כתב טלוויזיה במדינת מינסוטה שבארצות-הברית סיפק בעל כורחו אפיזודה נוספת לדיון המתמשך בדבר הבעת דעה של עיתונאים בשידור ומחוצה לו. הכתב, ג'יימס בוּנֶר, הופיע בעצרת פוליטית חבוש כובע ועליו סיסמת הבחירות של טראמפ ("עשו את אמריקה לגדולה שוב"). לאחר שברשתות החברתיות נמתחה ביקורת על כך, ברשת הטלוויזיה המקומית שבה עבד החליטו לפטרו.

עכשיו ננסה להפליג בדמיון לכיוון הסיטואציות הבאות: תארו לעצמכם את כתב התחבורה של אחד הערוצים, אולי ערוץ ציבורי, מראיין את שר התחבורה על מפעלות הרכבת שבאחריותו כשהוא לובש חולצה עם הכיתוב "רק הליכוד יכול". האם פרשן מדיני יכול היה לשבת באולפן בשנות התשעים כשהוא חבוש בכובע שעליו כתובה הסיסמה "דור שלם דורש שלום", או "העם עם הגולן"? האם מגישת מהדורת חדשות יכולה לענוד שרשרת שעליה מוטבע שם המנהיג הפוליטי הנערץ עליה? האם לצדה יכול לשבת מגיש כשהוא לובש חולצה עם הדפס של צ'ה גווארה? נדמה לי שכבר בשלב הזה מתעוררת אי-נוחות אצל לא מעט קוראים.

הבעת דעה היא חלק בלתי נפרד והכרחי מהעשייה העיתונאית. חופש ביטוי ומחשבה הם מיסודות העיסוק הזה, שאמורה להיות בו ביקורתיות לצד אמירה פוזיטיבית באשר למה נכון לעשות או במה ראוי לתמוך. האינסטינקט הדמוקרטי מחייב חופש דעה ופעולה של עיתונאים, לא פחות מזה של כל אזרח אחר שמתאפשרת לו ההזדמנות להביע את דעתו במלה, תנועה, צליל או מלבוש. השאלה היא מתי ראוי להגביל את החופש הזה, ולטובת אילו ערכים או תועלות.

נדמה שתהיה הסכמה רחבה לגבי הצורך בגילוי העובדה שהדעה המובעת על-ידי עיתונאי, באופן כלשהו, כולל בלבישת כובעים או חולצות ובמתן פומבי לסיסמאות פוליטיות או חברתיות, היא שלו ולא של כלי התקשורת, ויש ליצור אבחנה ברורה. נכון גם לקבוע שהבעת הדעה צריכה להיעשות בהקשר ראוי ולאו דווקא כהתרסה או כניצול של הגישה למסך, דפי העיתון או המיקרופון באופן שמהווה שימוש לרעה במשאב ציבורי או בזירה ציבורית.

העקרונות האלה, גם בשים לב למה שנקבע למשל בקוד האתי החדש של תאגיד השידור הישראלי, זכו לגיבוי בזמן האחרון גם מצדה של הממונה על קבילות הציבור בתאגיד השידור הישראלי. זה קרה בעקבות הערתה של גאולה אבן לאחר פטירתו של אורי אבנרי, כשעשתה קישור לא ראוי בין מספידיו השונים (גילוי נאות: התלונה נגד אבן הוגשה בין השאר על-ידי עמותת הצלחה שאני יועצה המשפטי, לצד עשרות תלונות נוספות בנושא).

עם זאת, הבעת הדעה אולי מקימה שאלות אחרות של מניעות וניגוד עניינים. קשה יהיה לקבל מצב שבו עיתונאית מראיינת את בן זוגה הפוליטיקאי לראיון מקצועי ונטול פניות (למרות שאולי יש ערך ציבורי אחר מסוים בסיטואציה כזו). מעיתונאי שיופיע לראיון עם שר תחבורה או שיכון לבוש בחולצה שעליה סיסמת הבחירות של אותו פוליטיקאי בפריימריז קשה לצפות שיסקר את התחום ללא קושי.

בהבעת הדעה יכול אפוא להיות ערך מוסף שיאפשר ויסייע לצרכן התקשורת לגלות נקודות שבהן מתעורר ניגוד עניינים או מניעות, ויאלץ עורכים של כלי תקשורת לקבל החלטות זהירות ומחושבות יותר בשים לב למוצר העיתונאי שהם צריכים להעמיד לציבור ולמגבלות הכוח העיתונאי העומד לרשותם.