מגעים עם פוליטיקאים

כל היומונים מדווחים הבוקר בשעריהם על החלק הגלוי במאבק כוחות סמוי שמתחולל בצמרת משטרת ישראל, בין המפכ"ל רוני אלשיך לניצב יורם הלוי. ב"הארץ", שם נחשף העניין לראשונה, מציגים את הצד של המפכ"ל: "אלשיך משוכנע: מפקד מחוז ירושלים [הלוי] נפגש עם נתניהו מאחורי גבי", מדווחים חיים לוינסון ויהושע בריינר, שמתבססים על דברים שאמר המפכ"ל ב"שיחות סגורות".

"לפי מידע שהגיע ל'הארץ', המפכ"ל משוכנע שנתניהו והלוי התקשרו באמצעות גורם שלישי, ונפגשו כמה פעמים ללא ידיעתו", הם כותבים. מה פגום בכך שמפקד מחוז במשטרה נפגש עם ראש הממשלה? "נתניהו חשוד בפלילים בשלוש פרשות, בעוד שהלוי נחשב למועמד המוביל לתפקיד המפכ"ל הבא", מציינים הכתבים, ומוסיפים כי נתניהו והלוי הכחישו את הטענות – אם כי בלי לציין איזה חלק מהן בדיוק הוכחש.

ב"ידיעות אחרונות", עיתון שצידד במועמדותו של הלוי למפכ"לות ב-2015, מעניקים לסוגיה את הכותרת הראשית. עורך השער מצא תמונה מנצחת: השר לבטחון הפנים, גלעד ארדן, עומד בין שני השוטרים הבכירים ואוחז במצחו, במה שיכול היה לשמש כתצלום אילוסטרציה למונח "כאב ראש". אולי בגלל ההתקרבות לכאורה של הלוי לנתניהו, ואולי סתם משום שלעיתון אין מידע בלעדי שיאפשר לו לגבש עמדה, ניכר שהעורכים ניסו להציג תמונה מאוזנת של הטענות.

בידיעה עצמה נדפס בגדול תצלום דומה של השלישייה (מינוס כאב הראש). בחלקו הימני, על גבי דמותו של הלוי, משובץ תקציר של גרסתו ("מכחיש קיום מגעים עם פוליטיקאים"). משמאל, על גבי דמותו של אלשיך, משובצת הגרסה שלו ("בלשכתו טוענים כי מדובר ב'דיסאינפורמציה'").

הכתבים, מאיר תורג'מן ואלי סניור, מגישים לקוראים את הטענות שדווחו ב"הארץ" (ובחברת החדשות), ונמנעים מלקבוע אם יש בהן ממש. הם מאריכים בתיאור הרקע (הלוי, לדבריהם, הוא המועמד המוביל למפכ"לות) ומוסיפים ש"במשטרה טוענים שהיחסים בין השניים תקינים", אם כי "גורמים במשטרה אישרו כי בין השניים שורר חוסר אמון".

האם הלוי אכן קיים קשרים פסולים עם ראש הממשלה החשוד בפלילים? גם בדיווח של "ידיעות אחרונות" אין תשובה נחרצת. האם, כמו נתניהו (כביכול), גם ארנון מוזס משתוקק למינוי של הלוי כדי שיפטור אותו מעונשו של "תיק 2000"? על כך ניתן לקרוא בטור פרשנות שאינו מתפרסם בשום מקום.

ב"ישראל היום", עיתון הבית של נתניהו, דוחקים את העיסוק בסוגיה לידיעה בינונית בעמוד 11. הכתבים, איציק סבן ומתי טוכפלד, כלל לא מציינים את חקירותיו של נתניהו ואת החשדות נגדו – שעצם קיומם הוא הגורם שמעיב על הפגישות שכביכול קיים עם הניצב.

על-פי הדיווח של "ישראל היום", "מקורות במשטרה" מאמינים כי מדובר בתרגיל הטעיה מתוחכם. לטענת אותם מקורות משטרתיים, "מקור הטענה הוא לשכת ראש הממשלה, וזאת במטרה הפוכה: להכשיר את מינויו של הלוי לתפקיד המפכ"ל הבא של המשטרה".

לפי ההיגיון הפנימי של הטענה הלא מנומקת הזאת, נתניהו הינדס הכל – גם את המינוי, וגם את הביקורת על המינוי. שהרי זוהי דרכו להכשיר את המינוי. מה לא מובן? המסקנה המתבקשת היא שנתניהו אינו טועה, וגם אם נראה למישהו שהוא טועה, או עובר את הגבול – הכל חלק מתוכנית גדולה שכולנו כבר נבין בהמשך. חובבי הספקולציות ודאי ימצאו עניין בטור של בן כספית ב"מעריב", שמציע הסבר אפשרי: עצם הדיון על מינוי המפכ"ל הבא הופך את המפכ"ל הנוכחי לברווז צולע.

האדישות והמדיה

ב"מוסף הארץ" מספיד העיתונאי האמריקאי גיי טליז את עמיתו טום וולף, שמת השבוע בגיל 88. הוא עושה זאת באמצעות סיפור על עבודתם המשותפת: "כשקנדי נרצח נשלחנו שנינו לאסוף תגובות ברחובות ניו-יורק. נתקלתי בו בתחנת הרכבת התחתית של רחוב 42, ואחרי שאמר לי שגם הוא עובד על כתבת 'תגובות' הצעתי שנחלוק מונית, וזה מה שעשינו בחמש-שש השעות הבאות.

"נסענו לצ'יינהטאון, איטליה הקטנה, וול סטריט, אפר איסט-סייד, הארלם, ומה שגילינו היה מרעיש: לא היתה שום עדות לרגש (או בכי) בקרב העוברים ושבים. לא ראינו סימנים גלויים של אבל, תחושת אובדן או זעם על רצח הנשיא. זה היה מאוד משונה, משום שציפינו לראות עיר אבלה או זועמת, אבל תושבי ניו-יורק המשיכו בענייניהם כרגיל.

"האווירה בחדשות שבקעו מהרדיו ומהטלוויזיה היתה אבלה, מלאת כבוד, עכורה מאוד: 'בדאלאס הנשיא נפח את נשמתו', אבל במציאות, במדרכות ובסמטאות של ניו-יורק, לא היה לכך שום סימן. כך לפחות אנחנו, שני העיתונאים, ראינו וכתבנו בפנקסים שלנו.

"לפנות ערב חזרנו כל אחד אל העורך העירוני שלו, כדי לדווח על מה שראינו (או ליתר דיוק, על ההלם והעצבות שלא ראינו) בזמן למהדורה המוקדמת. העורכים שלנו – שלי ב'ניו-יורק טיימס' ושלו ב'הראלד טריביון' – נראו כמעט פגועים מכך שלא דיווחנו על מה שהם ציפו ורצו מאיתנו. כלומר, מה שהיה 'נכון' לאותו מאורע. וכך, ביום מותו של קנדי לא התפרסמו בעיתונים כתבות של וולף וטליז. העורכים שלנו לא רצו שנכתוב מה שראינו, לכן שנינו לא כתבנו כלום. מוזר, לא?".

העורכים של צמד העיתונאים פורצי הדרך לא רצו לפגום בקונספציה שלפיה מקרה כמו התנקשות בראש מדינה אינו מטלטל במיוחד את הציבור הרחב. שהרי העיתונות לא מסתפקת בדיווח על מה שקורה במציאות, אלא מתעקשת גם לומר לנמעניה מה עליהם לחוש כלפי החדשות. עיתונאים שחוזרים ממשימה כשבידיהם עובדות בלתי מתקבלות על הדעת מאלצים את עורכיהם להטיל ספק בכושר ניתוח המציאות שלהם, באג'נדה שלהם ולעתים אפילו בתפיסת עולמם. האם ייתכן שהכל התבסס על תצרף מתעתע של פיקציות מופרכות?

קוראים קבועים של "הארץ" ודאי זיהו מידה של מבוכה שחילחלה אל בעלי הטור לנוכח ההתפתחויות האחרונות כאן, במזרח התיכון: פתאום הכל מסתדר לנתניהו. שנים של נבואות זעם על הקצנה מסוכנת, ספקולציות דיפלומטיות וחפירות עומק בפרשיות מביכות סימנו את ראש הממשלה כפוליטיקאי שזמנו קצוב. וכעת התמונה מתהפכת. כיצד מתווכים לקוראים את המציאות המפתיעה הזאת? לכל כותב יש דרך משלו לעשות זאת, אך מה שמשותף לכמה מהם הוא התקווה שהכל חיזיון תעתועים והביטחון בכך שהאשליה עומדת להתפוגג.

יוסי ורטר, בעל הטור הפוליטי, כותב הבוקר על "אווירה סוריאליסטית לא מוכרת" ש"שררה השבוע בישראל": "רבים הרגישו בה גם אם לא ידעו להגדירה במדויק. תחושה נעימה, מדגדגת, ובה בעת כוזבת ומתעתעת, של היותנו מעצמת-על בעלת כוחות אדירים ויכולות אין קץ. היה מי שדימה אותה להלך הרוח שאחז במדינה פוסט מלחמת ששת הימים, בואכה מחדל יום הכיפורים. אנחנו ה-בלתי מנוצחים. מי יכול עלינו. הם מורתעים, מבוהלים ויחשבו טוב-טוב לפני שינסו אותנו".

בהמשך הטור מפרט ורטר בפני קוראיו את שורת ההישגים שחוגג בימים אלה ראש הממשלה: "אירועי חודש מאי, שתוארו בשבועות החולפים כבעלי פוטנציאל מצמית להוביל לעימות כולל, הסתיימו בנוק-אאוט לרוחב כל הגזרה. ישראל קצרה שורת הישגים והצלחות בתחום המודיעיני ובתחום הצבאי בפרק זמן קצרצר: חשיפת ארכיון פרויקט הגרעין האיראני הגנוב; המתקפה האווירית הנרחבת בסוריה שפגעה קשות בתשתיות האיראניות במדינה; דיכוי המהומות על הגדר בגבול עזה שהסתיים מוקדם מן המצופה, עם אפס אבידות ונזקים לישראל; השקט שנשמר בשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים; וכמובן חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים עם כל הסולתה והשמנה, החתן, הבת ונציגי רוח הקודש הנוצרית והיהודית".

ישראלים מציגים גיליון של "ידיעות אחרונות" בחגיגות זכייתה של נטע ברזילי בתחרות האירוויזיון. תל-אביב, 14.5.2018 (צילום: הדס פרוש)

עזתים מפגינים בקרבת גדר הגבול עם ישראל, 14.5.2018 (צילום: עבד רחים חטיב)

בנימין נתניהו נואם באירוע חנוכת שגרירות ארצות-הברית בירושלים, 14.5.2018 (צילום: יונתן זינדל)

יום שני, השבוע: תל-אביבים חוגגים את הזכייה באירוויזיון, פלסטינים מפגינים ומבעירים אש בקרבת הגבול עם ישראל, ונתניהו נואם באירוע חנוכת השגרירות האמריקאית (צילומים: הדס פרוש, עבד רחים חטיב ויונתן זינדל)

ובכל זאת, ורטר זורק לקוראיו השמאלנים אפשרות של גלגל הצלה. "לו רק יכול היה לעצור את מחוגי השעון ולהקפיא את הזמן היום, יום שישי 18 בחודש", הוא כותב על נתניהו. "לפני שמשהו ישתבש, לפני שחוקרי 433 ישובו למעונו, לפני שבית-המשפט ידון פעם נוספת, בעוד כחודש, בהסרת צווי איסור הפרסום על עדויותיהם של ניר חפץ, ארי הרו ושלמה פילבר, שהפכו לעדי מדינה בתיקים 1000, 2000 ו-4000.

"איתותים ראשונים לשינוי המסתמן בסדר היום הלאומי קיבלנו במהדורות המרכזיות של כאן וערוץ 10 ביום רביעי: היועץ האסטרטגי לשעבר ניר חפץ, כך פורסם, העביר למשטרה קלטות חדשות של נתניהו שמצריכות חקירה נוספת שלו באזהרה בפרשת השיחות עם מו"ל קבוצת 'ידיעות אחרונות', נוני מוזס, על גורלו של 'ישראל היום'".

במדור המאמרים של "הארץ" נדרשת גם קרולינה לנדסמן לנתניהו המתעצם. "הסחף הגדול ימינה נמצא בעיצומו, וניתן לחוש בו מכל עבר", היא כותבת. "ביבי נכנס לישראלים לווריד. ההימור על דונלד טראמפ, ביטול ההסכם עם איראן והעברת השגרירות ערערו את בטחונם. אולי הוא צודק, ממלמלים מי שעד לא מזמן השתייכו למתנגדיו, תחילה בלחש ולאט-לאט מרימים את הקול. ואם הוא צודק באיראן – אולי הוא צדק גם בסוגיה הפלסטינית".

ואולי הוא באמת צודק? יכול להיות. אבל כמו אצל ורטר, גם לנדסמן מוצאת לנכון להרגיע את קוראיה באמצעות נבואה מחממת לב. לדבריה, רגעי התהילה של נתניהו עוד יתבררו כזרעי נפילתו. ומה שיפיל אותו יהיה ברית אוטופיסטית מופרכת בין גורמי שוליים: "אם הניסיון הישראלי הקצר מלמד משהו, זה שמי שהודר אתמול הוא בשלטון היום. כלומר שהעתיד הפוליטי שייך לערבים ולחרדים", היא טוענת. "המהפך הפוליטי הבא קורם עור וגידים מתחת לפני השטח, בלי שנדע זאת עדיין. נצחונו של נתניהו השבוע בישר את לידתו".

כמה עמודים אחר-כך, בטורו של חמי שלו, מצבה הבינלאומי של ישראל מעולם לא נראה כה גרוע. "הצל הדרום-אפריקאי על תדמיתה של ישראל נעשה כהה יותר", קובעת הכותרת הדרמטית. "ניתן להבדיל אלף הבדלות בין ממשלת נתניהו למשטר האפרטהייד, אך היום שבו צפה העולם בהנהגה הישראלית חוגגת בשגרירות בעת שעשרות נורים למוות בעזה מתח קו ישר בין המדינות", קובעת כותרת המשנה.

"אירועי השבוע בעזה הראו עד כמה פגיעה ישראל לאסוציאציות דרום-אפריקאיות", טוען שלו. "דוברי הממשלה וצה"ל הרבו השבוע למסגר את ההפגנות ליד הגדר כפעילות טרוריסטית המופעלת באופן ציני על-ידי החמאס; חלק ניכר מההרוגים, ציינו, השתייכו לארגון. במרבית דעת הקהל המערבית, טיעוני ההסברה האלה נפלו על אוזניים ערלות. מדובר בירי חסר הבחנה באנשים מקופחים המפגינים נגד דיכויים, טענו.

"האסוציאציה המיידית היתה ל'טבח שארפוויל', שהתרחש במחוז טראנסוואל ב-21 במרץ 1960, כשמשטרת דרום-אפריקה הרגה 69 מפגינים בירי חי. השלטונות טענו שמדובר בפעילות טרור, ובעקבות האירוע אף הוציאה את ארגונו של נלסון מנדלה, הקונגרס הלאומי האפריקאי, אל מחוץ לחוק. למרות זאת, הטבח סימן את נקודת המפנה בדרך לבידודה הבינלאומי של דרום-אפריקה והפעלת משטר הסנקציות כלפיה".

מרחץ הדמים בגבול עזה אכן עורר תגובות בינלאומיות רבות, אך כדי להסיק שמדובר בנקודת תפנית שתשפיע על מעמדה של ישראל בעולם צריך הרבה יותר מ"אסוציאציה מיידית" וקביעות כלליות על "דעת הקהל המערבית" (מה זה בכלל?).

נדמה שאם חמי שלו היה נשלח לרחובות ניו-יורק לאחר רצח קנדי, היה אפשר לסמוך עליו שימצא מספיק מרואיינים מזועזעים, מוכי תדהמה ואכולי דכדוך כדי למלא עשרה גליונות של ה"טיימס". שלו הוא המצפן של "הארץ", בעל טור שתמיד יצביע לאותו כיוון ויספק את הסחורה: לא משנה מה יקרה – הוא תמיד יראה שחורות, ויסביר שהקהילייה הבינלאומית או-טו-טו לא תישא זאת יותר. נראה שהאפשרות המדכדכת שבני אדם לא ממהרים להתרגש מקטל של בני אדם אחרים, במיוחד אם מדובר בפלסטינים, לא עולה על דעתו.

האדישות להרג עולה גם בכתבה גדולה ומעניינת שמתפרסמת במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". הכתבת אתי אברמוב משוחחת עם צלפים צבאיים בעקבות השימוש הנרחב שצה"ל עושה בשכמותם בשבועות האחרונים, ושומעת מהם בין היתר כיצד מרגיש מי שממית אדם ממרחק בטוח. "כשאתה הורג מישהו זה לא עושה כלום, אין זמן לחשוב על זה", אומר לאברמוב צלף המזוהה כ-נ'. "פעם אמרתי לפסיכולוג: 'למה הידיים לא רועדות לי כמו בסרטים? למה אין לי תגובות רגשיות?'. בסרטים הצלף בוכה ומתייסר, ואני לא".

"תכלס, רוב הצלפים יגידו שאתה חושב טכנית, רק על הפגיעות", אומר צלף המזוהה כ-א', שעובד למחייתו בענף הצגות הילדים. "צלף זה מקצוע. אתה לא יורה כי בא לך או כי אתה רוצה להרוג בן אדם. רוב הצלפים עסוקים במשימה. גם טייס לא חושב שהוא הוריד עכשיו טיל על בית. אם צריך, עושים. שירתתי בצבא בשנים לא קלות, אבל אני כמו כל חייל. אף פעם לא חשבתי על האויב".

בהמשך נדרשים אברמוב והמרואיינים להשלכות הפסיכולוגיות. "אני לא זוכר שהיה חלק פסיכולוגי בהכשרה, אבל אחרי מלחמת לבנון השנייה ו'צוק איתן' הגיעו למסקנה שהרבה חיילים נכנסו להלם קרב", אומר לה א'.

"כשאני קורא על החבר'ה שנמצאים עכשיו על הגבול, הכי הייתי רוצה להיות איתם במשימה הזו. כי זה משהו לא שגרתי. זה מדליק אותי מקצועית", הוא מוסיף. "40 אלף איש. לא כל חייל חווה את זה. וכצלף אני חושב שזה יכול לתרום לי בעתיד. הייתי בהפגנות של 500 איש ושל אלף איש בשטחים, אבל אף פעם לא הייתי בסיטואציה ש-40 אלף איש על הגדרות רצים אליך".

כשאברמוב שואלת את הצלף הצה"לי מה הדבר שהכי מפחיד אותו, הוא משיב לה בארבע מלים: "צלף בצד של האויב". בסיום הכתבה, בשיחה עם הצלף נ', עולה גם ההתנקשות בג'ון קנדי. "זה שהרג את קנדי היה צלף טוב שעבר קורס צלפים במארינס", הוא אומר. "הוא ירה מהר ופגע שניים מתוך שלושה במטרה שנעה. זה היה חתיכת ירי מעולה ועוד על מטרה בתנועה, עם רובה ישן".

ליברמן

כתבת השער של "גלובס" היא ראיון עם אביגדור ליברמן, שר הביטחון. מהכתבה עולה כי באופן לא שכיח בעיתונות הישראלית, המראיינים יובל אזולאי וטל שניידר ביקשו מהשר לשמוע לא רק תובנות על המצב הבטחוני – אלא גם על סוגיית השחיתות במפלגתו. מה יש לו להגיד על כך? "ליברמן מתחמק ממתן תשובות", מציינים הכתבים. כשהוא נשאל האם הוא עוקב אחרי משפטה של עמיתתו לשעבר, פאינה קירשנבאום, הוא משיב: "פה ושם". יותר מזה, מוסיפים הכתבים, הוא מעדיף לא לומר. "זה לא מעניין", הוא מסביר.

שלשום דווח ב"גלובס" כי ליברמן אמור היה להתייצב בבית-המשפט כדי לתת עדות אופי לטובת דאוד גודובסקי, מנהל אגף הארגון במפלגה שהורשע בלקיחת שוחד. "סנגוריו של גודובסקי הסבירו כי נבצר מליברמן להגיע לדיון לאור המצב הבטחוני, אך הם ביקשו לאפשר לו להגיע ולהעיד במועד חלופי", דיווחה הכתבת ברקת שמאי.

בשולי הראיון מציינת שניידר עוד כמה נושאים שבהם ליברמן התחמק ממתן תשובות, כולל שאלה לגבי "שיתוף פעולה עם יאיר לפיד לקראת הבחירות הבאות". עם זאת, נראה ששאלות מעניינות לא פחות כלל לא עלו בשיחה: בכתבה לא צוין אם השר נשאל על פרשיות השחיתות האישיות שלו, שעליהן טרם נתן דין וחשבון לציבור הישראלי.

שר הביטחון, אביגדור ליברמן (צילום: הדס פרוש)

שר הביטחון, אביגדור ליברמן, החודש (צילום: הדס פרוש)

ליברמן שוחח השבוע גם עם נחום ברנע וסימה קדמון מ"ידיעות אחרונות", ששמעו ממנו את דעותיו בנושא העימותים בדרום. ב"הארץ", הכתב הצבאי יניב קובוביץ מספק סיכום ביניים בלתי מחמיא של הקדנציה שלו במשרד הביטחון. "ליברמן מגלה איפוק, מקבל כמעט ללא תנאי את הגישה המרוסנת של צה"ל ואינו ממהר להוביל להרפתקאות מעבר לקווי האויב", הוא כותב.

"דוגמה לכך, מציינים מקורות בטחוניים ופוליטיים בכירים, היתה בפברואר האחרון. אז, כאשר הופל מטוס חיל האוויר בידי אש נ"מ סורית, עלו רעיונות אלו ואחרים להגיב בחומרה. ליברמן אימץ את הקו המתון, והתותחים הכבדים נותרו בבית. יש שיאמרו שכשועל פוליטי ותיק הוא יודע כי ממלחמה הוא לא יוכל לצאת טוב. יש אחרים שיאמרו, אפילו אומרים, כי חוסר הניסיון שלו בתחום הבטחוני כה גדול, עד שאין לו ברירה אחרת. ועדיין, הוא רוצה להטביע חותם".

כרגע, כך עולה מהכתבה, הדרך להטבעת החותם עוד ארוכה. "מקורות בטחוניים ומדיניים נוהגים לציין כי הדיונים עמו קצרים ושטחיים, יש גם שהגדירו אותו 'עצלן'", כותב קובוביץ. "לטענתם, הוא גם נוהג לצאת במשך הדיונים, מאחר למפגשים, לא מגלה בקיאות בנושאים שעולים לדיון ו'אף פעם כשר ביטחון לא מוביל את הדיונים הרגישים'. 'הוא כמעט שקוף בקבינט', אמר גורם מדיני בכיר, 'אפשר להגיד אפילו בצורה חריגה'.

"וכשהוא כן משתתף בדיונים, 'קורה הרבה שליברמן מתייחס לנושאים של זירות שונות או חימוש – ואנשי הצבא עומדים במבוכה כשהם צריכים לסתור אותו או להסביר את כוונתו', אמר מקור מדיני. [...] בצד המבוכה שחשים אנשי מערכת הביטחון בדיונים, ישנה גם זו שנובעת מהתבטאויותיו הפומביות של שר הביטחון. כך היה למשל בחודש שעבר, לאחר שהעיתונאי יאסר מורתג'א נורה למוות בעזה. ליברמן האשים אז את מורתג'א בהפעלת רחפן, אולם לפי הצבא באותו יום כלל לא הופעל כלי טיס מסוג זה. בדובר צה"ל החליטו שלא להגיב בנושא.

"כחצי שנה קודם לכן אירע מקרה אחר, אז טען השר כי ירי בגולן נעשה במתכוון בהוראת מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה ולא היה זליגה של הלחימה בסוריה, 'במטרה לגרור את ישראל לביצה הסורית'. ואולם, במערכת הביטחון התקשו לאשר את אמינות הדברים. [...] אחת הדוגמאות המפורסמות ניתנה בפברואר האחרון, אז פורסם כי איזנקוט הזהיר בישיבת הממשלה מפני קריסה הומניטרית שעשויה להוביל את ישראל לעימות עם הפלסטינים. גם כאן דאג ליברמן להציג את הצד שלו, ולמחרת טען בכלי התקשורת כי 'המצב בעזה קשה, אך אין משבר הומניטרי'. יתר על כן, במערכת הביטחון אף טוענים כי השר הורה לאנשי המקצוע בצה"ל להימנע כליל משימוש במונח 'אסון הומניטרי' ביחס לעזה בראיונות ובהודעות לכלי התקשורת".

לדברי קובוביץ, "מקורות בטחוניים ופוליטיים שלוקחים חלק בפורומים רגישים" גורסים כי "כאשר מדובר בנושאים רגישים, מי שנתפס כמבוגר האחראי הוא ראש הממשלה, ולא השר". אדם המכונה "מקור מדיני בכיר" מפרט: "ביבי מוביל את הדיונים גם בנושאים שבאחריות ליברמן, וביבי הוא גם זה שמקבל את האחריות". מלשכתו של ליברמן נמסר בתגובה (שמשום מה נעדרת מהגרסה המקוונת של הכתבה, יחד עם עוד כמה פסקאות) כי מדובר ב"ניסיון פוליטי, מגמתי ונואש לייצר מצג שווא שאין לו אחיזה במציאות".

עובדות אלטרנטיביות

"הפרות הסדר ברצועה הגיעו השבוע לשיא, כשביום שני נהרגו יותר מ-60 פלשתינים, רובם מחבלים", מוסרת כותרת משנה במוסף "ישראל השבוע". גם הכתב שחתום על הידיעה, ניקי גוטמן, מציין כי 50 מתוך "יותר מ-60" ההרוגים האחרונים הם "מחבלים", ומדגים כיצד בונים בשלבים נראטיב שמורכב מ"עובדות אלטרנטיביות", כלומר שקרים בוטים.

שער "ישראל היום", אתמול (לחצו להגדלה)

שער "ישראל היום", אתמול (לחצו להגדלה)

אתמול, הכותרת הראשית של החינמון גרסה שבכיר בחמאס הודה ש-50 מההרוגים הם "לוחמים שלנו". בפועל, האיש טען ש-50 מההרוגים הם אנשי חמאס, ולא לוחמים – וכך גם גרסה הידיעה עצמה ב"ישראל היום", שלא כללה את הסילוף מעמוד השער. חלק מההרוגים ברצועה הם אכן מחבלים שנורו בזמן פעילות מבצעית, לפי צה"ל, אך אפילו בצבא לא טוענים בשלב זה שמדובר ב-50 איש.

לעיתונאים מותר כמובן להחזיק בעמדה ובנתונים שונים מאלו שמספק הצבא, או לנחש מה היו כוונותיו של כל אחד מהפלסטינים שנורו למוות. מותר גם לחשוב שכל פלסטיני שמשתתף בהפגנה אלימה הוא מחבל, למרות שיהיה זה פשטני להחריד. אבל זה לא מה שעשו ב"ישראל היום". ב"ישראל היום" רצו להביא את ההוכחה הישר מפי הסוס, ולשם כך לא היססו להכניס מלים לפיו ולשקר לקוראים. היום כבר מתייחסים שם לשקר מאתמול כאל עובדה שאין עליה עוררין. ההמשך המתבקש הוא מאמרי דעה שיתבססו על העובדה המסולפת כדי להסביר לקוראים מדוע מי שמותח ביקורת על הוראות הפתיחה באש בעצם תומך בטרור.

פלטפורמה נהדרת

בעמודי החדשות של "גלובס" כותבת הדס מגן על קריסתן של "פלטפורמות המסחר" שורט-טרייד וג'נרל-טרייד, שתי החוליות האחרונות בשרשרת של גופי השקעות מפוקפקים שקרסו ברעש רב.

במקרה הנוכחי, כותבת מגן, הגופים שקרסו עשו שימוש ב"מכללות" למסחר בשוק ההון. "אני אגלה לך סוד: אף אחד לא באמת מלמד את הידע הזה, זה מסוג הידע שאתה שומר לעצמך", אומר לה "גורם בכיר בשוק ההון". "בקורס מביאים לך איזה מנטור, ובסיום הקורס אומרים לך: 'יש פה פלטפורמה נהדרת ובוא תהיה חלק מסיפור הצלחה'. והאנשים האלה נופלים".

מגן אינה מציינת זאת בכתבה, אך ראוי להצביע על עוד דרך שבה גופים מסוג זה מגייסים קורבנות: התחבבות על העיתונות הכלכלית וקניית כתבות שמציגות אותם כמומחים להשקעות. קחו למשל את "דודו רוז" מחברת ג'נרל-טרייד, שכעת, לאחר ההסתבכות, התגלה כדודו רוזנצווייג.

רוז/רוזנצווייג החזיק במקביל גם ב"מכללה" בשם סימפל-טרייד, שמעורבת גם היא בפרשה. אחד הדברים שהמכללה הזאת עשתה היה לרכוש כמות נאה של כתבות מ"גלובס". הנה למשל סרטון בכיכובו שצולם באולפן של "גלובס", עם שלל עצות אווריריות למשקיעים. חיפוש מהיר באתר הכלכלי מעלה עוד כמה וכמה סרטונים כאלה, שמן הסתם סייעו לאיש לגייס את לקוחותיו.

מקבץ הפניות לסרטונים בכיכובו של דודו רוז (רוזנצווייג) מחברת ההשקעות הקורסת ג'נרל-טרייד, "גלובס"

מקבץ הפניות לסרטונים בכיכובו של דודו רוז (רוזנצווייג) מחברת ההשקעות הקורסת ג'נרל-טרייד, "גלובס"

אבל רוז/רוזנצווייג קיבל תקשורת חיובית גם כשלכאורה לא שילם על כך – ב"גלובס", וגם ב-ynet, בערוץ 10, ב"וואלה" ואפילו בטלוויזיה החינוכית. בסרטון מלפני חודשים אחדים, למשל, הוא מתארח באולפן ערוץ 10, אצל העיתונאים הכלכליים סמי פרץ וסיון קלינגבייל, שמקשיבים להסבריו על קריסה של גופים כלכליים. ויש עוד הרבה כאלה. בכולם מוצג האיש כמומחה לגיטימי שמפעיל בית-השקעות מן השורה. העיתונאים מארחים אותו, מציגים לו שאלות בתחום מומחיותו, מהנהנים ולא עוצרים לשאול מה הוא מרוויח מזה, ועל חשבון מי.

היכרות די טובה

לפני שבוע פרסם ב"גלובס" אלי ציפורי טור עוקצני על "החברה ל', היועץ האישי ר', הקשר האישי לשלי יחימוביץ' וזכות הציבור לדעת" (שמות הגורמים נמחקו בהוראת הצנזורה, טען). סגן עורך "גלובס" לשעבר ציין לרעה את שכרו של אותו יועץ אנונימי, ומצא לנכון לגנות את תופעת "המקורביזם והמחובריזם על חשבון כספי המדינה", וגם את ה"צביעות הפוליטית" של ח"כ יחימוביץ', שמתחה ביקורת על שימוש בחיסיון בטחוני כדי להסתיר ניגודי עניינים, אי-סדרים ושכר מופקע.

מדוע יחימוביץ' צבועה, אליבא דציפורי? משום שיש לה "היכרות די טובה עם היועץ ר'", כתב ציפורי, ו"אפשר אף לומר שיש לה יחסי עבודה איתו". קוראי הטור יכולים היו להבין שיחימוביץ' אינה נלחמת על הסרת החיסיון בשל יחסיה עם אותו יועץ אנונימי – שגוברים על ערכיה הנעלים. "כשהיא רוצה, בנושאים שקרובים ללבה, היא יודעת לעשות רעש בתקשורת בעזרת חבורת העיתונאים הנאמנה לה. כשהעניינים לא נוחים או לא מתאימים לאינטרסים שלה, היא יודעת גם לשתוק", כתב ציפורי.

"גלובס", 17.5.2018 (לחצו להגדלה)

"גלובס", 17.5.2018 (לחצו להגדלה)

בגיליון הנוכחי של "גלובס" נדפסת מסגרת שחורה ובראשה הכותרת "התנצלות". "בדיעבד התברר לנו כי הדברים שנכתבו בידיעה אודות ח"כ יחימוביץ' אינם נכונים", נמסר לקוראים. "בין היתר התברר לנו כי בניגוד לנטען בידיעה, לח"כ יחימוביץ' אין ולא היתה כל היכרות מוקדמת או קשרי עבודה או כל קשר אחר עם היועץ ששמו מוזכר בדו"ח מבקר המדינה ובאותה ידיעה. מערכת 'גלובס' מביעה את התנצלותה בפני ח"כ יחימוביץ' על עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב פרסום הידיעה".

סימנייה

ב"מוסף כלכליסט" כותבת רוני דורי על תופעת ה"אינסלים" – "גברים נטולי סקס ושונאי נשים" ש"נהפכו מקבוצת שוליים לתופעה המונית ורצחנית" (באמריקה). "אתה חושב שמין הוא משאב שצריך להיות מחולק לנזקקים?", היא שואלת אחד מהם שאיתרה ברשת. "כן, כמובן", הוא משיב. "אני מאמין שהמדינה צריכה להמציא מדרג מבוסס מראה חיצוני שבו, נניח, נקבה שהציון שלה הוא 5 מתוך 10 תצוות לגבר שנמצא באותה סקאלה. אם זה מקובל לחלק כסף ורכוש, אז למה לא מין?".

ענייני תקשורת

מקצועיות ואחריות. בכותרת בינונית שנדפסת על שער "ישראל היום" מתבשרים הקוראים על חילופי גברי בצמרת הניהולית של החינמון, לראשונה בתולדותיו. מרים אדלסון, רעייתו של שלדון אדלסון, תכהן מעתה כמוציאה לאור במקום אשר בהרב. עמיר פינקלשטיין יכהן כמנכ"ל במקום ציפי קורן, וסמנכ"לית הכספים ריקי רוב תכהן מעתה גם כמשנה למנכ"ל. באופן מעורר עניין, כמו שני המנהלים הפורשים גם פינקלשטיין ורוב מילאו לפני כן תפקידי מפתח בחברת טלדור.

שער "ישראל היום" (פרט), היום

שער "ישראל היום" (פרט), היום

בהרב וקורן, בציטוט משותף מטעמם, מודים לבני הזוג אדלסון ומציינים כי לאחרונה השלימו בהצלחה "תוכנית התייעלות". אדלסון עצמה מודה להם על כך שניהלו את העיתון באופן "מקצועי ואחראי", ומפרנסת גם היא את המצג שלפיו "ישראל היום" הוא כלי תקשורת רגיל, כזה שפועל לפי תוכנית עסקית סטנדרטית. המציאות כמובן הפוכה. בשבע שנותיו הראשונות של החינמון הוא הפסיד סכום עתק של למעלה מ-700 מיליון שקל, ולאחר מכן השקיע בגופים הפסדיים ("מקור ראשון", nrg) שקשה להאמין שהשיאו רווח מאז רכישתם.

לידיעה על המינויים נלווה תצלום של מרים אדלסון, וכך גם להפניית השער. תצלום שלישי שלה צץ בידיעה חדשותית על "חצי יובל למרפאת אדלסון למכורים לסמים באיכילוב". הכתבת, מיטל יסעור בית-אור, מציינת שבטקס שהתקיים אתמול השתתף גם שלדון אדלסון. מסיבה כלשהי, בידיעה משובצת רק תמונתה של מרים. בניגוד לנהוג ב"ישראל היום", לקוראים לא נמסר שהאדלסונים קשורים באופן כלשהו לעיתון שבו מתפרסמת הידיעה.

שמה של מרים אדלסון צץ גם בטורו השבועי של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", עיתון שאינו מרבה לנקוב בשמם המפורש של המו"לים המתחרים. השבוע, מספר ברנע, יחצן אחד שלח לו "רשימה שכתבה מרים אדלסון" לרגל "הסרת הלוט מעל המבנה הזמני של שגרירות ארצות-הברית בירושלים". ברנע לא אהב את הרשימה. הוא כל-כך לא אהב אותה, ששכח לספר לקוראיו שמדובר במאמר שנדפס במלואו בשער "ישראל היום".

בהמשך הטור ברנע מותח ביקורת על ראוותנותם של האדלסונים, שתורמים הרבה כסף למטרות ציבוריות אבל מתעקשים לקבל על כך קרדיט, ויוצא נגד שליטתם של בעלי הון בפוליטיקה האמריקאית. "המערכת שלהם מושחתת, באישור בית-המשפט. מיליארדרים שולטים בה. זאת הבעיה שלהם: חבל שמייבאים אותה אלינו", הוא כותב, ומוסיף: "מקומם של האדלסונים בלאס-וגאס".

במה שכנראה כבר הפך להרגל אצל ברנע, כשהוא כותב על המתחרים של "ידיעות אחרונות" הוא מקפיד לעצום עין אחת. הפעם הוא אינו מזכיר את העובדה שגם המו"ל שלו, ארנון מוזס, בוחש כבר שנים בזירה הפוליטית, ושיש הטוענים שגם הוא מחזיק בפוליטיקאים הסרים למרותו. המשטרה, לפי דיווחים מהימים האחרונים, ממשיכה לחקור.

התפכחות. במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" כותב אהוד עין-גיל, העורך הוותיק, על חוויותיו מהצד השני של המתרס. "העמידה מול עורך מעבירה אותך כמה שלבים של התפכחות, בדומה לשלבים העוברים על הנגמלים מהתמכרות: התגברות על הפגיעה באגו, הכרה בבעיה, השלמה עם הצורך בעזרה, נכונות לקבל את הביקורת ואת העצות", מתמצתת כותרת המשנה. הקריאה מומלצת.