היצירה "מק'ישו" של האמן הפיני יאני לינונן טיילה ברחבי העולם הנוצרי והוצגה ללא הפרעה – עד שהגיעה לישראל. כאן קמו נגדה לפתע, לאחר שעברו כמה חודשים להצגתה במוזיאון חיפה במסגרת התערוכה "Shop It". האשימו את היצירה ב"פגיעה ברגשות הדת". האם כיהודייה אני בהכרח נפגעת משימוש בסמלים יהודיים שלא נעשו כדי לבזותם אלא כדי להעביר מסר חשוב? יש שייפגעו ויש שלא. יש הנפגעים מעצם השימוש בסמלים דתיים, ויש היודעים להפריד בין אמנות עם מסר לבין האמונה הפרטית שלהם, ולכבד את זכות הביטוי בשם הדמוקרטיה.

כל-כך קל להתסיס בגין דת עד שנדמה שפיתחנו חוסר הבנה ואטימות מוחלטים למה שיש בו קצת תחכום, סאבטקסט, משמעות סימבולית. בקיצור, מרוב קדושה וקנאות אנו מאבדים את התובנות והחשיבה החדשה והמרעננת, שיכולה לשרת אותנו בקידום ביקורת בונה וערכים טובים ונדרשים.

היצירה היתה מחאה על הפיכה הצרכנות לדת במחיר של שחיקת ודריסת זכויות האדם, זכויות החיות והרס הסביבה – והכל בשם הצרכנות כמשמעות החיים. עוד עולה מהתערוכה ביקורת על כך שהדת עצמה הפכה למוצר צריכה להמונים: קבוצות וכתות שבראשן דמויות עוצמתיות – לא חשוב מאיזו דת – שהופכות לכוח משפיע בציבוריות ובפוליטיקה, שליטה בכסף ובכוח.

אבל מדוע להרחיק לעולם האמנות? עולם הפרסום עושה כבשלו בחיבור סמלים קדושים ותכנים היסטוריים בעלי משמעות עמוקה – לצרכי שיווק וצרכנות. לאחרונה, למשל, שלטי פרסום ענקיים של פרויקט נדל"ן מגייסים את בן-גוריון ומגילת העצמאות לרכישת דירה עם מרפסת ולובי, והשיר "בלה צ'או" היה לשיר מועדף על הפרסומאים וניתן לשמוע אותו מלווה פרסומת לרשת סופרמרקטים ולבנק.

השיר הפך מוכר בגלל הסדרה "בית הנייר", אך במקור זהו שיר עם איטלקי המספר על תנאי העבודה הקשים של הפועלים בשדות, שהיה נפוץ בקרב הפרטיזנים האיטלקים במהלך מלחמת האזרחים האיטלקית ובמלחמת העולם השנייה – הימנון של חופש והתנגדות לפשיזם ברחבי העולם.

אם שיר כזה יכול להפוך כלי לקידום בנק או רשת צרכנית, הרי שבחלוף השנים אנו צפויים, בתהליך הדרגתי, להיתקל גם ב"שריפה אחים שריפה העיירה בוערת" כפרסומת לתרופה נגד צרבת, או "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" כפרסומת לאפליקציית ניווט. על כך מחתה התערוכה "Shop It", על הגישה שהופכת את הצרכנות לקדושה ובמקביל רומסת את נכסי התרבות, הזיכרון והיצירה האנושית והופכת אותם לטפט או מוזיקת רקע לעידוד הצריכה.

אם שיר פרטיזנים יכול להיות ג'ינגל פרסומי – זו העדות הטובה ביותר לחיוניותה של התערוכה במוזיאון חיפה. המחאה נגדה רק סוגרת את מעגל ההבנה לגבי המציאות שבה אנו חיים: על כבודם של הפרטיזנים הלוחמים בפשיזם אף אחד לא קם להגן.