקר ב"ידיעות אחרונות": "השאיפות התגשמו", "קל וחומר", "ארגון הג'וינט".

העמדה החוגגת את ההחלטה של ארדן מתבקשת, הן בשל שיעור השאכטיונרים הגבוה יחסית בקרב עיתונאים ישראלים (וזאת על סמך היכרות אישית עם מדגם בלתי מייצג, שאינו כולל עיתונאים יהודים בלבד), והן משום שההחלטה שהתקבלה היא צעד קטן בדרך המקובלת בשנים האחרונות בעולם, דרך שבה צעדו רבות ממדינות ארצות-הברית ואירופה.

מבין שני הטבלואידים, "ידיעות אחרונות" מציג עמדה חד-משמעית בעד אי-הפללת מעשני מריחואנה. אברי גלעד חתום על טור התומך בהחלטה של ארדן, וגם הידיעה עצמה, מאת מאיר תורג'מן, רועי ינובסקי וצחי דבוש, כוללת רק תגובות התומכות במהלך. אם לא די בכך, ידיד המערכת חיים רמון מקבל עמוד שלם ב"מוסף לשבת" כדי להצדיק את המהלך ("להלבין את הירוק"), ועמוד השער של העיתון מפנה את הקוראים לטורו של הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר, שמסביר כי למרות שהוא קיבל רק בחילות משימוש במריחואנה רפואית שנרשמה לו כחוק, הוא עדיין תומך בלגליזציה של קנביס.

ב"מעריב", חרף הצבע הירוק השולט בכפולה הפותחת, נותנים מקום לשני טורי דעה. האחד מלווה באגודל המונף מעלה, ואילו האחר מלווה באגודל המונף מטה, רמזים לאנאלפביתים מבין קוראי העיתון כי הטור הראשון תומך במהלך ואילו השני מתנגד לו.

המקרה המעניין יותר הבוקר הוא של הטבלואיד השלישי, והנחשף ביותר במדינה (למעט סופי-שבוע), החינמון "ישראל היום". מייסדיו ומממניו, איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון ורעייתו ד"ר מרים אדלסון, ידועים כמתנגדים נחרצים להתרת השימוש בסמים הנחשבים קלים. בנו של שלדון אדלסון מת ממנת יתר (לא של מריחואנה) ואילו ד"ר מרים אדלסון היא מומחית בגמילה מסמים.

כאשר רכשו השניים, במהלך סמוי מן העין ובאמצעות חברת קש, את העיתון המוביל של נבאדה, "לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", הם פעלו לשינו עמדת העיתון כלפי עישון מריחואנה. בכירי מערכת ה"ריביו ג'ורנל", שעד לרכישתו בידי משפחת אדלסון היה בעל עמדות ליברטריאניות שכללו תמיכה בלגליזציה של עישון מריחואנה, הוזמנו אחר כבוד לביקור באחד ממרכזי הגמילה מסמים הקשורים לד"ר מרים אדלסון.

באופן רשמי, העיתונאים התבקשו להגיע לביקור "בראש פתוח" ולשוחח עם הנגמלים, מתוך רצון שבהמשך "ישקלו מחדש" את עמדתם כלפי לגליזציה של מריחואנה. שבועות אחדים לאחר הביקור במרפאה, כשהעיתון לא הראה סימני שינוי, התעניין אדלסון עצמו מדוע טרם באו לידי ביטוי תוצאות הביקור. נראה שלתהייה מטעם הבעלים החדש היתה השפעה, שכן בעקבותיה שינה העיתון את גישתו. במאמר המערכת שפרסם הסביר ה"ריביו ג'ורנל" לקוראיו כי בניגוד למה שהטיף במשך שנים, למעשה אין כלל מקום ללגליזציה של עישון מריחואנה.

ב"ישראל היום", העיתון הראשון של משפחת אדלסון, מדווחים על החלטת השר ארדן בדבר שינוי המדיניות כלפי מעשני מריחואנה עם מעט מאוד צבע ירוק. כותרת קטנה יחסית, לבנה על רקע אפור (צבעים של הרואין?), מתפרסמת בתחתית עמוד השער ומובילה לעמוד 9. שם מדווחים איציק סבן ונועם (דבול) דביר על הכרזת השר ארדן.

הציטוט המודגש בידיעה שייך לשר ארדן, אך הוא לא לקוח ממסיבת העיתונאים שכינס אתמול ובה בישר על שינוי המדיניות, אלא מדברים שאמר בראיון לפני עשור. "ארדן נשמע אחרת ב-2007", מזכירים עורכי העיתון לקוראים, ומצטטים מדבריו מאז: "יש הרבה מקרים של בני נוער שהתחילו בסמים קלים והידרדרו לדכאונות שהובילו אותם להתאבדות".

זהו גם המסר (החינוכי) שעולה מטור הדעה היחיד שנלווה לידיעה, אותו חיבר יוסי אטיה, מנכ"ל מרכז גמילה בראשית. "סמים קלים – הדרך להידרדר לסמים קשים", נכתב בכותרתו. "המטופלים היום במרכז גמילה בראשית נדהמו לשמוע על הצעת החוק החדשה, ובשורה זו עוררה בהם קונפליקטים. לחלקם היו קולות של תחושת פספוס", כותב אטיה. "[...] ולחלקם סלידה מממשלת ישראל שבכלל נותנת לגיטימציה לדבר שהרס אותם ואת משפחתם. [...] הייתי מציע לכבוד השר וליועציו להתעמק קצת יותר בהשלכות הפסיכוטיות והנוירולוגיות של השימוש במריחואנה, ובקלות הבלתי נסבלת שבה עובר השימוש לסמים קשים יותר. אפשר היה לשמור את ההחלטה לגבי השימוש באזור הדמדומים ולא להפוך אותה לנושא חדשותי".

נראה כי במערכת "ישראל היום" לא מקובל לקחת הפסקה באמצע היום כדי לנפס איזו צינגלה שמנמנה. מקסימום פותחים עוגה מ"לחמנינה".

כל אדם צריך עורך

במקום מריחואנה, הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לדונלד טראמפ, חביבו של מייסד העיתון אדלסון. "עימות: טראמפ יבנה חומה, מקסיקו זועמת", נכתב בה. חביבו הקודם של אדלסון, ומי ש"ישראל היום" הוקם למענו, בנימין נתניהו, זוכה רק לכותרת השנייה בחשיבותה בשער העיתון. "רה"מ מאשים: מנסים לבצע הפיכה שלטונית", נכתב בה.

הכותרת מובילה לידיעה שמצטטת מתוך פוסט שפרסם נתניהו בחשבון הפייסבוק שלו. "לחץ של אנשי תקשורת ופוליטיקאים על היועץ המשפטי וגורמי האכיפה כדי שיגישו כתב אישום בכל מחיר נגדי", כתב נתניהו. "זהו ניסיון לבצע הפיכה שלטונית בדרך לא דמוקרטית‭."‬ הכתב המדיני של "ישראל היום", שלמה צזנה, הביע אתמול בחשבון הטוויטר שלו תמיכה בעמדת עמיתו מעיתון "הארץ", ברק רביד, שלפיה "נתניהו כבר מזמן שכח שלא כל ביקורת עליו היא נסיון הפיכה". צזנה אינו חתום הבוקר על הידיעה בדבר הפוסט של נתניהו. את מקומו תופסים מתי טוכפלד, איציק סבן ויאיר אלטמן.

בראיון שערכו צזנה ודן לביא עם השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, המתפרסם ב"ישראל השבוע", הם שואלים אותו: "אתה רואה קשר ישיר בין החקירות לניסיון להפיל את ראש הממשלה? האם לא ייתכן שחוקרים ראש ממשלה פשוט מפני שיש חשדות נגדו? תמיד מדובר בנסיונות של בעלי אינטרס להחליף אותו?". אלקין משיב כי "תפקידה של המשטרה לבדוק", אולם "הסיקור של החקירות הללו, ההדלפות, יצירת אווירה ציבורית שפחות מהרשעה זו פגיעה בדמוקרטיה – אני חושב שזה ניסיון להכתיב מראש את תוצאות החקירות וההחלטות של המערכת המשפטית. זה דבר פסול".

הסיקור של החקירות הללו ב"ישראל היום" שונה, כמובן, מזה שמתאר אלקין. "יורדים לחיי פוליטיקאי בגלל סיגרים? יש דברים חשובים יותר", מצוטט בכותרת אחת הידיעות בעיתון ראש עיריית ניו-יורק לשעבר ומי שהיום משמש יועץ הסייבר של הנשיא טראמפ, רודי ג'וליאני.

בפתח מוסף "ישראל השבוע" ממשיך דן מרגלית לכתוב בלשון רכה יחסית בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו. עורכי "ישראל השבוע", או עורך "ישראל היום" עמוס רגב, ממשיכים להקפיד שלא תהיה לביקורת הזו כל בולטות בכפולת העמודים שמוקדשת לטור של מרגלית. שמו של נתניהו מופיע עשר פעמים בטור של מרגלית, אבל כולן בגוף הטקסט. לא צילום, לא כותרת ביניים, לא ליד. מצב דומה שורר השבוע בטור של עמיתו למוסף, מרדכי גילת. שמו של נתניהו מופיע חמש פעמים בטורו של גילת, אבל כולן בגוף הטקסט.

שני הכותבים הללו, מהבכירים שיש ל"ישראל היום", ממשיכים לבזות את עצמם בעיתון. גם אם מתוקף החוזה שלהם, או כל סיכום אחר, עמוס רגב לא משנה את תוכן הטקסטים שהם כותבים על נתניהו, הרי שאת דברי הביקורת שלהם על ראש הממשלה מחביאים כך שרק הקוראים האדוקים ייתקלו בהם. בנוסף, בימי חול כבר כמעט שלא מזמינים מהם מאמרי דעה. במבט מן החוץ נראה כי במערכת "ישראל היום" עושים הכל כדי לגרום להם להבין שאינם רצויים. זה השלב שבו עיתונאי (גם זוטר, ובוודאי עיתונאי עתיר זכויות) אמור להודיע לעורך הראשי "עד כאן" ולנתק כל קשר מהעיתון.

במדורו שב"מעריב" מזכיר בן כספית כי יחסי "ישראל היום" ונתניהו כבר לא מה שהיו פעם. ואמנם, הבוקר, לאחר כמה שבועות שבהן לא התפרסמו נתוני גיליונות יום שישי, מתפרסם בראש שער "ישראל היום" כי הודפסו ממנו 450 אלף גיליונות, 100 אלף פחות משהיה נהוג בימי שישי. "מעניין אם במצב הדברים הנוכחי, ולאחר פרסום קלטות נוני-ביבי, ימליץ אדלסון לטראמפ לצאת מגדרו למען נתניהו", תוהה כספית. בינתיים, הוא מדווח, זימן המולטי-מיליארדר את עורך-דינו ד"ר דורי קלגסבלד לפגישה.

המשבר בין העיתון לראש הממשלה, ממשיך כספית, לא התחיל בפרסום הקלטות שמהן עלה כי נתניהו סחר לכאורה במספר העותקים של החינמון שמאדיר את שמו. "לחברים ב'ישראל היום' נמאס לקבל תכתיבים מהבוס, אחר-כך מרעיית הבוס, אחר-כך מיורש העצר", כותב כספית.

במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת המשפטן אלן דרשוביץ, המציג עמדה נוחה עוד יותר לראש הממשלה מזו שהביע שר אלקין בראיון ל"ישראל היום". לדבריו, אין מקום כלל לחקור את הפרשה שבמרכזה המפגשים בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס וההצעה האסורה לפגיעה ב"ישראל היום" תמורת סיקור חיובי של נתניהו ב"ידיעות אחרונות".

"איני כותב את המאמר הזה כדי להגן על נתניהו. הייתי כותב אותו בלי קשר לזהות האיש המכהן בתפקיד", טוען עו"ד דרשוביץ, פרקליטו של שלדון אדלסון ומי שציטוט מפיו היה לכותרת ראשית של "ישראל היום" בתחילת החודש ("יש רדיפה אובססיבית אחרי נתניהו"). "כבר שנים רבות אני אומר דברים דומים ומתנגד לחקירות פליליות נלהבות מדי של פוליטיקאים. הקרימינליזציה של חילוקי דעות פוליטיים מסכנת את הדמוקרטיה".

דרשוביץ ממשיך וכותב כך: "הקשר בין פוליטיקה לתקשורת ובין פוליטיקאים למו"לים מורכב ורגיש מכדי לעמוד תחת ידו הכבדה של החוק הפלילי. הצבעות רבות של פוליטיקאים נועדו – במודע או שלא במודע – כדי להשיג סיקור תקשורתי חיובי או תועלת אחרת. בדומה לכך, דיווחים רבים שמפרסם כתב, עורך או מו"ל, מושפעים לעתים מהרצון לקדם אינטרסים אישיים – כלכליים, פוליטיים וכיוצ"ב. כאשר מעניקים לתובעים סמכות לחקור את המניעים המורכבים האלה, מעניקים להם סמכות לשלוט באופן לא דמוקרטי במוסדות שחיוניים לדמוקרטיה".

בניגוד לראיון עמו שהתקיים בעיתון של אדלסון, בתחתית המאמר של דרשוביץ ב"הארץ" מובהר כי הוא "מספק שירותים משפטיים לתאגיד הציבורי The Sands, ששלדון אדלסון ומשפחתו הם בעלי המניות העיקריים בו".

במאמרו קובע דרשוביץ כי בפרשת נתניהו-מוזס יש לבדוק את המניעים של השניים. בין היתר תוהה המשפטן הנודע "האם האמין ראש הממשלה שהמו"ל ישנה פתאום את התנהגותו ארוכת השנים ויעבור מהתקפה נגדו לתמיכה בו? האם חשב שהוא עושה מעשה פלילי כשדן בסוגיות אלה? אם כן, מדוע הקליט את השיחות ומדוע לא מחק את ההקלטות?".

כמה עמודים קודם לכן מעלה אמיר אורן את השאלה "האומנם ההקלטה נועדה להשמעה לשרה נתניהו, שלא נכחה בפגישות". רעיית ראש הממשלה מופיעה גם בטור של הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, שמספק סיפור נוסף על חמדנותה, הפעם באדיבות חברי בני הזוג.

ב"מוסף הארץ" משוחחת שני ליטמן עם "שישה דון-קישוטים לעת מצוא" ש"הסכימו לספר מדוע הם לא ינוחו עד שבנימין נתניהו ייפול". לא רביב דרוקר, אלדד יניב, אמנון אברמוביץ', ליאור שליין ואהוד ברק, כפי שמנה האחרון בראיון שהעניק ל"וואלה", אלא אזרחים מן השורה, פחות או יותר. אחד מהם הוא העיתונאי יגאל סרנה, שלאחרונה נתבע על-ידי בני הזוג נתניהו בשל פוסט שפרסם על אודותיהם.

"בעבודה ביקשו ממני להרגיע", אומר סרנה לליטמן. "הגיעו לעיתון תלונות שנגעו לשצף-קצף שלי בפייסבוק. אנשים לא מבדילים בין הכתיבה הפרטית לזו שבעיתון. העורך פנה אלי ואמר שהוא ישמח אם ארסן קצת, כי הרסיסים עפים על העיתון". בתשובה לשאלה מה עשה בעקבות בקשת העורך משיב סרנה: "כל אדם שפונה אלי בהיגיון וממליץ על ריסון, אני לוקח את זה בחשבון. כל אדם צריך עורך. אז הרגעתי קצת".

להתמצא בעולם הממשי

טורו של סרנה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נפתח מדי שבוע בציטוט. הפעם הציטוט הוא מהמסה "אמת ופוליטיקה" מאת חנה ארנדט:

כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגוריית ה'אמת מול שקר' היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

"טראמפ הוא שקרן כה אובססיבי, שבימים הבאים ובשנים הקרובות הדמוקרטיה שלנו תהיה תלויה יותר מאי-פעם בעיתונות בלתי-תלויה בממשלה, עיתונות שתגלה את האמת, תדווח עליה ותדרוש מטראמפ דין וחשבון על שקריו", מצטט באותו מוסף הפרשן הכלכלי הבכיר סבר פלוצקר את הכלכלן האמריקאי רוברט רייך.

פלוצקר מתאר כיצד אל מול "מסע השקרים של ממשל טראמפ" מתייצבים אמצעי התקשורת המרכזיים בארצות-הברית. "לאמצעי התקשורת הללו ואחרים יכולת להגן על הדמוקרטיה ללא חשש מהתנכלות שלטונית משום שהם נתמכים על-ידי תאגידים עסקיים ענקיים", מסביר פלוצקר, ובהמשך טוען: "כדי למלא את תפקידה ולהוות משקל נגד לממשל, היא [התקשורת הלא-ממשלתית במערב] זקוקה לבעלים עם כיסים עמוקים, והכיסים הללו שייכים לקבוצות עסקיות וכלכליות גדולות ולבעליהן. ללא גב כספי חזק, עיתונות שאינה משרתת של הממשלה לא תשרוד".

כל ההקדמה הזו של פלוצקר נועדה לשמש רקע לביקורת שלו על הוועדה לצמצום הריכוזיות, שפרסמה השבוע הודעה תחת הכותרת "בדיקת ריכוזיות כלל-משקית תתמקד בכוח מיקוח כלפי קובעי מדיניות". ההודעה שעליה כותב פלוצקר מפנה לטיוטה לשימוע בדבר "מתודולוגיה לבחינת ריכוזיות כלל-משקית". פלוצקר מצטט אך ורק מההודעה בדבר הטיוטה לשימוע, שאותה הוא מכנה "מסמך משונה ביותר", ולא מהטיוטה עצמה. ציטוטו מסתכם במשפט אחד שלפיו "כוח המיקוח של גורם ריכוזי (כלפי פוליטיקאים שהם קובעי המדיניות) עשוי להיווצר... כתוצאה מהחזקה משמעותית בענף התקשורת, שהיא בעלת השפעה על שיח ציבורי".

"במלים אחרות", כותב פלוצקר, "הוועדה סבורה שעיתונות הזוכה לגב עסקי חזק סותרת את טובת הציבור ומחלישה את הדמוקרטיה. השאלה הגורלית הניצבת לפיכך בפני רגולטורים – לפי המסמך – היא כיצד להגן על פוליטיקאים מפני עיתונות בעלת כוח כדי שזו לא תטרידם, ולא כיצד להגן על עיתונות מפני פוליטיקאים כדי שלא יתנכלו בה. השיטה, ה'מתודה' כלשון המסמך, היא למנוע את חיזוקה העסקי של העיתונות עד שלא יהיה לה כוח מיקוח להשפיע על השיח הציבורי ולכוונו נגד קובעי המדיניות, הם הפוליטיקאים שבשלטון.

"זו גישה מוטעית מן היסוד. לדרוש לסרס כלכלית את העיתונות ו/או להתנגד לחיזוקה במטרה להגן על הממשל זה עיוות גמור של טובת הציבור בחברה דמוקרטית. בריא לדמוקרטיה שקובעי המדיניות, הממשל הפוליטי ורשויותיו, עומדים לתחקיר ולמשפט העיתונות וחוששים מפניה. המצב לא נורמלי ואנטי-דמוקרטי אם העיתונות עומדת למשפט הפוליטיקאים וחוששת מפניהם".

לא ברור אם פלוצקר קרא רק את ההודעה בדבר הטיוטה לשימוע או שקרא גם את הטיוטה אך בחר לצטט רק משפט אחד מההודעה עליה. בכל מקרה, בטיוטה המלאה (שם תוכלו למצוא גם את ההפניות למחקרים השונים שעליהם היא מבוססת) מוסבר החשש של ועדת הריכוזיות מפני כוח המיקוח של בעל החזקה משמעותית בענף התקשורת כלפי פוליטיקאים וקובעי מדיניות.

"מחקרים מתחום הכלכלה הפוליטית מוצאים מתאם בין הנושאים המדווחים בתקשורת לבין הנושאים שנמצאים על שולחנם של מקבלי החלטות", מוסבר בטיוטה. "מחקרים אלו הצביעו על התקשורת החדשותית כגורם העיקרי אשר מנגיש לציבור מידע על החלטות מדיניות, נוכח קיומה של א-סימטריה בין מקבלי החלטות לבין הציבור הרחב בנוגע למידע על תהליכים פוליטיים והחלטות מדיניות. בהיותה ספקית המידע העיקרית של הציבור לגבי הנעשה בממשלה, התקשורת היא גם בעלת השפעה רבה על קביעת סדר היום הציבורי דרך בחירתה לדווח – או בחירתה שלא לדווח – על נושאים מסוימים או להציג אותם בצורה מסוימת.

"בו בזמן, בדומה למודל של 'רגולטור שבוי', הספרות האקדמית מתארת מצב של 'תקשורת שבויה', אשר פועלת לקידום רגולציה המיטיבה עם קבוצות מסוימות על חשבון אחרות באמצעות מניפולציה של המידע החדשותי עליו היא מדווחת. התקשורת יכולה להיות שבויה בידי השלטון או בידי קבוצות אינטרסים המעוניינות להשפיע על דעת הקהל. בספרות אף נמצא תימוכין לכך שבעליהם של גופי תקשורת משפיעים על התוכן החדשותי שמוצג על-ידי הגופים שבבעלותם, באופן המשרת את האינטרס הכלכלי שלהם.

"המודל הכלכלי של גופי תקשורת אשר עיקר הכנסותיהם מתקבלות מענף המדיה והפרסום עשוי להעניק כוח גם למפרסמים הגדולים, בשל החשש מפני פגיעה בתקציב פרסום שהוא משמעותי לקיומו של אותו גוף תקשורת. צירוף הדברים מלמד על כוחם של גופי התקשורת, המחזיקים בהם והגורמים המממנים אותם (גופי המדיה והפרסום), להשפיע על סדר היום של מקבלי ההחלטות ועל תוכן החלטותיהם".

במלים אחרות, ועדת הריכוזיות מבקשת לפעול נגד עיתונות מהסוג ש"ידיעות אחרונות", "מעריב" בתקופת דנקנר, או "גלובס" בתקופת פישמן, מתמחים בו, וזאת כדי שהצופים והקוראים יוכלו להתמצא טוב יותר בעולם הממשי. טיוטת המדיניות, כך מובהר באתר רשות ההגבלים העסקיים, עומדת לשימוע ציבורי וניתן להעיר עליה הערות עד ליום 17 במרץ 2017. פלוצקר כבר העיר. גם אתם, חברי וחברות הציבור, מוזמנים לשלוח לוועדה את הערותיכם.

הפיליפינים הם הפיליפינים של הפיליפינים

במדור של ליאת אלקיים ותומר אפלבאום, "טיסות נכנסות / טיסות יוצאות", המתפרסם מדי שבוע לקראת סוף "מוסף הארץ", מתראיינת השבוע ורוניקה היטרוזה, בת 37 מתל-אביב, שממריאה למנילה, הפיליפינים, כדי לבקר את משפחתה.

בישראל היא חיה כבר תשע שנים, מטפלת בקשישים. אלקיים חותמת את השיחה איתה בשאלה "ומי מטפל במבוגרים בפיליפינים?". "זה תלוי", משיבה היטרוזה. "אנשים עשירים יכולים ללכת לבית-אבות טוב, אבל אנשים עניים כמונו לא יכולים, אז בדרך כלל בני המשפחה מטפלים במבוגרים, הבן או הבת או הנכדים, ולפעמים גם אף אחד".

אוברקיל

שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", וחלק נכבד מעמודיו מוקדשים לדו"ח מבקר המדינה שטרם התפרסם בעניין איום המנהרות של חמאס. תמלילים מתוך ישיבות הקבינט שעסקו באיום המנהרות פורסמו השבוע ב"ידיעות אחרונות" על-ידי הכתב יוסי יהושוע. האיור בשער המוסף מציג את נפתלי בנט, זה שהזהיר מפני האיום, כמי שמביט ממעל על שר הביטחון בתקופת המבצע משה (בוגי) יעלון וראש הממשלה בנימין נתניהו, הקבורים במנהרה תחתיו.

"הנזק שגרם 'שר ההדלפות' חמור", צייץ אתמול יעלון, תוך שהוא רומז לבנט. "בקודש הקודשים של הקבינט ידברו לפרוטוקול? מנהיגות ימנית, ממלכתית ובטחונית לא עושה פוליטיקה מביטחון לאומי".

לדעת כספית ב"מעריב", "סביר מאוד" שבנט הוא אכן מי שהדליף את התמלילים ל"ידיעות אחרונות". אך לדעתו, "בנט מנסה למנף את העובדה שצדק בהערכותיו במהלך 'צוק איתן' קצת יותר מדי. לפעמים האוברקיל הורג את הסיפור".

כספית מסכים גם לקביעה של יעלון כי שרי הקבינט במהלך מלחמה צריכים לדבר בחופשיות ולא לחשוש שדבריהם יודלפו, אך מיד בהמשך הוא מצטט באופן נרחב מדו"ח מבקר המדינה שטרם פורסם פומבית וכנראה הודלף לו (על פניו, יש בכך עבירה על סעיף 28 לחוק מבקר המדינה, הקובע כי מי שמפרסם חלקים מדו"חות וחוות דעת של המבקר לפני פרסומם הרשמי או בלא רשות דינו מאסר שנה אחת או קנס. אולם סעיף זה בחוק הוא כבר שנים בבחינת אות מתה, וטוב שכך).

"אסור להתבלבל", מציע יוסי מלמן בטורו שב"מעריב". "ההדלפות השבוע ובהמשך הן תוצר של ספינים פוליטיים ומאבקי כוח [...] ולכן לא צריך להתרגש מהכותרות ומהציטוטים החלקיים והמגמתיים, שמשרתים בעיקר את המדליפים ואת התקשורת. עדיף להתמקד במהות". על-פי מלמן, אנשים שראו את הדו"ח טוענים כי יש בו ביקורת משמעותית על נתניהו ויעלון.

בהמשך טורו כותב מלמן על דו"ח נוסף שיובא בקרוב לאישור הממשלה, דו"ח מאת יוסף צ'חנובר, יוחנן לוקר ויעקב עמידרור, שמונו לוועדה שתפקידה להציע כיצד לשפר ולייעל את דיוני הקבינט. "אחת הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את הוועדה היתה ההדלפות מדיוני הקבינט", כותב מלמן, ומצטט מהדו"ח: "חשיפתם של סודות מדינה היא רעה חולה המשרתת את האויב ויוצרת נזק משמעותי למדינת ישראל". הוועדה שקלה להמליץ כי שרי הקבינט יעברו בדיקת פוליגרף תקופתית, אולם ירדו מהרעיון אחרי ששרים התנו זאת בכך שגם ראש הממשלה ייבדק. במקום זאת השלושה ממליצים כי אחת לשנה יצהירו כל חברי הקבינט כי הם יודעים שהדלפה מהדיונים היא עבירה פלילית.

הילד של כולנו

"במקרה של הבדואים, לא העכבר גנב, אלא החור גנב", טוען קלמן ליבסקינד בטורו שב"מעריב". לדבריו, "מדובר בציבור שהמדינה מחנכת אותו בכל רגע ורגע, שמי מתוכו שבוחר לשמור על החוק או לשתף פעולה עם המדינה ועם רשויותיה השונות, איננו אלא אידיוט גדול ופראייר בקנה מידה בינלאומי. בפרספקטיבה של שבוע וחצי אחרי הבלגן באום אל-חיראן, קשה מאוד לבוא בטענות אל מי שהפנו אצבע משולשת למדינה וסירבו להתפנות".

ליבסקינד מתאר כיצד חלק מתושבי אום אל-חיראן ("כפר בלתי חוקי", הוא הביטוי שבו הוא משתמש לתיאור היישוב), סגרו עסקה כבר לפני שנים עם המדינה, קיבלו "פיצוי כספי" ומגרשים חדשים ביישוב חורה והתפנו מהמקום. אלו שנשארו רצו יותר. "רגע לפני ההריסה, באה המדינה אל אחרוני העקשנים שסירבו במשך שנים לזוז", כותב ליבסקינד, "והניחה להם על השולחן הצעה ששמה בכיס הקטן את מה שקיבלו כל מי שחתמו בעבר". לא רק מגרש לכל משפחה, אלא גם מגרש נוסף לילדים הקטינים, וכן שטחים לחקלאות.

אנשי אום אל-חיראן התעקשו, אך המדינה לא יכלה לסגת מהקביעה כי הקצאת קרקעות תהיה רק ל"אזרחי מדינת ישראל, בעלי משפחות או רווקים מעל גיל 24", ועל כן הבהירה לתושבי הכפר כי עשרה מגרשים נוספים יחולקו למי שיתחתן עד לסוף חודש פברואר (או יהפוך לבן 24). "כיוון שלהגיע לגיל 24 זו משימה מעט קשה למי שתאריך הלידה שלו שם אותו במקום אחר, הרמז היה ברור", מסביר ליבסקינד. "יש לכם חודש לגשת לבית-הדין השרעי ולרשום שם עוד עשרה זוגות חדשים לנישואים. הישראבלוף הישראלי במיטבו".

במוסף "G" של "גלובס" מפרסם דרור פויר את רשמיו מביקור באום אל-חיראן, שבוע לאחר העימותים עם כוחות משטרת ישראל שהסתיימו בשני הרוגים.

"הדרך מחורה לאום אל-חיראן כעורה ומדכאת לא פחות, למרות יפי המדבר. זו מזבלה שלא ברור איפה היא מתחילה ומתי היא נגמרת. נוסעים דרך הזבל, עוברים את החורשות הדלילות הקרויות יער מיתר ויער חירן עד שפונים שמאלה אל הכפר הלא מוכר. מרחוק נראות לא מעט הריסות, אף על-פי שלא ברור אם אלה הריסות או סתם עוד ערימות של פסולת", כותב פויר.

"[...] וכל הזמן אני חושב רק על דבר אחד, שמשום מה לא תופס את הכותרות הראשיות: בסוף השביל העלוב הזה, ואחרי שאירע מה שאירע, השאירה משטרת ישראל את יעקוב אבו-אלקיעאן לדמם למוות במשך כחצי שעה. זה מטריף אותי. גם אם כל הדברים שלא הוכחו כנכונים, נכונים – הירי היה מוצדק, הוא היה מחבל, היו לו קשרים לדאע"ש, יודעים מה? הוא היה מנכ"ל דאע"ש העולמית – איך עושים דבר כזה לבן אדם? ואיך בכל הזמן הזה כולם ממשיכים להתווכח על כל מה שמסביב, חשוב ככל שיהיה".

פויר משוחח עם תושבי הכפר הבלתי מוכר על-ידי מדינת ישראל, ושומע מהם על חייהם ועל חייו של חברם המנוח. "יעקוב היה אחד שאף פעם לא רב עם המשטרה", אומר לו טווה אבו-אלקיאן, מנהיג הכפר. "זה הילד של כולנו".

"המדינה טוענת שאתם פוצצתם את המשא-ומתן הלילי בדרישות בלתי סבירות אחרי שהוצעו לכם הצעות מפליגות", אומר פויר לעלי אבו-אלקיעאן, קרוב משפחתו של יעקוב. "שקר", זה משיב לו. "והאמת?", שואל פויר. "ב-‭48‬ השעות האחרונות, אחרי שלושה חודשים, הגענו להסכם מסגרת על מעבר לשכונה 12 בחורה. אבל השכונה לא מוכנה, אין שם כלום. איך נחתום? אמרנו להם אפילו, בואו נחתום ונעבור רק כשהשכונה תהיה מוכנה. לא הסכימו. הציבו תנאים. אמרו רק הזכאים (למגרש) שנמצאים פה היום, יקבלו. אמרנו להם: תנו לנו עוד חודשיים לארגן רשימת זכאים. לא הסכימו". בהמשך עולה כי תושבי הכפר חוששים לעבור לחורה גם בשל סכסוך דמים עם בני שבט שחי שם ופחד מפני נקמת דם.

תועלות רבות

צפריר רינת מדווח ב"הארץ" על מחקרים חדשים שלפיהם הקרינה שיוצאת מטלפונים סלולריים לא רק תורמת להיווצרות תאים סרטניים, אלא גם גורמת לנזקים אפשריים להתפתחות המוח של ילדים ולפגיעה בפריון. אף שבדיווח של רינת מצוטטים גם מומחים המפקפקים בממצאים, זו הזדמנות טובה להזכיר כי באתר החדשות שבשליטת שאול אלוביץ', הבעלים של אחת מחברות הסלולר, פורסמה לפני כחצי שנה "כתבה" שנועדה לעודד את הקוראים להעניק לילדיהם מכשירים סלולריים, וזאת כדי לסייע להם להתמודד עם הפרעות קשב וריכוז. "לנוכחות הסמארטפון בחיי הילדים עשויות להיות תועלות רבות", נכתב "בכתבה" שפורסמה "בשיתוף" חברת פלאפון.

סימנייה

שחר גינוסר מפרסם ב"7 ימים" את תמלילי חקירת פרשת השוחד בחברת החשמל (בשער "ידיעות אחרונות" לא נמצא מקום להפניה לפרסום. כן נמצא מקום להפניות לכתבות על איוונקה טראמפ, איילת זורר, ולראיונות עם חן אלמליח, אלמנת טייס שנהרג באסון המסוקים, מפקד אוגדה 98 ומנכ"ל קופיקס).

ענייני תקשורת

אבי בניהו, מפקד גלי-צה"ל לשעבר, כותב ב"מעריב" כי ההחלטה להכפיף את התחנה למשרד הביטחון היא "החלופה הטובה ביותר לתחנה". לדבריו, "משרד הביטחון, בדומה לצה"ל, הוא משרד ממשלתי ולא פוליטי. כל שר ביטחון נדבק בממלכתיות שעה לאחר שכף רגלו דורכת בקריה, לכן אינני חושש מפוליטיזציה של התחנה".

בשולי מדורו בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתייחס גם נחום ברנע לגלי-צה"ל. "בצה"ל התחנה היתה אנומליה שבדוחק הניחו לה", כותב ברנע. "במשרד הביטחון היא תהיה מטרד: במקום גל"צ, גליברמן; גל"ל. ההנחיות שהוציאו בעניין הזה המשפטנים לא יבלמו את הליברמינזציה של התחנה. אם לא בהוראה מפורשת מלשכת השר, ביוזמה עצמית".

יוסי ורטר כותב ב"הארץ" כי הרעיון להכניס את כלל השידור הציבורי, כולל הטלוויזיה החינוכית וגלי-צה"ל, אל מתחת לכנפי תאגיד השידור הישראלי, זכה השבוע לחיים חדשים בעקבות ההחלטה להוציא את תחנת הרדיו מהצבא.

מאמר המערכת של "הארץ" קורא להקמת ועדת חקירה ממשלתית שתבחן את יחסי המערכת הבנקאית עם איש העסקים אליעזר פישמן, עד לאחרונה בעל השליטה ב"גלובס".

סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי שוב מטריח את קוראיו, האליטה העסקית של ישראל, באתר ה"זניח", כלשונו, שאתם קוראים כעת, ומייחס לכותביו מניעים זרים. דווקא כשהוא כותב באותו הטור על התחקיר של "המקור" בדבר יחסי פישמן, הבנקים ו"גלובס" יש לו כמה טיעונים עובדתיים ראויים (לא ניתן גילוי נאות לכך שהערוץ תובע אותו בתביעת דיבה אישית, למשל).

במוסף "ספרים" של "הארץ" (עדיין בעריכת בני מר ותרצה פלור), מתפרסמת ביקורת מאת בועז סנג'רו על ספרו של עמרי אסנהיים "לתפוס רוצח".

"למחבר", כותב סנג'רו על אסנהיים, "כוונות טובות, ומאחר שסייע בחשיפת הרוצח, הוא גם אזרח טוב. אך לא בהכרח מדובר בעיתונאות למופת ולא מדובר בספרות יפה. לא ספרות יפה – משום שהספר אינו כתוב כספרות יפה ואינו מתרומם מעל לרמתה של כתיבה עיתונאית. לא עיתונאות למופת, משום שהעיתונאי אמנם סייע למשטרה לבצע את תפקידה – לחקור היטב אם מדובר ברצח – אך לא מילא תפקיד עיתונאי משמעותי כגון חשיפת ליקויים מערכתיים הקיימים בכל רשויות אכיפת החוק, מהמשטרה, דרך הפרקליטות ועד לבתי-המשפט. חשיפת ליקויים כאלה היא עיתונאות במיטבה. עזרה למשטרה לחשוף רוצח היא אזרחות טובה. אילו נמנעה המשטרה בכוונת מכוון מלתפוס עבריין, למשל בשל שוחד, היה לחשיפה ערך עיתונאי גדול. סיוע למשטרה בעבודתה הוא לאו דווקא תפקיד עיתונאי".

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מתפרסם ראיון עם רותם סלע, עיתונאי לשעבר שהפך למו"ל בהוצאת ספרים עצמאית שהקים, "סלע מאיר". "היתרון בעולם הוצאת הספרים, לעומת התקשורת למשל, הוא שמדובר בעולם הרבה יותר דמוקרטי", אומר סלע למראיינו, משה גלנץ.

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך יהודה נוריאל עם חן אלמליח, שפוטרה מגלגל"צ בעקבות הציוץ שפרסמה על רקע פינוי תושבי אום אל-חיראן ("גם אני הייתי דורסת שוטר אם היו מפנים אותי בכוח מהבית כדי לבנות יישוב לאנשים חזקים ממני").

לדבריה, אחרי הציוץ קיבלה מסר מנדב רביד, מנהל גלגל"צ: "את מבינה שזה עושה לנו בעיות [...] יש מצב שאת מורידה את הסטטוס? זה יכול להנמיך את הלהבות". "מחקתי את הסטטוס, וכמובן, זה כבר היה מאוחר מדי. עוד הודעה מנדב, והיה לי ברור מה הולך לקרות. נדב אמר, 'יצאתי מפגישה. ואני מאוד מצטער, אבל זה שם אותנו במקום לא טוב. במיוחד עכשיו, כשאנחנו על הכוונת של הממשלה. אנחנו ניאלץ לסיים את התוכנית'".

יורם ירקוני מדווח ב"ידיעות אחרונות" על החלטת בית-המשפט לדחות את בקשת בני הזוג בנימין ושרה נתניהו לקבל פטור מהגעה לדיון ההוכחות בתביעת הדיבה שהגישו נגד סרנה. מהידיעה עולה כי הכתב ועורכיו לא הבינו את ההחלטה. בניגוד לדיווח, שלפיו בני הזוג ביקשו שלא להעיד בתביעה אך בית-המשפט יאלץ אותם לעשות כן, בנימין ושרה נתניהו הגישו בקשה שלא להגיע לדיון שבו סרנה ועדיו היו אמורים להעיד. בית-המשפט קבע כי באותו הדיון ממש יעידו גם עדי התביעה, ועל כן ברור שאין להם פטור מהגעה.