החבר של דנה ספקטור לא נתן לה. לא מדובר בא', החבר הנוכחי, שאיתו היא עומדת להתחתן, אלא בחבר הקודם, האקס. ובכלל, מההתחלה הם לא היו "המדריך לאוהבים 2". משהו חיוני היה חסר במין שלהם, איזה להט, איזו חופשיות, איזו חדווה להשתכשך בבריכת הריחות והמיצים. מההתחלה הם היו עושים סקס מתנצל בחושך. יום כן, יום לא, בשעה קבועה, לוחצים איברים פנימיים בנימוס. לא חשו צורך לדבר על זה.
קוראיה הנאמנים של דנה ספקטור בוודאי מכירים את הסצינה. אלה הם ציטוטים מדויקים מתוך אחד הטורים במדור "בקרוב אגיע רחוק" במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". וזה עוד לא הסוף. בעוד דנה והאקס לא חשו צורך לדבר על זה, דנה בהחלט חשה צורך להמשיך ולספר לקוראים גם איך הכל נגמר: לאחר שהאקס לא שעה לתחנוניה המרומזים והעדיף משחקי מחשב על סקס, היא התפרצה עליו: "'אני נגמרת כבר, נגמרת כבר ממך', כבר לא אכפת לי שאני נשמעת כמו שחקנית בסרט סטודנטים צ'כי. כבר לא אכפת לי כלום. אני רק רוצה החוצה, להציל את מה שנשאר ממני. לעזאזל החברות הטובה, שתיחנק התקשורת הנהדרת, יש לי רדאר קטן בין הרגליים, והוא צורח 'עכשיו'".
מדי יום שישי מגישה דנה ספקטור לקוראים ולקוראות מנה גדושה מקורות חייה. בכישרון, בסגנון כתיבה ייחודי, ציני וחד, היא כותבת מה היא אוהבת, מה היא שונאת, מה החברות שלה (אליען, חגית, מיכל ואיילת) חושבות על זה, וכן, כמובן - על סקס. הרבה סקס. ספקטור לא חוסכת בפרטים ולא מתביישת לכתוב על כלום. יש לה עמוד שלם במוסף הנפוץ במדינה, והיא כותבת לכו-לם, על ה-כל. כשהחבר שלה, א', נסע לחודשיים לחוץ-לארץ היא שיתפה את הקוראים בבעיה שנוצרה עקב הנסיעה: איך להסתדר בלי סקס חודשיים. וכמו תמיד הגדירה ספקטור את המטרה ואת האמצעים הדרושים להשיגה: המטרה - לאלף את החרמנות, האמצעים - ויברטורים, פעילות פוליטית ("האם כדאי לי לדווח על עצמי לאמנסטי אינטרנשיונל? אולי ישלחו אלי גדוד של לוחמי חופש נועזים, רצוי אוגנדים, שישחררו אותי מעגינותי"), ולגלות איפוק ("אני מודה, יש משהו מאוד לא אסתטי בחרמנות שלי, בבעירה הצורחת בין רגלי כטיל").
(איור: רות גוילי)
"העין השביעית" ביקש לראיין את דנה ספקטור לצורך הכנת הכתבה, אולם לאחר התלבטויות החליטו מערכת "7 ימים" וספקטור שלא לשתף פעולה. בעלת טור, שלא עושה חשבון לאף אחד, וחושפת את עצמה למאות אלפי קוראים מדי שבוע במונולוג אינטימי למדי, לא היתה מוכנה להשתתף בדיאלוג אחד על אחד, על כתיבתה. אבל ייתכן שסירובה מוצדק: עיתונאי צעיר יחסית (ספקטור בת 33), שמתחיל לדבר על עצמו ועל הז'אנר שבו הוא עוסק, עלול למצוא עצמו במהרה על הסקאלה שבין פתטי למטופש. ודנה ספקטור רחוקה מזה, כרחוק "סקס והעיר הגדולה" מ"יצאת צדיק".
הטור של דנה ספקטור ב"7 ימים" הכניס רוח צעירה במגזין. עד ספקטור, חתמה את המוסף אודטה בטור קליל לעקרת הבית. במשך שנים צברה אודטה קהל קוראים גדול ונאמן, וכשעברה ל"מעריב" החליטו ב"ידיעות אחרונות" על שינוי אסטרטגי, ואפילו אמיץ, כדי למשוך קהל צעיר: נקיון תריסים - אאוט, "רדאר בין הרגליים" - אין. צעירים רבים החלו לפתוח את "7 ימים" מהסוף, ולא בגלל האסטרולוגיה.
דנה ספקטור לא המציאה את ז'אנר ה"יש-לי-טור-אישי-ואני-כותבת-בו-על-הכל-וגם-על-סקס". כמו הרבה דברים גם כאן מדובר בייבוא (אישי...) מארצות-הברית: הטור של קנדס בושנל ב"ניו-יורק אובזרבר" היה הבסיס לספר ולסדרה "סקס והעיר הגדולה", ובאותה סדרה כותבת אחת הדמויות, קארי בראדשו, טור שבועי ל"ניו-יורק סטאר". ספקטור פשוט עשתה לז'אנר הזה עלייה והובילה אותו כמה צעדים קדימה: היא הכניסה את הסקס בדלת הראשית, לא בדרך וולגרית, לא בצעקנות. בעזרת סגנון כתיבה שנון ומושחז היא שומרת על רמה, ומוכיחה יכולת הסתכלות מרשימה על העולם, לא רק עולם הסקס, ולא פחות חשוב מזה - היא מצליחה להצחיק. צופי תוכניות הבידור הישראליות בטלוויזיה יודעים בוודאי שזאת לא משימה פשוטה.
ספקטור חיה את הטור והיא חלק בלתי נפרד ממנו, לעתים על תקן של "שפן נסיונות": "כשהיא מצוידת בשפם עבות, גבות ברז'נייב ומופע פצעונים דלקתי על הפרצוף, יצאה דנה ספקטור להוכיח שאופי הוא עדיין מצרך מבוקש, אבל מצאה את עצמה מזילה דמעות במרכז שוק הכרמל. כמה נורא זה כבר יכול להיות? נורא. כמה משפיל? מאוד משפיל, כי מכוערת, מסתבר, זו עסקת חבילה שבאה עם חירשת, שרמוטה וטיפשה".
היא לוקחת את החיים ואת הטור שלה בקלילות, ויודעת לצחוק על עצמה לא פחות מאשר על אחרים. לא מתיימרת להיות מעצבת דעת קהל, כתבת מדינית או יואל מרקוס. היא בעד ישירות ונגד פוליטיקלי קורקט, מוזר לה שאומרים שהטור שלה הוא סאטירה ("המלים האלו, 'סאטירה', 'פחות טריוויאלי', מהלכות עלי קסם כמו שיר נחשים הודי"), והיא יודעת היטב שלצד היתרונות יש לה גם חסרונות: "'בואי, מסכנה שלי', א' חיבק אותי, 'בואי עיתונאית שנונה ואומללה שלי. תגידי לי מה שווה כל אוצר המלים המדהים הזה שלך, כשאת כזאת הלן קלר כשזה מגיע לרגשות?'".
היא בסך-הכל בחורה רגילה שגרה בשכונת ביצרון בדרום תל-אביב, וזה ממש לא אשמתה שיש אנשים שאצלם "שיינקין" זו עדיין קללה: "הכתובת שלי: תל-אביב, עיסוקי: עיתונאית. שם משפחתי: ספקטור המניאקית. כל אלה הם, תאמינו לי, רק טעות ליהוק גדולה. בעוד רוב האנושות מצפה שאנהל את חיי כריץ' ביץ' חוגגת, אני מתלבטת בין הקוטג' היקר לזול בחנות. הנה, רק לפני יומיים קיבלתי מכתב מקוראת בשם מרים: 'הייתי מזמינה אותך לבוא ולגור בעיר חמה כמו שדרות שלנו, ליהנות מהפשטות של החיים, מהנשמה הגדולה של האנשים. אבל מושג כמו 'נשמה' בוודאי לא מדבר לתל-אביבית רעה וצינית כמוך. מה לך ולמשפחתיות, כשאת כל היום במועדונים?'. האמת, אני די נבהלת מהמכתב הזה, ולרגע אני באמת מאמינה שמרים ראתה לתוך תוכי. מה בדיוק קראה שם מרים, בנשמתי העירונית והקפואה כקרח? ...אז אני לוקחת את נשמת הנחש שלי והולכת למועדון השכונתי שלי. המכולת של דני, פינת יד-אליהו וביצרון. שם אני בוחרת בציניות לוותר על השניצלים של 'מאמא עוף' בעבור קציצות דג זולות. אין לי יותר כסף, אבל זה לא מעניין את מרים שלנו. ככה זה כשאת תל-אביבית מושחתת".
ריאליטי ג'ורנליזם
דנה ספקטור לא לבד. בחודשים האחרונים יותר ויותר עיתונאים כותבים טורים אישיים על עצמם ומתעקשים לשתף את הקוראים בכל בדל מידע מחייהם המסעירים, לפחות בעיניהם. אבל עם זאת, לספקטור יש שני יתרונות משמעותיים: היא כותבת במגזין מהנפוצים ביותר במדינה, ויש לה כשרון כתיבה יוצא דופן. וכך, בעוד ספקטור כותבת בחן ובשנינות, לא תמיד מצליחים הכותבים האחרים לשכנע כי אכן מדובר בחוויה שחובה לקרוא.
במקביל לגל תוכניות ה"ריאליטי טי.וי" השוטף את ערוצי הטלוויזיה, מתפשט לו גם ה"ריאליטי ג'ורנליזם": העיתונאים הם הנושא, חייהם הפרטיים זה האייטם החם. שלל נושאי הכתיבה בטורים שלהם נע מעניינים חשובים כמו חתונות וגירושים, דרך תיאורים מפורטים מחדר המיטות, ולעתים מתמצה בקניית ספה ועשיית כביסה. בטורים האלה הופכים פרטים טריוויאליים וטפלים מהיום-יום לסוגיות בקנה-מידה לאומי. העובדה כי הם נכתבים לרוב על-ידי אנשים מוכרים לציבור הרחב, סלבריטאים, עוטפת את הפרטים השוליים במעטה חשיבות מלאכותי. מטבע הדברים, הסלבריטאים עושים את דרכם בעיקר למוספים השבועיים של העיתונים הגדולים.
כבר לפני שנתיים שיתף יאיר לפיד בטורו ב"מעריב" את הקוראים בחוויית הגירושים שלו ("בשעה רעה ומוצלחת זוגתי שתחיה ואני החלטנו להיפרד... אקט הפרידה עצמו התקיים ביום שישי בשבע וחצי בבוקר עת הופיעו ציון, ציון וציון והתחילו להעמיס את הבגדים שלי על הטנדר"). גם כשעבר ל"ידיעות אחרונות" לא חסך לפיד מהקוראים פרטים על האשה שאיתו, שהספיקה בינתיים לחזור לזרועותיו.
אגב, עם הצלחה לא מתווכחים - עד מהרה הפך העסק למשפחתי. זוגתו שתחיה, המכונה גם ליהיא לפיד, ראתה כי טוב והחליטה אף היא, מעל דפי מקומוני "ידיעות תקשורת", לשתף את קוראיה בחיים המחודשים עם יאיר, שאותו היא מכנה "החזק". לעתים עומדת במרכז הטור חוויה הרת גורל בחייה ("הלכתי לקנות מעיל", "יום-ההולדת שלי מגיע" וכו'), ולעתים מגיע "החזק" להופעות אורח, רגע לפני שהיא עושה מסאז' עם תפוזים: "אני מאוד מחבבת אתכן, קוראות יקרות שלי, אבל אני בשום פנים ואופן לא הולכת להסתכסך למענכן עם החזק. לפיכך לא תשמעו ממני אף תלונה על השפעת הנוראית שהוא הביא הביתה, שום גיחוך על איך שהוא נאנק ונאנח כל השבוע, כשהוא מאיים שהוא לא יודע אם יוציא אפילו את הלילה (ממש נקרע הלב). גם על הצעקות 'זהירות, אני מידבק' כל פעם שיצא מהחדר לא תקראו אצלי במדור...".
ב"מעריב" מיהרו למלא את החלל שהשאיר אחריו "החזק", וקובי אוז נקרא לדגל. רצה הגורל וגם הוא התגרש. קוראי הטור, מיותר לומר, לא נשארו רעבים: "שלומי בסדר. אני מתחיל להבין את המצב החדש. עכשיו אני לבד. זו ההזדמנות בשבילי לשאול את עצמי המון שאלות קשות... לפני שבועיים תפרתי כפתור בפעם הראשונה. עברתי עם חוט ומחט בתוך הארבעה חורים של הכפתור שבעת אלפים פעם. נראה לי שגם עם מסור חשמלי לא יצליחו לנתק אותו... בחיים שלי לא בכיתי כמו שבכיתי בתקופה האחרונה. לא ידעתי בכלל שאלוהים ברא לי שקיות של דמעות מתחת לעין. חשבתי שאני כמו שמעון פרס, עיניים מזוגגות... עכשיו כשיש לי מעט בגדים, ואני גר במלון (אז אין לי מגבות לכבס), אני מתבייש לשלוח כמות כזאת קטנה למכבסה. החלטתי לעשות כביסה ביד... מי אמר שמוזיקאים לא יודעים להסתדר?". אז אכן, מוזיקאים בהחלט יודעים להסתדר, עכשיו אנחנו יודעים. גם מגישי טלוויזיה, וכמובן עיתונאים. אך חשוב מכך - צריך שכולם יקראו שהם יודעים להסתדר.
רשימה חלקית ממוספים ומעיתונים אחרים: קארין ארד, הזכורה לגולשי האינטרנט כמי שכתבה את המניפסט האלמותי "איך לא לעצבן לנו את הדגדגן", משתפת את קוראיה בחוויות יומיומיות במדור "בייבי בלוז" מעל גבי מוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות". באחד הטורים סיפרה על תרופה, שעליה שמעה מנשים רוסיות, לסילוק פריחה: "עשיתי את הלא ייעשה. קמתי ומרחתי לעצמי פיפי על הפנים. מצטערת אם זה מגעיל אתכם, אבל זה מה יש. אני מתפלשת בפיפי של עצמי, אמנם למטרות בריאותיות, אבל בכל זאת, פיפי. אני מבינה, כמובן, שלהודות בכזה מעשה קבל עם ועדה הוא לא מעשה חכם במיוחד, אבל כשיום אחר יום אתה אוכל חרא, לגימת שתן נראית ברירת מחדל הגיונית, ומריחתו על אחת כמה וכמה".
ליסה פרץ כותבת טור במוסף "סגנון" של "מעריב" וגם ב"רייטינג" ("בתום 31 שנים גם אני הולכת לעשות את מה שכל פקאצה עושה כשהיא מגיעה לפרקה: להתחתן. או כמו שאמא שלי אומרת - סוף-סוף בא מישהו ולקח את המזוודה מהמכס"), דניאלה לונדון-דקל כותבת את הטור "אחת משלנו" ב"לאשה", ובאותו עיתון כותב עמוס אלנבוגן את הטור "מילה של גבר". ב"העיר" כותבת גפי אמיר את הטור "אמאל'ה", וב"עכבר העיר" ניתן למצוא את תלאות היומיום של סייד קשוע וגם את אלה של גל אוחובסקי, בטורו "הנטיות של אוחובסקי". אוחובסקי הגיע לשם לאחר שפוטר מ"מעריב", ופרשת הפיטורים זכתה, כמובן, למקום של כבוד בטורו האישי. הוא הלין על שנמרודי ודנקנר לא החליפו איתו אפילו מלה אחת: "מדוע אף אחד מהם לא קרא לי לשיחה? לא הרים טלפון? לא ראה עניין לעמוד מולי פנים אל פנים? ובכן, זה בדיוק אחד הנושאים שבו יתעסק המדור הזה. הגבר החדש. נושא שמעט הוזנח בשנים האחרונות לטובת השיח הנשי".
לעתים נודד הטור האישי גם לחו"ל, וכל טיול רגיל ושגרתי הופך לאייטם. איילת שני, כתבת עיתון "רייטינג" (עיתון טלוויזיה, צריך להזכיר), שיתפה את הקוראים בחוויות מהשתכשכות במעיין מים חמים ביפן: "מספיק אנשים ראו אותי עירומה ונשארו בחיים כדי לספר על זה. העניין הוא שזה היה בבודדת. ועכשיו אני עומדת להתפשט בפני מי יודע כמה יפניות סקרניות, שאם גרסתי הלבושה סוחטת מהן כאלה מבטים, אז רק אלוהים יודע מה יקרה כשאופיע מולן במלוא הדרי המעורטל... מאז התקלקל הבוילר של מחנה 80 לא זכור לי שהתפשטתי בכזה חוסר חשק... אבל היי, שנייה, למה אני צריכה להרגיש לא בסדר? יש לי מותניים וציצים, ולמעשה אני מעט כוסית בעצם, שעה שהן שטוחות כמו קרש חיתוך, והפטמות שלהן בצבע משונה, והייייייי יש פה אחת עם סיליקון! איזה צחוקים!!!".
הרושם שנוצר מקריאת הטורים הרבים הוא שנשים נוטות לכתוב יותר על חיי המין שלהן. הכותבים הגברים משתדלים, משום מה, לעבור ליד, במעגלים. יוצא דופן הוא המדור "סינגל" במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". כותב המדור, בן לוי, מתאר בכל שבוע לקוראיו ולקוראותיו מי, איך, איפה וכמה: "ביום ראשון האחרון קיבלתי שיחת טלפון. על הקו היתה מישהי שגנחה איתי לילה קודם. מה קרה? היא שכחה אצלי עגיל. יש לי מגירה בבית שאפשר לתלות עליה שלט: 'מחלקת אבידות של בחורות שבילו לילה עם בן לוי'". הקהל האדוק ודאי שם לב במרוצת הזמן שמדובר בלא מעט בחורות. בן דאג להבהיר זאת בטור אחר: "ברחבי ישראל מסתובבות ברגעים אלה כמה מאות בחורות שיודעות בדיוק, אבל לפרטי פרטים, איך אני נראה בלי בגדים ומה בדיוק אני אוהב לעשות במיטה. רגע, אל תקפצו, החישוב פשוט. לפחות מאה מובחרות ראו אותי בעצמן בלי משקפת, כי התמזל מזלן להיות שם בזמן אמת, שוטף פלוס מקלחת. עכשיו, לכל בחורה יש לפחות שתי חברות נפש שלהן הן מספרות ה-כ-ל? צמחנו ל-300 בנות שיכולות לשרטט אותי נטורל, כולל הפרונט, ברזולוציה של ציור של רמברנדט".
וריאציה על בלוג
הטור האישי בעיתון, בגלגולו החדש, הוא, אולי, וריאציה על ה"בלוג" באינטרנט. ה"בלוג" (קיצור של Web Log) הוא יומן אישי שכל גולש יכול לפתוח ובו הוא משתף את הקוראים בכל עניין שיחפוץ. מטבעה של הרשת שהיא מאפשרת לכותבים חופש כתיבה בלתי מוגבל, והם אכן כותבים על הכל, בלי צנזורה.
מתברר שגם לטור אישי בעיתון לא צריך יותר מזה. בטור הראשון שלה ב"רייטינג" סיפרה אורית נבון איך קיבלה את הטור "המופע של אורית" ומה מצפים ממנה העורך, יובל נתן, והחברים האחרים במערכת: "'אני רוצה שתגישי לי פיילוט לטור אישי', אמר. 'על מה?', שאלתי בתבונה. 'על כל מיני דברים', הגיעה התשובה. ובכן, אמש מת לי השואב אבק - האם זה נחשב? גם הטוסטר מתחיל לצלוע, גם הוואזה. ואמש רכשתי מטאטא חדשני כזה, עם שערות גומי. חובה בכל בית. ומה אני עושה בזמני הפנוי? מטאטאת, כמובן. לפעמים אני גם עושה לזניות. כן, עולמי מרתק ואישיותי ססגונית. 'את יכולה לכתוב על השיחות המצחיקות שאת שומעת כשאת נוסעת בקו 66', הציעה דבורית (סגנית העורך). 'או על הדברים הטעימים שאת מכינה כשאת מארחת', רטט מושיקו (עורך כתבות ומדורים). תגידו לי, השתגעתם? מה זה פה, 'המופע של אורית'? בהחלט, חתם יובל ושילח אותי לדרכי".
ברגע של כנות ניסה כתב נוסף ב"רייטינג", אביעד קיסוס, לנחש מה יגידו קוראיו, כשיראו שהוא כותב פתאום ביקורת מסעדות: "בכל מקרה תגידו, ובצדק", פנה קיסוס לקוראים, "אצלם או שכותבים על 'המורדים' או שכותבים על עצמם, אז זה באמת לא משנה אם בין כל ה'אני' ו'אני' ועוד פעם 'אני' שלו הוא ידחוף בורגר-ראנץ', או מול-ים או פליפה קולומבו".
ה"אני", אם כן, הוא הנושא, הוא העיקר. לא חשוב מה קרה, חשוב למי זה קרה. הטור האישי יראה אור גם אם יחליטו הכותב או הכותבת לכתוב על הגרביים שלהם (זה, סביר להניח, עוד יקרה). רבים מקוראי העיתונים יתחילו ודאי לפהק ברגע שהשכנה רק תתחיל לספר להם איך קנתה חצאית. אבל, ליהיא לפיד קנתה מעיל? זה כבר מעניין. קדימה, תני את כל הפרטים, אל תחסירי דבר. אז מה אם בסופו של דבר, אם להשתמש בשיר של להקת "טיפקס" שכתב והלחין קובי אוז בעצמו - סתם, זה הכל סתם. מצד שני, גם "סיינפלד" היתה סדרה על כלום.
רן בנימיני הוא הכתב לענייני משטרה של קול-ישראל
גיליון 49, מרץ 2004