לפני ימים אחדים, לקראת הסיבוב השני בבחירות ברשויות המקומיות, האזין חוקר התקשורת והפוליטיקה אלון צויזנר לראיון רדיופוני בין שני המועמדים הסופיים לראשות עיריית ירושלים, משה ליאון ועופר ברקוביץ'.
כמו באייטמים רבים אחרים שהוקדשו לבחירות בירושלים, הראיון המשותף נפתח בדיון על תמרונים פוליטיים: מי מבין המועמדים השיג את תמיכתו של איזה מגזר מתוך הציבור החרדי, וכיצד הדבר משפיע על סיכוייו לזכות במירוץ. אבל אז קרה דבר מה חריג. אחד המועמדים הפסיק לדבר על מערכת הבחירות עצמה והתחיל להתייחס לבעיות המרכזיות שלדעתו קיימות בירושלים ולאופן שבו הוא מתכוון לטפל בהן.
"הוא הספיק אפילו להציג שניים-שלושה נושאים", נזכר צויזנר, "ניקיון של העיר, או ההזנחה של איזורים כאלה או אחרים. סוגיות מהותיות. אבל חמש עשרה שניות אחרי שהתחיל אמרו לו 'רגע, רגע, רגע. אנחנו גולשים לתעמולת בחירות'. עצרו אותו וחזרו לדבר על דילים פוליטיים, מי סגר עם מי ואחוזי התמיכה ביריב. ואני אומר לעצמי: עד שהמועמד עצמו התחיל לדבר על הבעיות הענייניות שקורות בעיר שלו, דווקא אז קוטעים אותו?".
לפי צויזנר, התוצאה של אייטם כזה, כמו של חלק ניכר מהסיקור שהוקדש לבחירות, היא ש"בעצם אנחנו לא יודעים שום דבר מהותי על המועמד, לא יודעים מה הוא יעשה, לא יודעים מה הוא חושב על העיר, או לפחות אנחנו לא יודעים את זה דרך תקשורת הזרם המרכזי. כל מה שאנחנו יודעים זה עם מי הוא סגר דיל ואיך יגייס תמיכה של ציבור כזה או אחר".
תופעה דומה בלטה בימים האחרונים, מאז הודיע שר הביטחון אביגדור ליברמן על התפטרותו. כמה וכמה כלי תקשורת כבר הספיקו לערוך סקרי מנדטים, הפרשנים הקדישו שעות לדיונים על המוטיבציות הפוליטיות שמאחורי התפטרות ליברמן, על הרווח וההפסד של כל אחד מחברי הקואליציה כתוצאה מההתפטרות, ועל הסיכוי שגוש המרכז-שמאל יצליח להעמיד בראשו מועמד מוסכם – תוך שרבוב שלל שמות של מועמדים אפשריים. על עמדות הבסיס של המפלגות השונות ביחס לביטחון, כלכלה, בריאות או תחבורה ציבורית לא נאמר כמעט דבר.
סיקור הבחירות בירושלים וההתפטרות של ליברמן הן רק שתי הדוגמאות הבולטות האחרונות לבעיה שצויזנר, כמו חוקרי תקשורת רבים אחרים, מתריע מפניה: סיקור פוליטי המתמקד במירוץ ובמועמדים במקום בסוגיות המהותיות. סיקור כזה, המכונה "סיקור אסטרטגי" או "סיקור מירוץ סוסים", הוא הסגנון שנפוץ בישראל ובכל העולם המערבי, ולא רק בתקופת בחירות.
הכתבים והפרשנים הפוליטיים נוטים להתמקד במוטיבציות הפוליטיות שמאחורי המעשים וההחלטות של הפוליטיקאים, או במצבם של הפוליטיקאים בסקרי דעת קהל, והכל באמצעות טרמינולוגיה שלקוחה מתיאור קרבות ואירועי ספורט. סיקור שכזה בא על חשבון הסיקור המהותי, הענייני, שבו מתמקדים בסוגיות שעל הפרק.
ההבנה שהתקשורת מסקרת את הזירה הפוליטית כמירוץ סוסים אינה חדשה, מבהיר צויזנר, דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז שנות ה-90 נעשו מחקרים רבים שמצאו שסיקור זה נפוץ ואף בעל השפעה על האזרחים. עם זאת, הוא מוסיף, חלק מהממצאים היו מעט סותרים. "הרגשתי שמאוד כדאי לעשות סדר", אומר צויזנר, "בצורה סטטיסטית, שיטתית. לתת מסקנה חותכת האם באמת סיקור שכזה גורם נזק, ואם כן מהו".
לאחרונה פרסם צויזנר מטא-אנליזה של מחקרים שבדקו את ההשלכות של סיקור אסטרטגי שכזה על יחס הציבור לפוליטיקה ולתקשורת. המסקנות של צויזנר, שראו אור בכתב העת "Communication Research", מתבססות על ניתוח 54 ממצאים ממחקרים שהוקדשו לנושא בשלושת העשורים האחרונים בכמה וכמה מדינות. השורה התחתונה אינה משמחת: לדרך שבה העיתונאים מסקרים את הזירה הפוליטית יש משמעויות שליליות מאוד לאזרחים. הסיקור האסטרטגי מגביר את הציניות שחשים אזרחים כלפי פוליטיקאים ומוביל לאובדן האמון בהם. אובדן אמון שכזה עלול להוביל גם לאובדן אמון בתקשורת.
"אנחנו יכולים לדמיין שבסיקור של מערכת הבחירות הבאה נראה כל יומיים-שלושה סקר דעת קהל שיגיד לנו מה המצב של נתניהו בסקרים", אומר צויזנר, "וכמה מנדטים מפלגת העבודה צריכה כדי לסגור את הפער ממפלגה אחרת. אלה דברים שחוזרים כל הזמן. בסופו של דבר זה מוביל אנשים לדעת יותר על יריבויות פוליטיות, מי נגד מי ומי מנצח, אבל הם יודעים פחות על הדיונים המהותיים מאחורי כל היריבויות האלה".
אלון צויזנר (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)
אבל הרי סיקור שכזה מעניין יותר את הציבור, לא?
"באמת יש סברה, גם אצל אנשי תקשורת וגם באקדמיה, שסיקור שמתרכז במניעים הפוליטיים, ומי מנצח ומי מפסיד, מושך קהל. הרי אנשים אוהבים יותר אלמנטים של דרמה וקונפליקט. אז העיתונאים עושים חשבון, הם רוצים סיפור טוב, ובדרך כלל סיפור טוב נתפס ככזה שיבליט את המאבקים בין הפרסונות. הרבה יותר משעמם, או לפחות כך נתפס, לקרוא על איזה סעיף 1ג' הוכנס בחוק.
"אני לא אומר שוויכוחים וקונפליקטים פוליטיים זה דבר לא חשוב. להפך. ויכוחים זה דבר חשוב מאוד בדמוקרטיה. אבל תמיד השאלה היא איזה סוג של קונפליקט מוצג לאזרחים דרך התקשורת. האם אלו קונפליקטים שעוסקים ממש במהות הדברים? בדרך כלל מוצגים קונפליקטים מסוג אחר, קונפליקטים כמו 'איך אני נאבק במועמד אחר כדי להשיג יותר קולות'.
"ישנה טענה שמשום שאנשים אוהבים כזה סיקור ומתעניינים בו הוא יכול גם להשפיע עליהם לחיוב. הוא גורם להם ללמוד יותר על מה שקורה בפוליטיקה, ככה על הדרך. 'שק קמח', אחד החוקרים קרא לזה. אגב קריאת הרכילות הפוליטית, הציבור אוסף גם ידע פוליטי. במחקר שלי עולה שאם מאגדים את המחקרים בשלושת העשורים האחרונים, רואים שזה לא המצב. אנשים בעיקר יודעים מי נגד מי ומי מנצח ומי מפסיד, אבל אין להם כל-כך מושג מה עומד מאחורי היריבויות האלה, מהם הנושאים. זה לא נראה לי כמו מצב אידיאלי בדמוקרטיה. לדעת באמצע נובמבר שמישהו מוביל בסקרים בשלושה מנדטים על מישהו אחר, אין לזה יותר מדי ערך".
מה עוד מצאת משקלול הנתונים של המחקרים?
"יש קונצנזוס בקרב החוקרים שסיקור אסטרטגי מוביל להגברת הציניות כלפי פוליטיקאים ואובדן האמון בהם, אבל כל מיני מחקרים ניסו לבדוק באיזה תנאים זה מתרחש ואילו אנשים עלולים להיות מושפעים מכך יותר, ופה היה חשוב לתת איזושהי שורה תחתונה. אני מצאתי שהצעירים הם אוכלוסייה פגיעה מאוד להשפעות של סיקור כזה. יש לזה כמובן חשיבות בטווח הארוך. הרי אם אנשים צעירים נחשפים בראשית הדרך הפוליטית שלהם לסיקור שמדגיש את המניעים הפוליטיים ואת התככים והמזימות, זה יכול לעצב את האופן שבו הם תופסים מהי פוליטיקה".
העיתונאים שמסקרים את העולם הפוליטי לא פועלים בחלל ריק, אלא מול הפמליה של כל פוליטיקאי, היועצים והדוברים שלו, ואלה בוודאי עסוקים הרבה יותר במאבקים אישיים מאשר בהבניית הדרך. אולי משום כך גם הדיווחים מתרכזים במאבקים שכאלה?
"נכון, אבל זה מעגל קסמים. כי הפוליטיקאים ופמלייתם יודעים שהתקשורת אוהבת סיפורים כאלה, שעוסקים במי מנצח ומי מפסיד, ולכן פוליטיקאים שרוצים להיכנס לתקשורת צריכים לייצר סיפורים כאלה. לכן גם נראה הרבה יותר ציוצים של פוליטיקאי שתוקף פוליטיקאי אחר וכתבים פוליטיים מן הסתם יקבלו יותר סיפורים שעוסקים במאבקים אישיים כאלה. זה מעגל שמזין את עצמו".
כשאתה כותב על יחס הציבור לתקשורת אתה מזכיר את המושג "ציניות מידבקת". מה הכוונה?
"אחת הסברות הרווחות היא שאנשים נמשכים לדרמות, שליליוּת וקונפליקטים, אבל כשמעבדים את המחקרים שנעשו עד כה רואים שכששואלים אנשים על אייטמים חדשותיים שעוסקים בסיקור אסטרטגי ומירוץ סוסים הם דווקא מאוד ביקורתיים. הם אומרים שזה נראה להם פחות איכותי, פחות אמין, עם איכות דיווח נמוכה. יש פה פער ששווה לשים לב אליו בין מה שהתקשורת חושבת שהציבור רוצה לבין מה שהציבור מעיד על עצמו".
מעיד על עצמו אולי, אבל עדיין נמשך לסיקור כזה. לא?
"נכון, יש פה הסתייגות. אבל באופן מפתיע, וזה אחד היתרונות של מטא-אנליזה, רואים שמספר המחקרים שבדק האם באמת אנשים נמשכים יותר לסיקור אסטרטגי הוא בסך הכל שלושה. ואם אני מאגד את הממצאים רואים שהאפקט לא מובהק סטטיסטית, כלומר אין שורה תחתונה ברורה".
האם סיקור אסטרטגי, שמוביל לאובדן האמון בפוליטיקאים, מוביל גם לאובדן האמון בתקשורת כמוסד?
"זה עלול להוביל לכך. אני יכול לומר שיש מחקר אחד שממש בדק את זה ומצא שאם נותנים לאנשים סיקור אסטרטגי של תככים ומזימות זה באמת מוריד את האמון שלהם בתקשורת, וצריך לשים לב לזה. התקשורת קצת יורה לעצמה ברגל".
בוא נדמיין כלי תקשורת שרוצה כעת לעשות את עבודתו נאמנה. למה אנחנו מצפים ממנו? שלא יפרסם סקרים? שלא ייתן ביטוי ליריבויות פוליטיות ולהתנצחויות פומביות?
"זה הרי לא יקרה, כי החשיבה היא שאם יתעלמו מסקרים ומתחרות פוליטית זה יוריד את כמות הקוראים והצופים. מה שאפשר לעשות זה לחזק את הצד השני. כלומר לחזק את האלמנט המהותי על גבי התחרותי. אם אמרנו שעצם הקונפליקטים והוויכוחים הוא עניין חשוב, אם באמת יודעים שלשם נמשך הציבור, אפשר פשוט להציג יותר קונפליקטים בנושאים מהותיים. להביא שניים-שלושה צדדים שעוסקים בנושא, ועוסקים בו באופן ענייני. ולא רק לדבר על איזה מחנה פוליטי אני צריך לגייס בשביל יותר קולות. לקחת את מה שהציבור מתענין בו ולהפנות אותו לאפיקים שיכולים יותר ליידע אותו על מה שבאמת חשוב".