ב"מוסף הארץ" מספיד העיתונאי האמריקאי גיי טליז את עמיתו טום וולף, שמת השבוע בגיל 88. הוא עושה זאת באמצעות סיפור על עבודתם המשותפת: "כשקנדי נרצח נשלחנו שנינו לאסוף תגובות ברחובות ניו-יורק. נתקלתי בו בתחנת הרכבת התחתית של רחוב 42, ואחרי שאמר לי שגם הוא עובד על כתבת 'תגובות' הצעתי שנחלוק מונית, וזה מה שעשינו בחמש-שש השעות הבאות.
"נסענו לצ'יינהטאון, איטליה הקטנה, וול סטריט, אפר איסט-סייד, הארלם, ומה שגילינו היה מרעיש: לא היתה שום עדות לרגש (או בכי) בקרב העוברים ושבים. לא ראינו סימנים גלויים של אבל, תחושת אובדן או זעם על רצח הנשיא. זה היה מאוד משונה, משום שציפינו לראות עיר אבלה או זועמת, אבל תושבי ניו-יורק המשיכו בענייניהם כרגיל.
"האווירה בחדשות שבקעו מהרדיו ומהטלוויזיה היתה אבלה, מלאת כבוד, עכורה מאוד: 'בדאלאס הנשיא נפח את נשמתו', אבל במציאות, במדרכות ובסמטאות של ניו-יורק, לא היה לכך שום סימן. כך לפחות אנחנו, שני העיתונאים, ראינו וכתבנו בפנקסים שלנו.
"לפנות ערב חזרנו כל אחד אל העורך העירוני שלו, כדי לדווח על מה שראינו (או ליתר דיוק, על ההלם והעצבות שלא ראינו) בזמן למהדורה המוקדמת. העורכים שלנו – שלי ב'ניו-יורק טיימס' ושלו ב'הראלד טריביון' – נראו כמעט פגועים מכך שלא דיווחנו על מה שהם ציפו ורצו מאיתנו. כלומר, מה שהיה 'נכון' לאותו מאורע. וכך, ביום מותו של קנדי לא התפרסמו בעיתונים כתבות של וולף וטליז. העורכים שלנו לא רצו שנכתוב מה שראינו, לכן שנינו לא כתבנו כלום. מוזר, לא?".
העורכים של צמד העיתונאים פורצי הדרך לא רצו לפגום בקונספציה שלפיה מקרה כמו התנקשות בראש מדינה אינו מטלטל במיוחד את הציבור הרחב. שהרי העיתונות לא מסתפקת בדיווח על מה שקורה במציאות, אלא מתעקשת גם לומר לנמעניה מה עליהם לחוש כלפי החדשות. עיתונאים שחוזרים ממשימה כשבידיהם עובדות בלתי מתקבלות על הדעת מאלצים את עורכיהם להטיל ספק בכושר ניתוח המציאות שלהם, באג'נדה שלהם ולעתים אפילו בתפיסת עולמם. האם ייתכן שהכל התבסס על תצרף מתעתע של פיקציות מופרכות?
קוראים קבועים של "הארץ" ודאי זיהו מידה של מבוכה שחילחלה אל בעלי הטור לנוכח ההתפתחויות האחרונות כאן, במזרח התיכון: פתאום הכל מסתדר לנתניהו. שנים של נבואות זעם על הקצנה מסוכנת, ספקולציות דיפלומטיות וחפירות עומק בפרשיות מביכות סימנו את ראש הממשלה כפוליטיקאי שזמנו קצוב. וכעת התמונה מתהפכת. כיצד מתווכים לקוראים את המציאות המפתיעה הזאת? לכל כותב יש דרך משלו לעשות זאת, אך מה שמשותף לכמה מהם הוא התקווה שהכל חיזיון תעתועים והביטחון בכך שהאשליה עומדת להתפוגג.
יוסי ורטר, בעל הטור הפוליטי, כותב הבוקר על "אווירה סוריאליסטית לא מוכרת" ש"שררה השבוע בישראל": "רבים הרגישו בה גם אם לא ידעו להגדירה במדויק. תחושה נעימה, מדגדגת, ובה בעת כוזבת ומתעתעת, של היותנו מעצמת-על בעלת כוחות אדירים ויכולות אין קץ. היה מי שדימה אותה להלך הרוח שאחז במדינה פוסט מלחמת ששת הימים, בואכה מחדל יום הכיפורים. אנחנו ה-בלתי מנוצחים. מי יכול עלינו. הם מורתעים, מבוהלים ויחשבו טוב-טוב לפני שינסו אותנו".
בהמשך הטור מפרט ורטר בפני קוראיו את שורת ההישגים שחוגג בימים אלה ראש הממשלה: "אירועי חודש מאי, שתוארו בשבועות החולפים כבעלי פוטנציאל מצמית להוביל לעימות כולל, הסתיימו בנוק-אאוט לרוחב כל הגזרה. ישראל קצרה שורת הישגים והצלחות בתחום המודיעיני ובתחום הצבאי בפרק זמן קצרצר: חשיפת ארכיון פרויקט הגרעין האיראני הגנוב; המתקפה האווירית הנרחבת בסוריה שפגעה קשות בתשתיות האיראניות במדינה; דיכוי המהומות על הגדר בגבול עזה שהסתיים מוקדם מן המצופה, עם אפס אבידות ונזקים לישראל; השקט שנשמר בשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים; וכמובן חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים עם כל הסולתה והשמנה, החתן, הבת ונציגי רוח הקודש הנוצרית והיהודית".
ובכל זאת, ורטר זורק לקוראיו השמאלנים אפשרות של גלגל הצלה. "לו רק יכול היה לעצור את מחוגי השעון ולהקפיא את הזמן היום, יום שישי 18 בחודש", הוא כותב על נתניהו. "לפני שמשהו ישתבש, לפני שחוקרי 433 ישובו למעונו, לפני שבית-המשפט ידון פעם נוספת, בעוד כחודש, בהסרת צווי איסור הפרסום על עדויותיהם של ניר חפץ, ארי הרו ושלמה פילבר, שהפכו לעדי מדינה בתיקים 1000, 2000 ו-4000.
"איתותים ראשונים לשינוי המסתמן בסדר היום הלאומי קיבלנו במהדורות המרכזיות של כאן וערוץ 10 ביום רביעי: היועץ האסטרטגי לשעבר ניר חפץ, כך פורסם, העביר למשטרה קלטות חדשות של נתניהו שמצריכות חקירה נוספת שלו באזהרה בפרשת השיחות עם מו"ל קבוצת 'ידיעות אחרונות', נוני מוזס, על גורלו של 'ישראל היום'".
במדור המאמרים של "הארץ" נדרשת גם קרולינה לנדסמן לנתניהו המתעצם. "הסחף הגדול ימינה נמצא בעיצומו, וניתן לחוש בו מכל עבר", היא כותבת. "ביבי נכנס לישראלים לווריד. ההימור על דונלד טראמפ, ביטול ההסכם עם איראן והעברת השגרירות ערערו את בטחונם. אולי הוא צודק, ממלמלים מי שעד לא מזמן השתייכו למתנגדיו, תחילה בלחש ולאט-לאט מרימים את הקול. ואם הוא צודק באיראן – אולי הוא צדק גם בסוגיה הפלסטינית".
ואולי הוא באמת צודק? יכול להיות. אבל כמו אצל ורטר, גם לנדסמן מוצאת לנכון להרגיע את קוראיה באמצעות נבואה מחממת לב. לדבריה, רגעי התהילה של נתניהו עוד יתבררו כזרעי נפילתו. ומה שיפיל אותו יהיה ברית אוטופיסטית מופרכת בין גורמי שוליים: "אם הניסיון הישראלי הקצר מלמד משהו, זה שמי שהודר אתמול הוא בשלטון היום. כלומר שהעתיד הפוליטי שייך לערבים ולחרדים", היא טוענת. "המהפך הפוליטי הבא קורם עור וגידים מתחת לפני השטח, בלי שנדע זאת עדיין. נצחונו של נתניהו השבוע בישר את לידתו".
כמה עמודים אחר-כך, בטורו של חמי שלו, מצבה הבינלאומי של ישראל מעולם לא נראה כה גרוע. "הצל הדרום-אפריקאי על תדמיתה של ישראל נעשה כהה יותר", קובעת הכותרת הדרמטית. "ניתן להבדיל אלף הבדלות בין ממשלת נתניהו למשטר האפרטהייד, אך היום שבו צפה העולם בהנהגה הישראלית חוגגת בשגרירות בעת שעשרות נורים למוות בעזה מתח קו ישר בין המדינות", קובעת כותרת המשנה.
"אירועי השבוע בעזה הראו עד כמה פגיעה ישראל לאסוציאציות דרום-אפריקאיות", טוען שלו. "דוברי הממשלה וצה"ל הרבו השבוע למסגר את ההפגנות ליד הגדר כפעילות טרוריסטית המופעלת באופן ציני על-ידי החמאס; חלק ניכר מההרוגים, ציינו, השתייכו לארגון. במרבית דעת הקהל המערבית, טיעוני ההסברה האלה נפלו על אוזניים ערלות. מדובר בירי חסר הבחנה באנשים מקופחים המפגינים נגד דיכויים, טענו.
"האסוציאציה המיידית היתה ל'טבח שארפוויל', שהתרחש במחוז טראנסוואל ב-21 במרץ 1960, כשמשטרת דרום-אפריקה הרגה 69 מפגינים בירי חי. השלטונות טענו שמדובר בפעילות טרור, ובעקבות האירוע אף הוציאה את ארגונו של נלסון מנדלה, הקונגרס הלאומי האפריקאי, אל מחוץ לחוק. למרות זאת, הטבח סימן את נקודת המפנה בדרך לבידודה הבינלאומי של דרום-אפריקה והפעלת משטר הסנקציות כלפיה".
מרחץ הדמים בגבול עזה אכן עורר תגובות בינלאומיות רבות, אך כדי להסיק שמדובר בנקודת תפנית שתשפיע על מעמדה של ישראל בעולם צריך הרבה יותר מ"אסוציאציה מיידית" וקביעות כלליות על "דעת הקהל המערבית" (מה זה בכלל?).
נדמה שאם חמי שלו היה נשלח לרחובות ניו-יורק לאחר רצח קנדי, היה אפשר לסמוך עליו שימצא מספיק מרואיינים מזועזעים, מוכי תדהמה ואכולי דכדוך כדי למלא עשרה גליונות של ה"טיימס". שלו הוא המצפן של "הארץ", בעל טור שתמיד יצביע לאותו כיוון ויספק את הסחורה: לא משנה מה יקרה – הוא תמיד יראה שחורות, ויסביר שהקהילייה הבינלאומית או-טו-טו לא תישא זאת יותר. נראה שהאפשרות המדכדכת שבני אדם לא ממהרים להתרגש מקטל של בני אדם אחרים, במיוחד אם מדובר בפלסטינים, לא עולה על דעתו.