מכעיס ומכונן

אתמול לפנות בוקר אירע רגע מכונן בתולדות מדינת ישראל, מודיע הבוקר "ישראל היום". אפילו בנימין נתניהו אמר זאת, ולכן, יש להניח, הדבר מוכרז בגדול בשער העיתון הנפוץ במדינה (לפי סקר חשיפה). "אושר חוק הלאום", נכתב שם, בצירוף הציטוט המדויק מפי המנהיג: "זהו רגע מכונן בתולדות המדינה". הכתב שמדווח על המאורע ההיסטורי, גדעון אלון, מוסיף ומצטט מפי נתניהו כי "122 שנה אחרי שהרצל פרסם את חזונו, קבענו בחוק את עקרון היסוד של קיומנו".

ובכל זאת, יחסית לרגע מכונן – ובעצם יחסית לכל אירוע שראש הממשלה חושב שיש בו עניין לציבור – הסיקור שמציע הבוקר "ישראל היום" דל במפתיע. אישור החוק מקבל ידיעה לא ארוכה בעמוד 7, שם נדחקים גם טור פרשנות של אמנון לורד וידיעת רקע יבשושית על חוקי יסוד לאורך ההיסטוריה (הידעתם? ב-1960 נחקק חוק יסוד מקרקעי ישראל, וב-1975 נחקק חוק יסוד משק המדינה).

בידיעה החדשותית על אישור החוק מביא הכתב בכנסת מדבריהם של הפוליטיקאים (בימין בירכו, בשמאל מחו), אבל לא עושה את הדבר הבסיסי המתבקש: לפרט מה בדיוק קובע החוק החדש וההיסטורי שהתקבל אתמול. לורד, בטור הפרשנות, תורם לוואקום הסיקורי הזה ובמקום לפרש את החוק ממחזר השמצות על ערבים ושמאלנים. "אין נושא שמחזק את מדינת ישראל שהשמאל לא מצליח להפוך ל'שנוי במחלוקת'", קובל הפובליציסט, וטוען שהדבר מוביל ל"טרור אידיאולוגי שמכניע רבים וטובים".

ב"ידיעות אחרונות", עיתון שמתוקף נהייתו אחר ההמון ממעט לקבוע אמות מוסר בכותרות הראשיות, מניפים דגל שחור. הכותרת הראשית הבוקר היא אמנם "החוק והלאום" חסרת הפשר, אך מעליה נדפסת קריקטורה (איתמר דאובה) שבה נראה בניין הכנסת כשמעליו מתנופף דגל שחור ענק. עוד עשרה דגלים שחורים קטנים ננעצו על גבי עשר ההפניות לטורים ולמאמרים, ומעלים את הדילמה המתבקשת: האם הקוראים מחויבים לקרוא טורים שמעליהם מתנוסס דגל שחור?

מי שבכל זאת יקרא יגלה שלמרות המיתוג הגרפי, שמציג את כל הטורים ככאלה ששותפים לדעה הביקורתית על החוק, לא כל הכותבים מתנגדים לו (למעשה, כמה מהם בכלל כותבים על דברים אחרים). אחד הטורים אפילו מהדהד מלה במלה את דף המסרים של נתניהו, זה שמופיע בכותרת הראשית של "ישראל היום": "אישורו של חוק הלאום באישון לילה בקריאה שנייה ושלישית הוא רגע מכונן בתולדותיה של מדינת ישראל", כותב שלמה פיוטרקובסקי, ומעלה את החשד המתבקש שמא דרישתו של נתניהו להחדרת פובליציסטים מטעמו ל"ידיעות אחרונות" נענתה בחיוב.

לבעלי הטור הבכירים יותר יש כמובן דעות שליליות יותר על החוק (נחום ברנע חרד לדמוקרטיה, בן-דרור ימיני מקונן על רידוד השיח), אבל ב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ידיעות אחרונות" – העמדה המערכתית מתעקשת לקיים מצג של ניטרליות. העורך האלמוני שהתקין את עמוד השער אמנם שיבץ בו דגל שחור, אבל בממד המילולי הוא חושש להתחייב על עמדה, ומסתפק בקביעה שלפיה חוק הלאום הוא חוק "שנוי במחלוקת" (ובכך ודאי מאיץ את הדופק אצל אמנון לורד, שנוכח בהתממשות הדוקטרינה ששירבט לעיתון).

"שנוי במחלוקת" זה לא משהו שאומרים על חוק שמסכן את הדמוקרטיה. "שנוי במחלוקת" זה משהו שאומרים על דבר מה שטרם הוחלט מה טיבו, ושהדעות בעניינו עדיין חלוקות. השימוש שעושים בביטוי הזה בעיתון של המדינה אומר דרשני. כשבעלי הטור של "ידיעות אחרונות" מפרשנים שחורות וקובעים שדבר מה הוא פסול, מנוול או אפילו בלתי חוקי, עורכי החדשות בדרך כלל לוקחים צעד אחורה ומסתפקים בתארים בסגנון "מכעיס" או "מקומם", ש"שנוי במחלוקת" הוא בן הדוד המעונב שלהם.

השימוש בתארים כאלה נובע מהחתירה המתמדת של "ידיעות אחרונות" אל עבר הקונצנזוס המשתנה של החברה הישראלית. מה שהיה פעם "שנוי במחלוקת" הוא היום נורמלי, מה שפעם היה נורמלי הוא היום "שנוי במחלוקת". כחלק מהחתירה הזאת, העורכים לא מפסיקים לחפש את הרגע שבו בטוח ציבורית להתנגד למהלך פסול (היום למשל מדובר בחוק הפונדקאות, שמוגדר בשער כחוק שמעגן אפליה של הומואים) – ומתי אפשר רק להגיד שמשהו הוא "שנוי במחלוקת", מכעיס או מקומם.

הניסיון המתמשך למצוא את חתך הזהב של החברה הישראלית יוצר מצב אבסורדי: ככל שההתבהמות נעשית רחבה, עמוקה ופופולרית יותר, כך קשה יותר לטבלואיד למתוח עליה ביקורת שאינה נסמכת על דעה אישית – אלא על קביעה עובדתית שמייצגת את הגוף האמורפי שמכונה "מערכת". התוצאה היא שעל חוק שולי שמשפיע על קהילה קטנה קל למתוח ביקורת חריפה – ואילו על חוק יסוד שעוסק בהגדרתה העצמית של מדינת ישראל, כזה שהכותבים הבכירים סבורים שהוא פסול ומסוכן, אפשר להגיד לכל היותר שהוא "שנוי במחלוקת".

הנה עוד משהו שנוי במחלוקת: "ידיעות אחרונות". בשנים האחרונות הולכים ומתרבים אלו הטוענים שלא מדובר בעיתון, או לפחות לא רק בעיתון, אלא במכשיר ציני להשאת רווחים באמצעות עיצוב דעת הקהל. בעקבות המתקפה החזיתית מכיוונו של ראש הממשלה וחשיפת המשא-ומתן המושחת בינו ובין המו"ל נוני מוזס, בין השאר, אנשי "ידיעות אחרונות" למדו על בשרם איך זה לנשור מהזרם המרכזי ולהפוך לגוף שהדעות לגביו חלוקות. עבור עיתון שנוזל החיים שלו הוא חיבוק הקונצזוס עד כדי בליעתו, אין קללה מפחידה יותר מ"שנוי במחלוקת".

מה אומר החוק

קוראי העיתונים לומדים הבוקר שחוק הלאום הוא חוק בעייתי, או רגע מכונן בתולדות עם ישראל, אבל לפחות היום אף אחד לא מסביר להם מדוע. כמו ב"ישראל היום", גם ב"ידיעות אחרונות" לא מופיע מידע בנושא, ואפילו "הארץ", שהסיקור הפרלמנטרי שלו בדרך כלל יותר מעמיק מזה של הטבלואידים, נמנע מכך: אישור החוק מקבל שם ידיעה קצרה בתחתית עמוד 10, וזו נפתחת בציון מספר הח"כים שהצביעו בעד (62), מספרם של אלו שהצביעו נגד (55), והמועד שבו אושר החוק (בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר).

כמו עמיתיהם בעיתונים האחרים, הכתבים יהונתן ליס ונעה לנדאו מתעכבים על העימותים שפרצו בין התומכים למתנגדים, ומביאים שלל ציטוטים מפי המברכים והמגנים (להגנתם יצוין שאתמול נמסר המידע על תוכן החוק בידיעה בולטת בעמוד השער). במקום סיקור חדשותי נרחב, ב"הארץ" מדפיסים שלל מאמרים שמסבירים לקוראים מדוע מדובר בבכייה לדורות: קרולינה לנדסמן טוענת שעם אישור חוק הלאום נתניהו למעשה ביטל את מגילת העצמאות, יצחק לאור סבור שמדובר ב"ביטוי להתפוררות התרבות הישראלית", וכדומה.

כנגד הסיקור החדשותי הדל של היומונים בולטת הבחירה המערכתית יוצאת הדופן של "מקור ראשון", שם מדפיסים בראש השער את סעיפי החוק – ככה, כמו שהם (כשירות לקוראי סקירת העיתונות, כאן ניתן לעיין בחוק המלא כפי שעלה להצבעה). נאמר בו, למשל, ששם המדינה הוא "ישראל", ושדגלה הוא "לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו, ומגן דוד תכול במרכזו". הוא קובע ש"ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל", ש"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית", וכיוצא בזה.

חוק הלאום נולד כיוזמה שאיימה למסד את אפליית אזרחי ישראל הערבים, אך עבר הרבה גלגולים שהקהו את עוקצו והפכו אותו למסמך הצהרתי שבסך הכל מקבע מציאות קיימת. בן כספית, בטורו ב"מעריב", מתאר אותו כהטרלה מוצלחת שההישג המרכזי שלה הוא הוצאת האויב מכליו באופן שמאפשר להשחיר אותו – וכך להחלישו.

"כל אחד מאיתנו ינצור ויזכור עד יומו האחרון איפה היה ומה עשה בלילה שבין יום רביעי לחמישי, בשעה שתיים ו-47 דקות בדיוק לפנות בוקר", לועג כספית. "הרגע המדויק הזה שבו לחצו 62 ח"כים על כפתורי ההצבעה בכנסת ואישרו את 'חוק הלאום' יינצר לעולמי עד בספר דברי הימים של העם היהודי. את הרגע הזה ילמדו היסטוריונים, ישננו סטודנטים, ישחזרו מדינאים. זהו הרגע ששינה את מהלך ההיסטוריה, שברא עולם חדש, שהוציא אותנו מעבדות לחירות, מעם המתגולל בגולה וחולם על מולדתו לעם גאה היושב לבטח בארצו ומבצר את ריבונותו.

"החוק הזה יאפשר לנו עכשיו לבנות כאן מדינה עצמאית, חזקה, בטוחה, בית לאומי לעם היהודי לאחר אלפיים שנות גלות. נוכל אפילו להקים יישובים יהודיים! שוו בנפשכם מדינה יהודית עצמאית שבה משגשגים יישובים בנגב, בגליל, בשומרון ויהודה (אופס, אלה מחוץ לחוק כרגע), בשפלה, בהר. ממש חלום שהתגשם. אתם תראו, החוק הזה עוד יביא לנצחונו של החלום הציוני, על-פיו אמור עם ישראל לשוב לארצו בתום גלות אינסופית ולהקים בה מדינה עם רוב יהודי יציב, ריבונות עברית, מערכות דמוקרטיות מפוארות וצבא עוצמתי. כל זה יקרום עור וגידים ואולי עוד בימינו!".

חוק הלאום, מסכם כספית, הוא "קשקוש מקושקש. מהותית, אין בו כלום. הוא לא עומד לשנות או להשפיע על חיינו בשום דרך שהיא". אם כך, מה התועלת בו? מבחינה פוליטית, מסביר כספית, מדובר בהברקה גאונית של נתניהו ועמיתיו לקואליציה. "הדבר היחיד שנזכור בקמפיין הבחירות שיתקיים, כנראה, במחצית הראשונה של השנה הבאה, הוא שביבי נלחם לכך שנגדיר את ישראל סוף-סוף כמדינה יהודית, וכל הסמולנים שיתפו פעולה עם הערבים כדי לסכל את החזון הזה".

כספית מספק הבוקר ניתוח חד וחריף של המהלך הפוליטי, אבל גם עושה לקולגות שלו חיים קלים. ראש הממשלה לבדו אינו יכול לגרום לכך שבעוד שנה כולם יזכרו רק את חוק הלאום (זה שנחקק השבוע, או כל חוק לאום מטאפורי אחר שיישלף עד אז). כדי שהמניפולציה תיחקק ותשפיע, ראש הממשלה זקוק לעוזרים שיהדהדו את המסר – והעוזרים המתאימים ביותר למשימה הם כמובן עיתונאים.

הם יכולים להיות חנפנים מקצועיים שיסבירו שמדובר בחוק נפלא – או שמאלנים אוטומטיים שיקוננו על העוולה בלי להתעמק בתוכן. אלה וגם אלה הם נשאים של אותו מסר בדיוק: ביבי חיזק את הימין והדתיים, והחליש את השמאל והערבים. בפועל, אם לקבל את הניתוח של כספית, ייתכן שלחוק עצמו לא תהיה שום משמעות אופרטיבית על חייהם של הישראלים.

תמונת ניצחון

בתצלום שנדפס בשערי "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" נראית קבוצה של חברי-כנסת מהליכוד המצטופפים סביב ראש הממשלה במליאה, כשאחד מהם – אורן חזן – מניף אל על טלפון סלולרי ומצלם סלפי חגיגי זמן קצר לאחר אישור חוק הלאום. עינב שיף, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות", מקדיש לתצלום הזה טור פרשנות – וליתר דיוק לגרסה של הצלם עמית שאבי, שלא היה היחיד שתיעד את הסצנה הציורית.

"הסלפי של המדינה". מתוך הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הבוקר (לחצו להגדלה)

"הנה הוא השלטון, במלוא הדרו: זחוח ומדושן, מתכנס לסלפי שינציח לילה של 'הישגים' לקואליציה", כותב המבקר. "יש שם, בשורה הראשונה, ח"כ שחשוד בשוחד, שחסינותו מנעה ממנו מאסר ודאי; ראש שב"כ לשעבר שהמיר את קשית הסיכול בנבוט הפופוליזם; שר שמקפיד להגחיך את עצמו מדי ראיון; סגן שר שרדף עם סכין אחרי פעיל פוליטי ונדרשו תחקירים כדי לברר מה הוא בעצם עושה; ח"כ שפעל ללא לאות למען צורך ציבורי דחוף במיוחד – שיפור תנאיו של ראש הממשלה; והח"כ המצלם, שכבר תשו הכוחות מלהזכיר את הנבערות, הבורות, הגסות והסקסיזם שהוא מפיץ מאז נכנס בסערה לחיינו".

לדברי שיף, מה שהופך את הצילום לאיקוני הוא "פרט קטן, כביכול משעשע: כשחזן מניף את הסלולרי שלו, חולצתו מצטרפת אליו כך שהיא אינה מכסה את כל גופו. מותנו הגלויה לעומת נתניהו החנוט בחליפה היא הפער שבין התדמית המכובדת למציאות המרושלת, בין פרלמנט לשכונה. [...] שם, ברווח שבין הגבר לחולצה, נמצא המסר: אתם עכשיו שמחים ושיכורים מכוח, אבל אנחנו רואים לכם".

העורכים, כך נראה, לא השתכנעו שמדובר בתצלום גרוטסקי. מישהו ב"ידיעות אחרונות" החליט להצמיד לו את הסלוגן הוותיק של העיתון, ולהכתירו בכותרת "הסלפי של המדינה". בעצם, כשחושבים על זה, מדובר בבחירה מתבקשת.

עוד כותרות ראשיות

בכותרת הראשית של "הארץ" מדווח גידי וייץ כי שי ניצן, פרקליט המדינה, "מנע חקירת שוטר שאמר לאיש שב"כ כי ירה לעבר אבו-אלקיעאן לפני שהאיץ". אבו-אלקיעאן הוא יעקוב אבו-אלקיען, המורה הבדואי שנורה למוות בעת פינוי הכפר אום אל-חיראן. משרד המשפטים, בתגובה, לא מתייחס לחשיפה לגופה.

"חשיפה", מתגאה סטמפה צהובה בשער "מעריב": "מעטפות כסף, עסקאות מפוקפקות, שוחד מקבלנים, היכרות קרובה עם עבריינים, קבלת תרומות בעייתיות ואפילו עבירות אלימות. מה באמת מסתתר ב'מסמך יצחקי', המרכז מידע רב על אודות כ-40 ח"כים וכמחצית והשרים המכהנים". יצחקי, למי ששכח, הוא מני יצחקי, ניצב בדימוס שעמד בראש אגף החקירות והמודיעין של המשטרה וריכז יחד חשדות וטענות על נבחרי ציבור במסמך שעצם קיומו ופרטים מתוכו כבר נחגגו בתקשורת.

"מעריב", כותרת ראשית (לחצו להגדלה)

הפניית השער של "מעריב", שנכתבה בפונט המדמה מכונת כתיבה, מובילה לטורו השבועי של קלמן ליבסקינד, אך שם מצפה לקוראים אכזבה מסוימת. ליבסקינד כותב על שלל עבירות שחיתות שביצעו או לא ביצעו פוליטיקאים מכל הסוגים: מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. מי למשל? נבחר ציבור שאולי קיבל טובות הנאה מקבלנים, ונבחר ציבור אחר שייתכן שהיה מעורב בתקצוב מחשיד של רשות מקומית אנונימית – וכן הלאה. אכן, ליבסקינד לא נוקב בשמות הח"כים ומקפיד לטשטש גם את שאר הגורמים והנסיבות שבהן בוצעו או לא בוצעו המעשים – ומדגיש שלא מדובר בעובדות בדוקות. מה בכל זאת יש בטור של ליבסקינד? מסגור שמהדהד את המסרים שבוקעים מסביבת ראש הממשלה לנוכח חקירותיו: נבחרי ציבור שלא יתיישרו עם רצונותיה של מערכת אכיפת החוק חשופים לסחיטה וחיסול מצד כחולי המדים, שמפגינים עצמאות מפחידה.

כשלעצמו, הפרסום של ליבסקינד ראוי. עדיף לחשוף מעט מאשר לא לחשוף כלל. אבל הדרך שבה הוא עושה זאת חושפת אוזלת יד – של הכתב או של העיתון שבו הוא כותב, שממעט בפרסום תחקירים. עיתונאי אחר היה משתמש ברשימת הלידים הלא-מוכחים של המשטרה כצרור של קצוות חוט לתחקירים – ואז חוקר ומחליט בעצמו באילו מקרים אכן נעשו מעשים בעייתיים שראוי לדווח עליהם, ומתי מדובר בסתם השמצות חסרות בסיס.

ייתכן שאי שם בישראל יושב עיתונאי וכבר עובד על התחקירים הללו, ולא מן הנמנע שאפילו קוראים לו קלמן ליבסקינד. אם כך, למה למהר ולפרסם את המידע העמום והלא בדוק שכובש הבוקר את כותרת העיתון? אפשרות אחת קשורה ליוקרה מדומיינת: היצר הילדותי לשדר לקוראים – ולמתחרים – שאנחנו יודעים משהו שאתם עדיין לא, ושהמשהו הזה כל-כך שערורייתי שאסור לנו להגיד לכם מהו. אפשרות שנייה היא שב"מעריב" לא מאמינים שביכולתם לתחקר את קצוות החוט, ורואים בעצם קריאת המסמך הישג עיתונאי שראוי לחגוג. ואולי שתי האפשרויות נכונות.

אורבן בישראל

בכל העיתונים מדווחים הבוקר על פוליטיקאי אירופי בכיר שביקר בישראל. "רצף אירועים סמליים, כמעט סמליים מדי, סיפק אתמול רקע לביקורו בישראל של ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן", כותבת נעה לנדאו ב"הארץ", שמספק הבוקר את הסיקור הנרחב (והביקורתי) ביותר של ביקורו של האיש, לאומן שמואשם תדיר בגזענות ואנטישמיות.

"בדיוק בבוקר שבו הגיע לירושלים הסמן הלאומני-קיצוני של אירופה הכריז האיחוד האירופי כי החליט לפתוח נגד הונגריה בהליכים משפטיים פנימיים על הפרת מדיניות וערכי הארגון. ההליכים נפתחו בשני אפיקים: הראשון הוא נגד 'חוק ג'ורג' סורוס' שיזם אורבן כדי לפגוע בפעילות הפילנתרופית של המיליארדר היהודי יליד המדינה, התומך בגופים ליברליים. השני הוא נגד ההפרה הבוטה של ממשלת אורבן את מדיניות ההגירה של האיחוד", כותבת לנדאו.

"בהצהרות משותפות במשרד ראש הממשלה, תחת פסל עצום של בנימין זאב הרצל, יליד העיר שהיא כיום בודפשט, מתח אורבן את הקו המחבר בין האירועים: 'אני חושב שחלק חשוב בקשרים המצוינים בין ישראל להונגריה הוא הקשרים האישיים בינינו, שני מנהיגים פטריוטים', אמר. 'אנחנו רואים באותה עין את האתגרים הגדולים בכל מה שקשור לביטחון ולשמירה על גבולות המדינה. המקום שבו אנו חיים מצוי במשבר של טרור והגירה, ואנחנו צריכים לנקוט צעדים נגד התופעה'".

ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, מבקר בכותל המערבי, היום (צילום: יונתן זינדל)

ב"ישראל היום", עיתון שבדרך כלל מאשים את יתר העיתונים בהסתרת הישגיו הדיפלומטיים של ראש הממשלה ושר החוץ נתניהו – מעניקים למפגש המדינאים ידיעה קצרצרה ולקונית בתחתית עמוד 13, המסתיימת במלים "בתוך כך, ביקר אורבן גם ביד ושם".

בעיתונים שאינם "ישראל היום" מדווחים כי הביקור של אורבן ביד ושם לא עבר חלק. מחוץ למקום התקיימה הפגנה שבה לקחו חלק "פעילי שמאל וניצולי שואה" (לפי לנדאו ב"הארץ") או "פעילי ארגון אמנסטי" (לפי איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות"), שהאשימו את האיש בגזענות ובאנטישמיות. ב"ישראל היום" אמנם הצניעו הפעם את פעילותו הדיפלומטית החשובה של בנימין נתניהו, ובכך נמנעו מלשרת אותו – אך תיגמלו אותו במחיקת המחאה על התגייסותו להכשרת פוליטיקאי זר שהואשם בשנאת יהודים.

עוד הפעם

הביקור של אורבן במוזיאון השואה צץ גם במדור "ועדת המדרוג" של "מוסף הארץ", שם משגרים עקיצה נאה לעבר המנהיג ההונגרי: "פעם ראשונה שאורח מבקר ביד ושם ומבקש סיבוב נוסף".

מועדון ההון

במדור "שיחת פנים" ב"דה-מרקר" מתראיין השבוע יאיר (יאיא) פינק, מנכ"ל "לובי 99" – ארגון לובינג שנועד לייצג את הציבור הרחב במסדרונות הכנסת ולשמש כוח נגד לשדלני ההון. "ארגונים כמו שלנו גורמים לציבור להפסיד פחות מאבקים. עוד לא הצלחנו להטות את ההגה לגמרי", הוא מודה.

המראיינים, רותם שטרקמן וחגי עמית, שואלים אילו חברי-כנסת נוטים יותר לייצג את "הציבור", ימנים או שמאלנים, ופינק משיב: "בגדול תמיד היו ח"כים שעשו דברים רעים מאוד לציבור וטובים להון, כמו [איילת] שקד, אבל זה לא שהשמאל בעד הציבור והימין בעד ההון. אני לא מסכים עם החלוקה הזאת. למשל, זיכיון ים המלח. תכלס, מכרו אותו בתנאים גרועים לציבור ומצוינים לטייקון. השמאל עשה את זה בשנות השמונים".

בהמשך הראיון מונה פינק כמה מקרים עכשוויים ממין זה, ומצביע על שתי דרכים שעשויות לצמצם את השפעת ההון על הממשל: הגברת השקיפות וצמצום תופעת הדלתות המסתובבות. "הרבה אנשים שעבדו עד לפני שנייה וחצי באוצר עוברים לחברות של טייקונים. זה פוגע אנושות באינטרס הציבורי. [...] כבר בזמן שהם עובדים עבור הציבור הם יודעים שהעבודה הבאה שלהם תהיה בגוף המפוקח, אז הם לא יעבדו בשביל הציבור. תראו איך הורגים את [הממונה על שוק ההון והביטוח] סלינגר ומקללים ועושים הכל נגדה כי היא עומדת על הרגליים האחוריות. דלתות מסתובבות זו בעיה גדולה לישראל".

"אתה תלך פעם לעבוד אצל בעל הון?", שואלים המראיינים, ומחלצים מפינק תשובה נחרצת: "אני אמות לפני שזה יקרה". כשהם שואלים אותו לאיזה גוף יש את הלובי הכי חזק, הוא מונה כמה: "חברות הביטוח, הבנקים ומונופול הגז. לא רק שיש להם לוביסטים, הם שוכרים פרופסורים מהאוניברסיטה".

מתוך הסרט "מקס הזועם: כביש הזעם" (צילום: יחצ)

מי שירצה להיחשף למקרה גרוטסקי במיוחד של קניית האינטליגנציה על-ידי ההון יוכל למצוא כזה ב"מוסף כלכליסט". "בשנה שעברה הוזמנתי לאתר נופש פרטי של האלפיון העליון כדובר המרכזי באירוע שאורגן עבור כמאה בנקאי השקעות. השכר ששולם לי היה הגבוה ביותר שקיבלתי אי פעם תמורת הרצאה – כמחצית מהכנסתי השנתית כמרצה. כל זאת כדי לספק את תובנותיי לגבי 'עתיד הטכנולוגיה'", כותב התיאורטיקן דאגלס ראשקוף בכתבה מתורגמת שפורסמה לראשונה באתר Medium.

הרשימה המעניינת של ראשקוף מאפשרת להציץ להלכי מחשבה שמוכרים לקוראים מספרי מדע בדיוני ודיסטופיות טלוויזיוניות – וכעת כנראה הולכים ומחלחלים למקום שבו אנחנו חיים, למציאות. "עם הגעתי הובילו אותי לחדר הדוברים. או כך לפחות חשבתי. אבל במקום שיחברו אותי למיקרופון או יעלו אותי לבמה, פשוט ישבתי שם ליד שולחן עגול והקהל הוכנס אלי: חמישה בחורים אולטרה-עשירים – כן, כולם גברים – מצמרת עולם קרנות הגידור", כותב ראשקוף.

"אחרי סמול-טוק קצרצר הבנתי שהם לא מעוניינים בתובנות שהכנתי על עתיד הטכנולוגיה. הם הגיעו עם שאלות משלהם. זה התחיל עם שאלות לא מזיקות: אתריום או ביטקוין? האם מחשוב קוואנטום זה דבר אמיתי? לאט-לאט, הם התקדמו לנושאים שלשמם התכנסו: איזה אזור גיאוגרפי יושפע פחות ממשבר האקלים הממשמש ובא – ניו-זילנד או אלסקה? האם גוגל אכן בונה בית עבור המוח של ריי קורצווייל, והאם התודעה שלו תשרוד את המעבר או שהיא תמות ותיוולד מחדש?

"לבסוף אמר מנכ"ל של חברת ברוקראז' שהוא כבר סיים לבנות בונקר תת-קרקעי לעצמו, ושאל: 'איך אוכל להמשיך לשלוט באנשי הביטחון שלי אחרי האירוע?'. האירוע. זאת היתה ההגדרה המכובסת שלהם לקריסה אקלימית, התקוממות חברתית, פיצוץ גרעיני, מגיפה או מתקפה רובוטית קטלנית. שאלת השליטה בצוות עמדה בבסיס השיח עד סוף השעה. הם ידעו שיידרשו שומרים חמושים כדי להגן על מתחמי המגורים שלהם מפני ההמונים הזועמים. אבל איך הם ישלמו לאנשי האבטחה ברגע שהכסף שלהם יהיה חסר ערך? מה ימנע מאנשי האבטחה לבחור בעצמם מנהיג משלהם? המיליארדרים שקלו להשתמש במנעולים עם קודים סודיים הידועים רק להם כדי לאבטח את אספקת המזון. או לגרום לשומרים לענוד קולרי ניטור מיוחדים בתמורה להישרדותם".

התשובות שמצא ראשקוף לא ממש עניינו את בעלי ההון שהזמינו אותו ("הם היו משוכנעים שכבר מאוחר מדי. למרות הונם וכוחם, הם לא מאמינים שהם מסוגלים להשפיע על העתיד") – אבל בהחלט יש בהן עניין לקוראים שעדיין מתלבטים בין בונקר לחללית שתמלט אותם למאדים, אך מטעמים כלכליים ייאלצו להסתפק ברכישת גרזן ומכל דלק רזרבי.

ברונפמן על אדלסון

כתבת השער של "G" היא ראיון שערך שחר סמוחה עם בעל ההון הקנדי צ'רלס ברונפמן, שבגיל 87 מוציא אוטוביוגרפיה. לקראת סוף הראיון נשאל ברונפמן על אחד מעמיתיו למועדון המיליארדרים היהודיים, שלדון אדלסון. "כאן יש מקרה של אזרח זר שמסייע לפוליטיקאי ישראלי באמצעות הנכונות שלו להפסיד סכומי כסף אדירים כל שנה", הוא אומר בהקשר של "ישראל היום" ונתניהו. "האם זו תרומה פוליטית או לא? אני חושב שזו שאלה של חוק. אין לי שום דבר נגד שלדון. שאלוהים יברך אותו. אני לא רואה אותו יותר מדי".

שלדון אדלסון (צילום: אוליבייה פיטוסי)

בית הבובות

טורו השבועי של בן כספית מסתיים בסיפור על משרד התקשורת. לדברי כספית, גורמים שהוא מגדיר כ"בכירים במשרד התקשורת" מעידים כי שר התקשורת איוב קרא הוא "בובת סמרטוטים" שמופעלת על-ידי ראש המטה שלו, שירלי שיף – ועל-ידי "רשת של קורים המגיעים לחדר מסוים בירושלים". שיף, טוענים המקורות של כספית, הוצמדה לקרא על-ידי בני הזוג נתניהו.

השר איוב קרא (צילום: נתי שוחט)

לטענת כספית, כשכתב התקשורת של "דה-מרקר", נתי טוקר, העלה את הטענה הזאת לפני כחודשיים, קרא ניסה להדיח את שיף מטיפול בנושאי תקשורת – אך נבלם בידי חני בלייוויס, מקורבת של שרה נתניהו. "הגברת", הוא כותב על בלייוויס, "הגיעה ללשכת שר התקשורת, נכנסה לחדרו של השר, השליכה משם את כולם (חוץ מקרא עצמו), סגרה את הדלת ופרצה בפרץ של צעקות רמות שהדהדו בין כותלי המשרד והחרישו את אוזניהם של רבים. היא הודיעה לו שהוא לא קובע, שיחזיר תכף ומיד את שירלי לכל סמכויותיה וקינחה בלא מעט עלבונות נוספים".

כעבור כמה דקות, כותב כספית, צייץ השר בטוויטר כי הפרסומים (של כתב "גלובס" יונתן כיתאין, המכונה בטור "קיטאין") על עזיבת ראש המטה אינם נכונים. שיף, בתגובה לטור, מוסרת לכספית שמעולם לא פעלה בשליחות גורם כלשהו, ובוודאי לא מטעם משפחת נתניהו. כספית לא השתכנע: "מה שמדהים כאן הוא לא הטלנובלה בין איוב קרא לשירלי שיף וחני בלייוויס, אלא העובדה שנתניהו לא מוותר. שהעסקים נמשכים כרגיל. למרות החקירות, העדויות, התיקים הנערמים והראיות המתפרסמות, האובססיה לתקשורת חיה, קיימת, בועטת וצורחת".

עושים לביתם

ב"מעריב" משיקים מדור תוכן שיווקי חדש במימון בנק הפועלים. הקונספט: מנהלים של חברות גדולות מתראיינים ומספרים על הקריירה שלהם (והפעם: הראל ויזל, מנכ"ל פוקס, בשיחה עם דודו לוי-רייך). בעיתון של אלי עזור, שבכיריו מנסים למתג אותו לאחרונה כעיתון החופשי היחיד בישראל, לא עומדים בהבטחה וממשיכים להטעות את הקוראים. על הדרך הם ממחישים שביכולתם להחניף לא רק ללקוח העשיר שקונה מהם כתבות, אלא גם לבעלי הון אקראיים שמתגייסים לשירותו של הבנק – ולהפך.

ענייני תקשורת

לא יצא לתקשורת. סימה קדמון מקדישה חטיבה מטורה השבועי ב"ידיעות אחרונות" לביקורו של ראש הממשלה בשדרות השבוע, שהוא לדבריה הראשון מאז תחילת מתקפות האש בעוטף עזה. האומנם? אחד הפוליטיקאים שנפגשו עם נתניהו בשדרות, ראש מועצת חוף אשקלון יאיר פרג'ון, התראיין השבוע בערוץ 20 וגרס אחרת: "הוא היה כמה פעמים ממש על הגדר, זה היה חסוי וזה לא יצא לתקשורת".

החינוכית. "סופית: הטלוויזיה החינוכית תיסגר ב-15 באוגוסט", מדווח זאב קליין בעמודי החדשות של "ישראל היום", ומוסיף כי כמה עשרות מעובדיה ייקלטו בתאגיד השידור הציבורי. הגוף שנקרא "הטלוויזיה החינוכית", שפועל בחסות משרד החינוך, אכן ייסגר, אך הכתב אינו מעדכן את קוראיו שבמקומו יקום ערוץ ילדים שיופעל על-ידי התאגיד. לפי דיווח שפורסם אתמול באתר "אייס", תוכניות האקטואליה של החינוכית – "עושים סדר", "תיק תקשורת" ו"ערב חדש" (ששמה הנוכחי והעילג הוא "הערב החדש") – יירדו מעל מסך הטלוויזיה לבלי שוב.

ערוץ הכנסת. ב"גלובס" מדווח יונתן כיתאין על הכרעת בית-המשפט העליון מאתמול, שלפיה הפעלת ערוץ הכנסת תימסר לידי קבוצת RGE, בעלת השליטה בערוץ עשר. הערוץ, ששייך לכנסת, מופעל כיום בזיכיון על-ידי חברת החדשות של קשת ורשת. לפי הדיווח, ערוץ הכנסת יחל לפעול תחת RGE כבר ב-1 באוגוסט. כיתאין מציין שאת הערוץ יובילו המנכ"ל, אילן דה-פריס, והעורך הראשי המיועד ערן טיפנברון.

מכונת האיסורים. אלון עידן מקדיש את טורו ב"מוסף הארץ" למבזקי החדשות ברדיו, שאותם הוא מדמה להטפת מוסר מתמשכת שנועדה למשטר את המאזין. "כל סיפור שנמצא בחדשות הוא סיפור שהעולם מבקש להזהיר מפניו, ואילו השדר מדווח על הסטריליזציה האלימה הזאת בטון מרוצה ומדושן", כותב עידן. "כל בעלי התפקידים שמארגנים את הטקס האובססיבי הזה – כתבים, עורכים, שדרים, מפיקים, טכנאים – אינם מבחינים בהיותם חלק ממכונת האיסורים הקולקטיבית של האנושות. למעשה, הם אינם מסוגלים להבחין בכך משום שהם עצמם המכונה".