העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, פרסם הבוקר טור פרי עטו בעקבות הירי במערכת העיתון "קפיטל גאזט". "העיתון חזק יותר מהכל", כתב ביסמוט בטקסט שזכה להפניה מכובדת משער "ישראל היום".

ביסמוט שיבח את עובדי ה"קפיטל גאזט" על שהצליחו להוציא לאור גיליון של העיתון שעות אחדות לאחר שאדם נכנס למערכת, ירה לכל עבר ורצח חמישה מהם. אבל תוך כדי התשבחות ל"קפיטל גאזט" ביקש ביסמוט להציב את "ישראל היום", החינמון שממומן זה עשור על-ידי משפחת אדלסון, בשורה אחת עמו ועם המגזין הסאטירי "שרלי הבדו", ש-12 מעובדיו נרצחו בהתקפת טרור לפני שנים אחדות. לפי ביסמוט, "הרוצח המטורף" שתקף את עובדי "קפיטל גאזט" ו"האידיאולוג הקיצוני" שתקף את עובדי "שרלי הבדו" דומים ל"מחוקק האופורטוניסט" שניסה לפגוע "בדבר החשוב הזה שנקרא עיתון".

בלי להיכנס לטיב העיתונות שאפיינה את ה"קפיטל גאזט" או את "שרלי הבדו" טרם המתקפות עליהם, חשוב לתת את הדעת לכך ש"ישראל היום" אינו יכול לשמש דוגמה ל"דבר החשוב הזה שנקרא עיתון". לאורך שנות קיומו אמנם העניק "ישראל היום" פתחון פה במגוון נושאים לשדרה רחבה בחברה בישראל שלא מצאה קודם לכן ביטוי הולם בתקשורת הזרם המרכזי, אולם הוא עשה זאת תוך כדי התנהלות עסקית הרסנית והתנהלות מקצועית פגומה מן היסוד. ב"ישראל היום" אין חופש ביטוי בכל הקשור לאדם החזק במדינה, ראש הממשלה, והתוכנית הכלכלית של העיתון כפופה למטרת על: חיסול המתחרה, הבעייתי בפני עצמו, "ידיעות אחרונות".

דוגמה לכשל שיורד לבסיסו של "ישראל היום" אפשר למצוא אפילו באירוע הירי, שבו חדר ג'ארוד ראמוס למערכת ה"קפיטל גאזט" ורצח חמישה עובדים. בתקשורת העולמית פורסם כי האיבה של ראמוס לעיתון החלה בשנת 2011, אחרי שב"קפיטל גאזט" הופיעה ידיעה על הרשעתו של ראמוס בהטרדה. מי שכתב את הידיעה היה העיתונאי אריק הארטלי. בשנת 2012 הגיש ראמוס תביעה נגד הארטלי אישית, וזו הגיעה לסיומה רק ב-2015, אחרי שנדחתה בכמה ערכאות. לאורך הדיונים המשפטיים הפעיל ראמוס חשבון טוויטר שבו פרסם אינספור ציוצים נגד הארטלי, כולל איומים על חייו.

הארטלי עזב את ה"קפיטל גאזט" בשנת 2014 והצטרף לעיתון הגדול ביותר בנבאדה, ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל". שנה לאחר מכן נרכש ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל" על-ידי חברת קש מסתורית. הארטלי היה חבר בצוות העיתונאים החוקרים שחשף מי עומד מאחורי הרכישה של העיתון  – איל ההימורים שלדון אדלסון.

על חשיפתם זכו הארטלי וחבריו למדלית האומץ בעיתונות על שם ג'יימס פולי, אך הניצחון העיתונאי היה זמני. המו"ל של ה"ריביו ג'ורנל" הוחלף ועמו העורך הראשי. את החופש העיתונאי החליפה צנזורה עצמית והנהלה שבוחנת מראש סיפורים "רגישים". הקו המערכתי שוּנה כך שיתאים לאג'נדה של אדלסון. הארטלי, כמו יתר שותפיו לחשיפה, מצא את עצמו עד מהרה מחוץ ל"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל".

כמו ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל" תחת שליטתו של שלדון אדלסון, גם "ישראל היום" מעדיף פעם אחר פעם את האינטרסים של בעליו על פני אלו של קוראיו. מהבחינה הזו, העיתון שעורך ביסמוט דומה יותר למי שפוגע בחופש הביטוי מאשר למי ששומר עליו. דומה יותר לג'ארוד ראמוס מאשר ל"קפיטל גאזט".