אופן־ספייס, ניאונים חיוורים, טלפונים מטרטרים, מקלדות מזיעות, דד־ליין ושכר מינימום. לא קל להיות עיתונאי מתחיל. מה עוד שמלבד תדרוך אקראי בדיני לשון הרע, הרי שהנכנס בשעריו של עולם התקשורת חסר יד מכוונת כלשהי שתסביר לו כיצד לנצל את טובות ההנאה הקטנות הבאות עם המקצוע. כך מאבדת העיתונות בכל יום אנשים טובים שנוטשים את התחום לטובת שכר הוגן, סביבת עבודה בריאה ועתיד מקצועי, ומפספסים את ייעודם. לעומתם, יש כאלה היודעים כי בעזרת עבודה נכונה ומעט סבלנות, ניתן להפיק גם ממקצוע העיתונאות דברים נפלאים. לעיתונאים האלה, בעלי האוזן הקשבת והנכונות לשאת בעול, מוקדש מדריך זה.

בעולם העיתונות, נסיעות לחו"ל על חשבון העבודה נחלקות לשניים, על־פי מקור המימון. דהיינו, אם הנסיעה ממומנת על־ידי גוף התקשורת או על־ידי גוף בעל עניין (חברות מסחריות, גופים ממשלתיים, משרדי יח"צנות או אחר). בשנים האחרונות, בתקופת משבר של שוק תקשורת מוצף ותקציבי מערכת מקוצצים, עבר הדגש מטיסות במימון עצמי לטיסות הממומנות על־ידי בעלי עניין. למרבה המזל, השינוי לא גדע את הסיכוי להגיע החו"לה, אולי אפילו להפך. למעשה, משיחות עם עיתונאים נראה כי מצב העניינים כיום הוא טוב מאי פעם, כפי שמעיד, למשל, איש תקשורת בכיר: "כשהדברים מגיעים לנסיעות לחו"ל על חשבון בעלי עניין, מצבו של עולם העיתונות רע מאוד. בסולם מאפס עד מאה, אפשר להגיד שמצב האתיקה עומד על 15 בערך".

מובן שהמציאות החדשה מצריכה התרגלות לכללי עבודה חדשים. אם פעם הצטיינות מקצועית או קשרים מיוחדים עם העורך היו מספיקים כדי לזכות בנסיעה הנכספת, הרי שכיום עבר מרכז הכובד לשמירת האיזון הנכון בקשר עם היח"צנים למיניהם. להלן כמה כללי יסוד המסכמים את ההתנהלות הנדרשת כדי להבטיח תזרים שוטף של עצמך לחו"ל, החל מבניית מעמד מקצועי מתאים לקבלת נסיעות, דרך ההתנהגות בנסיעה עצמה ועד לשלבי החזרה הביתה וההכנות לנסיעה הבאה.

1. "(לא) עדיף להיות כתב מדיני"
על פניו, תחום הסיקור שמבטיח נסיעות תכופות לחו"ל הוא תחום החדשות. חדשות החוץ, למשל, מתרחשות לרוב בחו"ל ממש. "הכתב המדיני הוא זה שנוסע הכי הרבה", מאשר כתב בקול־ישראל, "אחריו כתבי ספורט, ואחר־כך נסיעות שלא נופלות בתחום המדיני או בתחום הספורטיבי, שמחולקות כצ'ופר לכל מיני כתבים. אבל זה נדיר". עובדים במחלקות החדשות בערוצי הטלוויזיה מציירים תמונה דומה: הכתב המדיני הוא זה ששולט על תקציב חו"ל של המערכת. אלא שאליה וקוץ בה: "כך, למשל, הכתב לענייני ערבים טס אמנם", ממשיך ומספר כתב קול־ישראל, "אבל בעיקר לוועידות כלכליות שקשורות לעולם הערבי, לעמאן או לשארם", וזה לא ממש נחשב חו"ל. שלא לדבר על כך שכתבי ספורט נדרשים לשהות במחיצת כדורגלנים. מה שמביא אותנו לכלל 2:

2. "רצינות תביא אותך רחוק, אבל לא תעביר אותך את הגבול"
"כמה שאתה יותר בנאדם רציני שעובד קשה, ככה אתה יותר נדפק ופחות נוסע לחו"ל", אומרת לנו עיתונאית ותיקה המתמחה בנונסנס, והיא מסבירה: "להיות עיתונאי רציני זה אומר לעשות תחקיר על מי הטמין מגנזיום מתחת לחולות אשדוד או מי גונב אספלט ממע"צ יפו; זה אומר לשבת בכנסת בירושלים ולהתבאס. דברים כאלה, שכולם מתרחשים כאן בארץ. מי נוסע לחו"ל? מי שנוסע לסקר כל מיני הבלים. חוץ מאשר אם אתה סוג של רינה מצליח, ואז אתה יכול לנסוע במטוס של ראש הממשלה. אבל מצד שני, מי רוצה לנסוע למקומות כמו תוניס? ועוד עם ראש הממשלה". ואכן, כנסים מדיניים נדירים הרבה יותר ומהנים הרבה פחות מטקסי השקה למלונות בוטיק. כך שעל העיתונאי האמביציוזי להתכוונן מחדש על יעדים מקצועיים: לא עוד עיניים נשואות אל משרת כתב פוליטי בכיר, מעכשיו אפים קדימה אל משבצת כתבת תמרוקים. מה שמוביל אותנו לכלל 3:

3. "לא קונים ממי שלא מוכר"
"כל עניין הנסיעות הממומנות לחו"ל הוא תחליף זול למודעת פרסומת בעיתון", מסביר עורך ותיק. "יח"צנות זה הרי תרגיל שנועד לעקוף את עולם הפרסום, וזה הפך את עולם העיתונות לבור של שחיתות שאין לו גבולות. הכלל הוא: צריך פשוט למכור משהו, ואז יממנו אותך. מודעת שחור־לבן ב'ידיעות אחרונות' עולה שלושים־ארבעים אלף שקל, נסיעה עולה 500 דולר, על הרווח הזה הכל עובד". כך, למשל, ברור כי לכתב פלילים, האמון על תחקירי רוחב של קשרי הון–שלטון, אין שום דבר למכור. מי יסיע אותו לחו"ל? רוזנשטיין? לכתב הלבשה תחתונה, לעומת זאת, יש השפעה ציבורית אמיתית (ויתרונות מקצועיים נוספים). לכן השאלה הקשה היא, מי יצבור יותר מיילים ב"לופטהנזה", כתב אופנה או כתב גאדג'טים? כדי לבחור את התחום הנכון, נצרך חישוב מסובך שישקלל את כוח המכירה של גוף התקשורת (המורכב מאחוזי תפוצה, שאותם נהוג לסלף, ואחוזי חשיפה, שאותם ממציאים במעבדות TGI והפיפל־מיטר), ואת החוסן הכלכלי של הגופים המרכיבים את התחום המסוקר (מדד הנייקי). מה שמביא אותנו לכלל 4:

4. "לפעמים השחיתות לא נמצאת מתחת לפנס"
לאחר שבחר תחום סיקור, על העיתונאי המתחיל לבחור את גוף התקשורת שיבטיח לו את מרב ומיטב הנסיעות. הדעת אומרת להתחיל מגוף ציבורי, כלומר רשות־השידור, היכן שהכסף לא שייך למישהו מסוים. אלא שדווקא שם המצב מסובך: ועדת נסיעות, ביורוקרטיה טורדנית, מבקר המדינה שנושף באוזן וכיוצא בזה. מה עוד שרייטינג דל מביא להתעניינות פחותה מצד גופים מסחריים. לא סתם קוראים להם "קול־ישראל" – הם נשארים בארץ. כלל המראה של כלל זה הוא כלל 5:

5. "משבר העיתונות הוא משברם של אילי העיתונות, ולא של העיתונאי המעופף"
מחירי הנייר עלו? האטה בענף הבנייה מכרסמת במחיר המודעות? שוקן, נמרודי ומוזס מרוויחים פחות מבימים העליזים של מוספי דרושים היי־טק? ייתכן. מה שבטוח הוא שבתחום הנסיעות לחו"ל ההאטה רק האיצה את המרוץ לנתב"ג. "החגיגות הגדולות נמצאות בעיתונים המסחריים", מעיד כתב מסורב חו"ל מקול־ישראל. "בעוד שקיבלתי אותן פניות מחברות מסחריות כמו הקולגות שלי מהעיתונים, הם היו נוסעים כל שנה ולי אף פעם לא אישרו". מצטרפת אליו עובדת לשעבר בחברת החדשות של ערוץ 2: "לא נוסעים הרבה בטלוויזיה, וכתב זוטר לא נוסע בכלל. נוסעים רק כשיש משהו שמצדיק, כמו אסון גדול, צונאמי, הוריקן או ביקור מדיני של ראש הממשלה". זאת ועוד, גם כשכבר שולחים מישהו לחו"ל, הרי שזה יכול להיות ראש דסק ולא אחד הכתבים. בקיצור, למרות שהיא נראית כרגע הכי פחות זוהרת, העיתונות המודפסת תיקח אתכם רחוק יותר.

6. "להיות בעניינים או לכתוב ב'לאישה'"
"צריך להיות בלופ, כלומר בחבר'ה", אומר כתב ועורך תל־אביבי שכיום כבר לא נזקק לטובות מאף אחד. מובן שכדי לפרט בכתב כלל זה, על מפת הקשרים החברתיים והגיאוגרפיים המרכיבים אותו, נזדקק לגליל נייר טואלט שלם ועורך־דין ממש טוב. האם תדעי לזהות בחושך את רני רהב? האם תדע לאיית את שמה של כתבת האופנה של "גלגלצ"? כל זה לא יעזור אם לא תקפידו על כלל 7.

7. "להיזהר מבוסים עם בעיות אתיקה"
"עיתונאי לא צריך לקחת נסיעת חינם בשום תנאי, כי צריך תמיד לשלם על זה איכשהו", קובע מנהל במערכת חדשות טלוויזיה. "לכתוב 'נסע בחסות' זה להכשיר טריפות". עורכים בעלי אידיאולוגיות אנרכיסטיות מעין אלו אמנם נדירים, אבל העיתונאי המתמיד חייב להימנע מהם כמו מבטריות זולות ברשמקול. כדאי לשים לב לתופעות כאלו כבר בשלב ראיון הקבלה. כל זה לא תקף כמובן אם מחליטים ליישם את כלל 8.

8. "לא חייבים לדעת להקליד כדי לטוס"
מי שאתרע מזלו והוא תקוע באחד מכלי התקשורת האלקטרוניים (לצורך זה, גם רדיו נחשב אלקטרוני), יכול לנסות ולהסב את מקצועו וכך ליהנות מתנאי נסיעה נוחים יותר. "צלמים נוסעים יותר מכתבים", קובעת כתבת חדשות צעירה. הכלל הוא פשוט: בטלוויזיה חייבים לשדר גם תמונה (מלבד, אולי, בערוץ הראשון), לכן חייבים לשלוח צלם. כאן מתבטלות כל התהיות באשר לתחום הסיקור. צלם הוא צלם וגמרנו. כך, למשל, מספר כתב קול־ישראל כי אצל אנשי התמיכה הטכנית נהוג סדר מתקדם ודמוקרטי יותר, שיש רק לקוות כי יחלחל לעולמם של אנשי התוכן: "בין הצלמים יש סבב, לא כמו אצל הכתבים, שבדרך־כלל הכתב המדיני נוסע" (ועיין כלל 1 ו־4). המיתוס טוען שבמגזינים בעלי תרבות נסיעה מפותחת, דוגמת "לאישה", נשלחים לפעמים לחו"ל גם גרפיקאים נבחרים. מובן שאם מישהו מצליח להסתנן למחלקת המודעות של עיתון, הרי שכל האמור עד כה בטל ומבוטל, וכל שעליו לעשות הוא להאריך את הוויזה בדרכון. הבעיה: לרוב, היעד יהיה תורכיה.

9. "להיות ג'ון מלקוביץ'"
נסיעות שיוזם ומממן גוף התקשורת עצמו הן אמנם נדירות, אולם אין לזלזל בהן. מה שעליך לעשות כדי להיות הבר־מזל שיתפוס אותן, הוא להיות "שם". כפי שמסביר עורך מגזין טיולים: "אם השגתי תקציב לשלוח מישהו לחודש לסהרה, אני אפנה ליגאל סרנה או איתי אנגל, ולא לשוקי טאוסיג". כלל זה קשה ליישום, ולמעשה, לא שווה את ההשקעה. אבל חייבים כלל 9 בשביל להגיע לכלל 10:

10. "יותר זול להטיס לניו־זילנד את מי שכבר נמצא באוסטרליה"
מספר כתב לשעבר ברשת מקומוני שוקן: "טסתי לוורונה כדי ללוות קבוצת מהמרים שהוביל אגדת הכדורגל שלום רוקבאן. כשצלצלו מהעיתון, אמרתי שאם כבר אז יש כרטיס טיסה זול להונגריה ואפשר לסקר את בית"ר שנמצאים שם. בדרך עצרתי בסופיה בשביל לכתוב לעיתון אחר ברשת כתבה על מכבי חיפה שבדיוק שהתה שם. כשגמרתי לנדוד ברחבי הונגריה אחרי בית"ר, התחילו השטפונות בבודפשט וכתבתי גם עליהם. משהות של עשרה ימים בחו"ל הוצאתי ארבע כתבות". והוא מסכם: "צריך להיות פרקטי. בחו"ל אתה משוחרר, לא כבול למערכת, ואפשר ליזום הרבה כתבות". וכך לדחות את החזרה לארץ.

11. "זכור! אתה עיתונאי. אל תשכח בשביל מה נסעת"
למרות האמור בכלל 10, הרי שלא פחות חשוב מלהגיע ליעד, זה לדעת מה לעשות בו. "אני יודעת על מישהי שנסעה לכנס של קודאק בדנמרק ולא יצאה מאולם ההרצאות במשך שלושה ימים", מספרת כתבת צרכנות. אל תהיה חנון! כשהעורך שלח אותך לכנס בינלאומי של רקטולוגים באמסטרדם, הוא בעצם התכוון שתכתוב על החלונות האדומים כשאתה מעושן. רק עם טוויסט אנאלי.

12. "תחשוב חיובי"
לכל אולם יוצאים יש אולם נכנסים, ואז עולה השאלה, מה לכתוב? כיצד להתייחס לאלה שמימנו אותך כדי שיזמינו אותך שוב? חלק קטן מן המרואיינים לצורך חיבור המדריך השיבו כי הסוד הוא ביצירת תמהיל של כתבות חיוביות ושליליות שישמרו על האמינות שלך בלי לעצבן את המזמינים. רוב המרואיינים אמרו שזה בכלל לא חשוב אם הכתבה היא חיובית או שלילית, העיקר שתהיה חיובית.

גיליון 60, ינואר 2006