הכותרות הראשיות

כל ארבעת היומונים מקדישים את הכותרת הראשית שלהם לסיום כהונתו של המפכ"ל, רוני אלשיך, אחרי שלוש שנים בתפקיד. אורך הקדנציה נקבע עם מינויו של אלשיך ב-2015 – אך מקרים קודמים שבהם הוארכה כהונת המפכ"ל בשנה נוספת טוענים את הסיטואציה בפרשנויות מסוגת השכר והעונש.

ב"ישראל היום", העיתון שניהל נגד אלשיך קמפיין על רקע חקירות נתניהו, לא מסתירים את קורת הרוח: "הולך הביתה", מודיעה הכותרת הראשית, שנדפסת מעל תצלום של אלשיך מאתמול כשלצדו גלעד ארדן, השר לבטחון הפנים.

ב"מעריב" מעלים את הווליום: כאן, המפכ"ל לא אורז את משרדו אל תוך קופסת הקרטון המטאפורית והולך הביתה בכוחות עצמו – אלא ממש "נשלח הביתה", כאילו היה תלמיד חוצפן שעשה מעשה אסור. דן מרגלית, ב"הארץ", מכנה את אי-הארכת כהונתו של אלשיך "הדחה", וטוען שמדובר בהחלטה פוליטית. "חותמו של בנימין נתניהו טבוע בהחלטת השר לבטחון הפנים, שפעל כצמית של ראש הממשלה", קובע מרגלית.

ארדן התייחס לכך בנאום שנשא אתמול, שחלקים ממנו מצוטטים בכל העיתונים: "כל מי שמנסה לייחס שיקולים פוליטיים כאלה ואחרים הוא בעל האינטרס הפוליטי", אומר הפוליטיקאי בציטוט שמובא ב"ידיעות אחרונות". לדברי השר, הוא לא עידכן איש בתהליך בחירת מחליפו של אלשיך – לא את ראש הממשלה ולא אף אחד מהשרים. "קיבלתי הנחיות ברורות מהיועץ המשפטי לממשלה והקפדתי עליהן", הוא מדגיש.

השר לבטחון הפנים לא משאיר את הזירה הציבורית ריקה מגרסתו שלו לגבי הפסקת הכהונה של אלשיך. איציק סבן, בכתבת השער של "ישראל היום", מציין שארדן עצמו לא פירט בנאומו אילו מחלוקות התגלעו בינו לבין המפכ"ל – אך מביא פרטים מפי "מקורבי ארדן".

לדברי "מקורבי ארדן", השר ארדן לא אהב את הראיון שהעניק אלשיך ל"עובדה" ואת העסקת ליאור חורב כיועץ תקשורת למרות שמתח ביקורת (בטוויטר) על ראש הממשלה. ובכל זאת, אותם מקורבים אנונימיים יודעים לציין שהאכזבה הגדולה ביותר של ארדן כלל לא קשורה לפרשיות נתניהו: לטענתם, מה שהכי הפריע לארדן אצל אלשיך הוא הכישלון בצמצום הפשיעה במגזר הערבי.

ב"הארץ", גידי וייץ מפרסם פרשנות נחרצת ששוללת את גרסתו של השר. "נדמה שכאשר גלעד ארדן החליט לא להאריך את הקדנציה של רוני אלשיך, הוא הגשים משאלה של הבוסים האמיתיים שלו: קבלני הקולות בליכוד, חברי המרכז והדייר בבלפור. אלה האנשים שיקבעו את עתידו הפוליטי, החשוב לו לא פחות מכל עיקרון", כותב וייץ.

כתב "הארץ" מציין שלארדן אמנם היו (לכאורה) "נימוקים סבירים" לאי-הארכת הכהונה, אם כי אף אחד מהם לא היה "הסיבה לכך שארדן נמנע מלתת לו מה שממשלת נתניהו הקודמת העניקה ללא היסוס למפכ"ל הקודם, יוחנן דנינו, בתום כהונה מביכה".

בנימין נתניהו וגלעד ארדן עונדים לרוני אלשיך את דרגותיו בטקס מינויו לתפקיד המפכ"ל. משרד ראש הממשלה, 3.12.2015 (צילום: מרים אלסטר)

לפי טורו של סבן, מסקנות מהסוג שמפרסם הבוקר וייץ מבוססות על מצע שקרי. "יועציו ומקורביו של המפכ"ל אלשיך עשו בחודשים האחרונים יד אחת עם בכירים בכלי תקשורת שונים כדי לייצר נרטיב שהארכת או אי-הארכת כהונתו תיקשר לחקירות המתנהלות נגד ראש הממשלה, ביודעם שהאמת הפוכה", טוען כתב הפלילים.

ובכל זאת, גם בצד של ארדן ונתניהו יש מי שמתחזק את הפרשנות שנגדה יוצא סבן, שלפיה יש קשר בין חקירות ראש הממשלה לסיום הקדנציה של אלשיך. אמנון לורד, שחתום על טור הפרשנות הראשי של "ישראל היום", קובע ש"ברור שהמפכ"ל אלשיך שגה בהתנהלותו בנושא החקירות". כמו מקורבי ארדן, גם לורד יודע להטעים שהבעיה, בעצם, לא היתה החקירות עצמן – אלא יותר ההתנהלות התקשורתית סביבן.

"השיא היה בפברואר השנה, באותה תוכנית של 'עובדה' שבה שודרה סדרת ראיונות איתו. שידור התוכנית, בד בבד עם הגשת 'המלצות' המשטרה בתיקי ראש הממשלה, היה עניין פגום מיסודו", כותב לורד. "אלשיך הקרין בוז קר כלפי ראש הממשלה; העוינות כלפי מי שהמשטרה והפרקליטות הפכו לחשוד זלגה ממנו. אפשר לומר שהוא הפך את עצמו, בעקבות הראיון ההוא, לברווז צולע".

סבן מסכים עם לורד: בטור הפרשנות שלו הוא מונה שורה של מקרים שכביכול גרמו לארדן לשלוח את אלשיך הביתה (כלומר, לא להאריך את כהונתו). באופן מעניין, רוב המקרים קשורים ליחסיו של המפכ"ל עם כלי התקשורת: "אלשיך במו פיו סיים את הקדנציה שלו והפך באחת למפכ"ל לא רלבנטי. התייחסותו לחקירות ראש הממשלה ורעייתו ואמירתו הלא מוצלחת כי 'לא אוותר על ערכי כדי לקבל עוד שנה בתפקיד' סימנו אותו כמפכ"ל שרודף את ראש הממשלה ומשפחתו ואיפשרו ליריביו לטעון – די בצדק – כי אם זו רוח המפקד, כיצד אפשר לצפות שהחוקרים ינהגו ללא משוא פנים?", הוא כותב.

"מי שחי בצללים וחלם להיות ראש שב"כ הקיף עצמו ביועצים שדחפו אותו לעשות כל טעות תקשורתית אפשרית, שהחלה בהצהרה בכנס של שוטרות ביום האשה כי לא ייבדקו מכתבים אנונימיים שיעסקו בהטרדות מיניות של שוטרות, המשיכה באמירה החד-משמעית שהתקרית באום אל-חיראן היתה 'פיגוע', בעימותים מתוקשרים שלו ושל דוברת המשטרה עם השר הממונה ועם חברי-כנסת, והשיא באותו פיאסקו של הראיון שהעניק לתוכנית 'עובדה', שבו הדליף שראש הממשלה צפוי למסור עדות בפרשת הצוללות והאשים שגורמים בסביבת ראש הממשלה ניסו להלך אימים על חוקריו בלי לנמק. את הטעות הזו כבר לא היה אפשר לתקן".

בחלק אחר של המאמר כותב סבן כי "מאמציו המוטעים לאטום את המשטרה, תוך התעלמותו מהעובדה שכלי התקשורת הם מרכיב חיוני בחיזוק האמון במשטרה, עשו את ההפך והעמידו לא פעם את חוסר נסיונו באור הזרקורים". כתב הפלילים מזכיר גם את פרשת רוני ריטמן, שבה "בג"ץ מתח ביקורת על התנהלותו [של אלשיך], הוא התקשה להסביר מדוע אינו מאמין לקצינה שבית-המשפט פסק שהוטרדה מינית, והתקשורת חגגה".

"אחרי 'עידן אלשיך', המשטרה זקוקה ל'עידן איזנקוט'. היא זקוקה למפכ"ל מאופק ונטול אגו שצמח מלמטה, מכיר את הארגון על בוריו, עובד בשקט וללא משוא פנים, ובעיקר, בעיקר – לא רץ לתקשורת כל שני וחמישי", חותם העיתונאי שלפני שנייה קבל על כך שאלשיך אטם את המשטרה בפני התקשורת.

הכתיבה של סבן ולורד היא כתיבה טקטית. הופעותיו של אלשיך בתקשורת הזיקו לנתניהו וחשפו עובדות חדשות ולא נעימות על חקירותיו של ראש הממשלה. לו היה מתראיין על הפשיעה בחברה הערבית ומוציא הודעות לעיתונות נגד רוני ריטמן – ובעיקר שותק לגבי נתניהו – אפשר להניח שב"ישראל היום" היו משבחים אותו ומסבירים מדוע ראוי להעניק לו שנה רביעית.

אלא שבניגוד למצג שמנסים לצייר ב"ישראל היום", רוני אלשיך לא היה מפכ"ל ברברן. העובדות שחלק עם הציבור לגבי פרשיות נתניהו היו חלקיות ואנקדוטליות. גם היום, הרבה אחרי שהמשטרה המליצה להעמיד לדין את ראש ממשלת ישראל, הציבור הרחב יודע מעט מדי על המעשים שמיוחסים לנתניהו – באופן שמאפשר לחשוד הבכיר במדינה לטעון שהחשדות נגדו הם לא יותר מאשר חדשות מזויפות.

למעשה, רוני אלשיך והארגון שבראשו הוא עומד דווקא עשו לראש הממשלה שירות מצוין. החברה הישראלית היתה יכולה להתברך ברשויות אכיפת חוק שמתייחסות פחות למה שיגידו עליהן הנחקרים – וישקיעו הרבה יותר במימוש זכות הציבור לדעת.

פוסט-אלשיך

"ידיעות אחרונות" הוא היחיד מבין ארבעת היומונים שמעניק את הכותרת הראשית שלו למירוץ הסוסים: "משלושה ייצא מפכ"ל", נכתב בה, מעל תצלומיהם של שלושה שוטרים בכירים – יורם הלוי, דוד ביתן ומשה (צ'יקו) אדרי – מחליפיו הפוטנציאליים של אלשיך. בסיבוב הקודם נדמה היה שהעיתון של מוזס מקדם את מועמדותו של ניצב הלוי (שבשיחה עם "העין השביעית" סירב להתייחס לדברים). כעת מבהירים שם בשער שהלוי "נחשב למועמד המוביל" – כה מוביל, ש"אלשיך צפוי לנסות לסכל את מינויו".

ניצב יורם הלוי, בשבוע שעבר (צילום: יונתן זינדל)

הקביעה שלפיה הלוי הוא ה"מועמד המוביל" אינה בלעדית ל"ידיעות אחרונות" (הבוקר היא מופיעה גם ב"הארץ" ו"מעריב"). מה עומד מאחוריה? כתב הפלילים של "ידיעות אחרונות", אלי סניור, מציין כי "על-פי הערכות", ניצב הלוי "זוכה להערכה על תפקודו במחוז ירושלים הנפיץ והרגיש". של מי ההערכות הללו, ואיזה חיל בדיוק עושה הלוי בתפקידו הנוכחי? ב"ידיעות אחרונות" לא מפרטים.

סניור מוסיף כי "ארדן שלל, גם בפני המפכ"ל, פרסומים שלפיהם הלוי מקורב לפוליטיקאים ובראשם ראש הממשלה, ואמר כי לא נמצאה שום הוכחה לכך". באילו פרסומים מדובר? גם כאן, ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים לשמור על עמימות ולא להעלות נשכחות. הנה תזכורת: הדברים אמנם פורסמו בתקשורת, אבל לא כספקולציה או קביעה אישית של עיתונאי – אלא מפי אלשיך עצמו (ב"שיחות סגורות"). כשארדן אומר לאלשיך ש"הפרסומים" על קרבתו של הלוי לנתניהו אינם נכונים, הוא בעצם מאבחן שהמפכ"ל היוצא ממוקם על הספקטרום שבין שקרן לפרנואיד.

ב"ישראל היום", בשונה משלושת היומונים האחרים, נמנעים מלהבליט מועמד אחד על פני האחרים, ועושים זאת ברמיזה בלבד. "מקרב המועמדים להחליף את אלשיך, יש מועמד אחד טבעי", כותב אמנון לורד בשיפולי טורו. מיהו המועמד הזה? לורד אינו נוקב בשם, אבל שולח רמיזה: "צפו להמשך המאמץ לטרפד את מינויו בעקבות המחאות ואולי העתירות לבג"ץ בעניינו של אלשיך".

מה עוד אפשר לומר על המפכ"ל המיועד? לדברי גידי וייץ, נתניהו וארדן צפויים כעת "לנסות ולאתר אדם שיעמוד במבחני נאמנות קשיחים" – אך המזימה לא תצלח. "אם למישהו בצמרת השלטון יש כוונה נסתרת שהמפכ"ל הבא יחבל בחקירות נתניהו, נדמה שהסוסים נמלטו כבר מהאורווה. עד סיום כהונתו של אלשיך צפויות החקירות המשתרכות לאטן להסתיים. וגם אם לא יסתיימו עד אז, או אם, נניח, תפרוץ חקירה חדשה נגד ראש הממשלה או אחד ממקורביו, ספק רב אם המפכ"ל המיועד יוכל לפגוע בהן באמת", הוא כותב בביטחון שהולך ונעשה נדיר אצל כותביו העגמומיים של "הארץ".

"כמובן שמפכ"ל רקוב ומושחת יכול להדליף לנחקרי הצמרת פרטים מוכמנים ולשבש חקירות באופן קטלני. אבל בהנחה הזהירה שאיש מהמועמדים לתפקיד אינו קרימינל במדים, לנתניהו לא צפוי רווח של ממש מהחילופים בצמרת המשטרה", מוסיף וייץ, וחותם באזהרה: "הכוחות הפועלים מלמטה – לצד עיתונות חופשית – יכולים לטלטל גם ראש מערכת שלא מעוניין להפר את שלום הממלכה. כדי לקבל חסינות טוטאלית לא די לראש הממשלה בהחלפת המפכ"ל. הוא צריך להחליף את כולם".

הקונספירציה השבועית

בשולי טורו על המפכ"ל חוזר אמנון לורד למינוי המבוטל של גל הירש, וטוען כעובדה ש"קבוצת קצינים בדימוס, שייצגה חלק מהמנגנון הפנימי במשטרה, היא שגרמה לטרפודו של הירש. נתפר נגדו בהתאם תיק חקירה".

בן כספית, בטורו השבועי של "מעריב", נדרש גם הוא לתיאוריית הקונספירציה הזאת. "מלחכי הפנכה ומהנהני המשנה של נתניהו מנהלים בחודשים האחרונים קמפיין תקשורתי מתלהם בעניין התיק שנתפר לתא"ל במילואים גל הירש, מועמדו של השר גלעד ארדן לתפקיד מפכ"ל המשטרה", הוא כותב. "המועמדות, על-פי התזה הזאת, סוכלה על-ידי המשטרה, או ה'דיפ סטייט', שאצו-רצו לחלץ חומרים עבשים נגד הירש ולוודא שלא יהיה מפכ"ל. זה מה שהוביל למינוי אלשיך ולחקירות נתניהו. קנוניה.

"מצחיק, אבל האמת הפוכה. לגמרי. 180 מעלות. אלשיך הוא מינוי של נתניהו. מי שנבהל מהמינוי הפוטנציאלי של הירש הוא נתניהו, שהפעיל על אלשיך לחץ כבד, שלף אותו מהשב"כ, הבטיח לו הבטחות ושכנע אותו. לא היו אז חקירות. היתה הבנה שמי שנתניהו הביא לא ינשוך את היד שהאכילה אותו".

עוד כותרת ראשית

"חשיפה: ארצות-הברית הציעה לפלסטינים סיוע של 5 מיליארד דולר תמורת חזרה למשא-ומתן", מודיעה הכותרת הראשית של "גלובס", שמפנה לכתבה מאת דני זקן. לקוראים נמסר כי הדיווח מבוסס על "מידע שהגיע לידי 'גלובס' ממקורות אמריקאיים". "לאחר שהאמריקאים היכו בבטן הכלכלית הרכה של הפלסטינים, הם מגישים להם כעת את הגזר, או לפחות את פוטנציאל הגזר", מפרשן זקן.

קיז

כל היומונים מדווחים בעמודי החדשות שלהם על החלטתו של דייוויד קיז, יועץ ראש הממשלה לתקשורת הזרה, לצאת לחופשה בעקבות שורה של עדויות שלפיהן תקף מינית נשים. ב"ישראל היום" מעניקים לו את הידיעה המוצנעת והקצרה ביותר, שבה מתומצתים המעשים המיוחסים לו במשפט הבא: "קיז (34) הואשם בימים האחרונים על-ידי כמה נשים בארה"ב כי נהג כלפיהן בתוקפנות בעת מפגשים אינטימיים".

"ישראל היום", 14.9.2018

מי שיעיין בדיווחיהם של שאר העיתונים יגלה שהניסוח "כמה נשים" עושה חסד עם יועצו של נתניהו: מדובר ב-14 נשים לפחות, בהן פוליטיקאית אמריקאית ועיתונאית שהזדהו בשמן. הבוקר, "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שאינו מציין את שמותיהן של השתיים – ג'וליה סלזאר ושיינדי רייס. על שאר העדויות, שחלקן מתארות תקיפה מינית של ממש (ולא רק "תוקפנות בעת מפגשים אינטימיים"), ניתן לקרוא באתר "The Times of Israel".

מציירי התפוחים

ב"מוסף הארץ" מראיינת ליזה רוזובסקי את הסופר ולדימיר סורוקין לרגל תרגום קובץ מסיפוריו לעברית. הראיון מתקיים בברלין, שם מתגורר כיום הסופר הרוסי, והחלק המעניין בו עוסק ביחסו לפוליטיקה. "בחלק מספריו של סורוקין אפשר למצוא אמירות פוליטיות מובהקות, אך להבדיל מסופרים בולטים אחרים ברוסיה של ימינו, דוגמת בוריס אקונין או [זכר] פרילפין, ולמרות ההתנגדות החריפה ליצירתו מצד מצדדי השלטון, הוא מעולם לא לקח חלק פעיל בשיח הפוליטי במדינה ומעולם לא נצפה בהפגנת מחאה", כותבת רוזובסקי.

"בראיון טלוויזיוני נרחב שנערך עמו לפני כשש שנים הוא נמנע במופגן מנקיטת עמדה ומהזדהות עם הכוחות הליברליים ברוסיה. אני שואלת אותו מדוע ואם שינה מאז את דעתו", מוסיפה הכתבת, ומביאה את תשובתו של המרואיין: "אני כנראה לא מאמין בדמוקרטיה הרוסית. [...] אם אפשר היה ללכת להפגנה ולשנות את המוח של האדם הפוסט-סובייטי, הייתי הולך כמובן. אבל המוחות אינם משתנים כל-כך מהר. ובשביל עצמי איני רואה בזה טעם".

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

"זו יומרה לא קטנה", אומרת לו רוזובסקי, "או שמשנים את המוח של האדם הסובייטי או כלום".

"כן, במובן הזה אני אדם רוסי עד ייאוש", משיב הסופר. "אבל אם לדבר על עמדות, הן קיימות אצלי. אני תומך בדמוקרטיה אירופית, אני נגד רודנות. אין לי שום סימפתיה לעבר הסובייטי וגם העבר האימפריאלי של רוסיה מעורר בי מעט מאוד סימפתיה".

"מסופרים בכלל ומסופרים רוסים בפרט יש ציפיות פוליטיות-אתיות-מוסריות, נכון?", שואלת רוזובסקי בהמשך הראיון, וסורוקין משיב: "יש, אבל אני משתדל לדכא אותן בי. כי בכל הדיונים הנואשים הרוסיים האלה, עם וודקה במטבח, הזדקן יותר מדור אחד. מוטב לעסוק בעשייה".

במדור הספרות המצומצם של "ידיעות אחרונות", אחת הביקורות עוסקת ב"מרק סוס", קובץ הסיפורים המתורגם של סורוקין. מחברת הביקורת, ענת עינהר, מתייחסת גם היא לסוגיית הפעילות הפוליטית: "על אף האיכויות המתריסות של כתיבתו, סורוקין מעיד על עצמו כי הזדהה עם מחתרת אמנים א-פוליטית במוסקבה, ונטל השראה מפיקאסו, שבערב פלישת הכוחות הגרמניים לפריז העדיף לשבת ולהתרכז בציור של תפוח".

לקראת סוף הביקורת מוסיפה עינהר פרשנות לגישה הדווקאיסטית הזאת: "גם אם סורוקין יושב ו'מצייר תפוח' בשעה שהקטסטרופה משתוללת מעליו, התפוח שלו יהיה מבותר ומדמם ומפלצתי – דימוי אכזרי ואנרכי שיתעלה על רישומה של האלימות השלטונית. יצירתו של סורוקין היא אפוא תמונת מראה חולנית למציאות שנכפתה עליו ועל כל אזרח מושפל באשר הוא".

למרגלות הראיון עם סורוקין ב"מוסף הארץ" נדפס קטע מתוך הסיפור הקצר "נסטיה", שמתאר בפרוטרוט את תהליך צלייתה של נערה רוסית בת 16, שתיאכל על-ידי הוריה וחבריהם תוך שיחה על פילוסופיה. "פעיל פוסי ריוט שהתפרץ למגרש בגמר המונדיאל ברוסיה אושפז במצב קשה; חבריו חושדים שהורעל", מודיעה כותרת של ידיעה מתורגמת ב"הארץ". "זמן קצר לאחר שימוע שנערך לפטר ורזילוב בבית-משפט, הוא החל לסבול מעוויתות והזיות. הפעיל איבד את כושר הראייה, הדיבור והתנועה".

גילוי מחשיד

טורו של דרור אידר ב"ישראל היום" עוסק השבוע בדעותיו של הכותב על הסכם אוסלו, על תופעת התקינות הפוליטית, על הלכי המחשבה של השמאל, הקשר בין דת ללאום, התנועה הלאומית הפלסטינית, "מסמנים" ו"מסומנים" וכיוצא באלו נושאים והגיגים. "האשליה היא במחשבה שאפשר להפריד בין הדתי ללאומי של זהותנו", כותב אידר. "כיצד כה מהר שכחנו שתחייתנו הלאומית ה'חילונית' נחה על תשתית דתית בת 2,000 שנה, שבמרכזה זכרונה הממשי של ירושלים וארץ התנ"ך".

פובליציסט "ישראל היום" דרור אידר (צילום מסך ארכיוני)

הטור, כפי שניתן להבין, עוסק בתימה כללית שצצה מדי פעם בטוריו של אידר, כשהוא יורד לרגע מרכבת החדשות השועטת. מה ששונה הוא שהשבוע (בדומה לערב ראש השנה) מוצמד לה גילוי נאות שלפיו "הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא".

השורה הזאת, שמודפסת בתחתית הטור, מעלה תהייה: מדוע חש אידר צורך לציין את תפקידו המיועד? הטור הרי לא עוסק בבנימין נתניהו, שמינה אותו לתפקיד, ולא במשרד החוץ, שיהיה המעסיק שלו בעתיד הלא רחוק. הוא גם לא עוסק באיטליה, ואפילו לא בדיפלומטיה במובנה הכללי. תפיסת העולם שמביע אידר היא אותה תפיסה שהביע הרבה לפני המינוי, והקורא הסביר לא אמור לחשוד שהטור משרת באופן כלשהו את הבוס המיועד.

ההתעקשות על פרסום גילוי נאות ראויה כשלעצמה, אך במקרה הזה היא גם מטעינה את הקורא בחשדנות: אם בעל הטור מוצא לנכון להגיד לקוראים שהוא עומד לעבוד בשירות הממשלה, האם יכול להיות שגם כשהוא כותב ש"אין ציונות בלי ציון" וש"רעיון חלוקת הארץ פירושו קבלת ההפרדה המלאכותית בין החלק הדתי שבזהותנו לבין זה הלאומי" – קביעות שנדמות כמו דעותיו האישיות – הוא בעצם עושה זאת בשירותו של מישהו אחר?

ויכול להיות שמדובר בכלל במקרה הפוך. ייתכן שהגילוי הנאות נועד לאותת לקוראים שיש נושאים שכעת אידר מנוע מלהתייחס אליהם.

הפובליציסט הבכיר ועורך מדור הדעות, שעד לא מזמן חירף את נפשו בכתיבה למען נתניהו ונגד רודפיו, הפסיק לעת עתה לכתוב על אקטואליה ופוליטיקה. ההודעה על מינויו העתידי לשגריר פורסמה ב-5 בספטמבר. מאז, הוא הספיק לפרסם ב"ישראל היום" שני טורים: הטור הכללי מהיום, וטור לרגל השנה החדשה שגם בו עסק בסוגיות של זהות יהודית, הלכה ומסורת. כתיבה רגשנית אך חלולה משהו, עם הקשרים אקטואליים רופפים בלבד, נקייה מהעוקצנות, הצרחנות ותסביכי הנחיתות שאיפיינו את טוריו הישנים. ובקיצור, כתיבה דיפלומטית.

עושים לביתם

ב"מעריב" ממשיכים לפרסם את המדור השיווקי "מנהלים מחליטים", שבמסגרתו בנק הפועלים משלם לעיתון כדי להדפיס ראיונות עם מנהלים בכירים בחברות גדולות במשק. האורח הפעם: ניר גלילי, מנכ"ל סונול. כיאה לכתבה קנויה, התוכן דל במפגיע: המרואיין מסביר ש"רק רצף של החלטות חשובות נכונות" שמקבל המנהל "קובע בסופו של דבר את גורלה של החברה שהוא עומד בראשה". לטענתו, מנהל טוב צריך להתגבר על הפחדים ולקבל החלטות קשות גם כשנראה לו שהן לא פופולריות. מה, לא ידעתם?

ב"ישראל היום" מתפרסמת עוד כתבה קנויה מטעם משרד הכלכלה, במסגרת עסקת 700 אלף השקלים שלו עם החינמון. הכתב הכלכלי אריאל ויטמן מצטט בה את מנהל הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים (במשרד הכלכלה), שמוסר את המלל הדלוח הבא: "העסקים הקטנים והבינוניים מהווים כוח מרכזי בשוק העסקי בישראל, ויש חשיבות עליונה לבוא לקראתם ולהעניק להם את הכלים והתנאים הנדרשים על מנת להתפתח, לגדול ולשמור על פעילות העסק". מבין השורות מבצבצת המסקנה המתבקשת: מזל שיש מי שדואג לזה. וכמובן, מזל שיש לו מספיק כסף כדי לשלם עבור הדפסת הדברים בעיתון.

הגיגי סתיו

"באופן כללי תשע"ח היתה שנה של חסד, שקרו בה הרבה דברים טובים. אבל היו גם כמה דברים פחות טובים", כותב עמנואל שילה בטור העורך של "בשבע". "אחד מתוך רשימת האירועים הפחות טובים הוא הסיפור של מחלת העכברת. ולא בגלל המחלה עצמה, שמבחינת נזקי הבריאות שגרמה יש הרבה צרות חמורות ממנה, אלא בגלל היותה ביטוי קיצוני לבעיה קשה יותר – הבצורת המתמשכת בארצנו זו השנה החמישית. הזיהום שהביא את העכברת נובע ממיעוט המים בנחלי הצפון, כתוצאה ממיעוט הגשמים.

"באופן כללי נראה שבשנים האחרונות התרגלנו לא להתפלל מעומק לב על הגשם. מתקני התפלת מי הים שנבנו כאן הביאו לכך שכבר איננו חוששים מפני ייבוש המים בברזים. וכל עוד המים בבתים הפרטיים שלנו זורמים ללא הפרעה, אנחנו מתקשים להיבהל מקמפיינים בנוסח 'ישראל מתייבשת' או להזדהות עם מצוקתם של חקלאים שמכסת המים שלהם קוצצה. [...] תחשבו גם על זה בתפילות יום הכיפורים, בואכה חג הסוכות, שבו נידונים על המים. שנזכה לברכת שמיים של גשמים בעתם, שלא נצטרך לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי התפלתם".

אדם חופר בשלולית מי גשמים. תל-אביב, החורף שעבר (צילום: רועי אלומה)

ב-"G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", נדרש גם דרור פויר לסוגיה. "יש אנשים שחשים את עצמם כניצבים בטבורו של עולם; הכל קורה להם, בזכותם ובגללם", הוא כותב. "יורד גשם בתחילת ספטמבר? זה לא בגלל אדי מים שעלו לשמיים, התאספו לעננים, התלכדו לטיפות, התעבו, התאחו לטיפות גדולות יותר עד שנפלו לאדמה במהירות של משהו כמו 7.5 מטר לשנייה.

"לא – זה בכלל לא בגלל זה. הגשם יורד בגלל דבר אחד: הם, והם בלבד, שכחו להוריד כביסה. העולם כולו הוא תפאורה לסיפור חייהם. [...] אם יש דבר אחד שלמדתי על בשרי לעומק, זה את מקומי בעולם: הרוב המוחלט של מה שקורה לא קשור אלי. גם לא אליכם. אנחנו לא הסיבה ולא המסובב. המחשבה שלגשם, מערכת מורכבת מאין כמותה, יש איזשהו עניין בתחתונים הדהויים שלך נראית לי, איך לומר, טיפה משונה".

ענייני תקשורת

משאבי אנוש. "המוסד מחפש: מומחה לתקשורת", מודיעה כותרת בשער האחורי של "ידיעות אחרונות". הכתב, איתמר אייכנר, מציין שבמוסד מחפשים אדם עם "ניסיון מוכח של שלוש שנים בכתיבה חדשותית", ושניסיון בתפעול רשתות חברתיות לא יזיק. "מדוע המוסד צריך מומחה לתקשורת בינלאומית בעל ניסיון בכתיבה חדשותית?", תוהה אייכנר, ומספק תשובה אפשרית: "הארגון איננו מתכוון להעסיק דובר, כך שלא מדובר באדם שייצג אותו. ייתכן שמחפשים מישהו שיתדרך אנשי תקשורת בחו"ל, או יעסוק בהכנת חומר חדשותי להפצה בחו"ל. הערכה נוספת: האיש יעסוק בלוחמה פסיכולוגית".

"מוסף כלכליסט", 13.9.2018 (לחצו להגדלה)

שרוולים לרגליים. במדור הגאדג'טים של "מוסף כלכליסט" כותב אחי רז על מותג ביגוד שמוציא סדרה חדשה של מוצרים, "ובראשם המכנסיים הקלילים האלה, שמגיעים בארבעה צבעים". לשם המחשה, במוסף הדפיסו תמונה של חולצה.

טראמפ באמפ. כתבת השער של "G" עוסקת ביחסיו של דונלד טראמפ עם התקשורת האמריקאית (ויקי אוסלנדר). העורכים מגדירים את הנשיא חובב המדון כ"דבר הכי טוב שקרה לתקשורת" מבחינה כלכלית. "הוא קורא להם אויבי העם, הם רושמים מיליון מנויים חדשים. הוא מצייץ נגדם במרץ, הם חוצים את המיליארד דולר הכנסות", מוסבר על גבי השער. בכתבה עצמה מומחשת המגמה באמצעות גרפים שמסכמים את העלייה במספר המנויים ובערך המניה של ה"ניו-יורק טיימס".

מקיימי הזיק. מדור המקאמות הבלתי חתום של חנוך מרמרי ("אלתר-מן") ב"הארץ" מוקדש השבוע לאלמונים שהעלו לרשת את ארכיון "העולם הזה": "מקטלגים אלמונים", הוא כותב, "קבלו רוב תודה על היוזמה לקִטלוג הארכיון, על הנחישות לקיים את זיק המרי צוואת מייסדו אורי אבנרי".

יחסי-ציבור. ב"7 ימים" מתאר הכתב שמעון שיפר את ההתמודדות עם הסרטן הסופני שבו לקתה אשתו, רחלה. "אחרי מותה של אשתי פגשתי את יועצת התקשורת של בית-החולים", כותב שיפר. "היא ציינה שמנהל בית-החולים קיבל הודעה על בחירתנו בבית-החולים שהוא עומד בראשו, ושאלה, 'מה שלומכם? איך אצלנו?'. 'היא כבר מתה', השבתי".