ועדת האמת והפיוס של דרום-אפריקה הוקמה לאחר התמוטטות משטר האפרטהייד במטרה לחקור ולתעד את זוועותיו. הוועדה נוסדה בשנת 1995 והחלה את שמיעת העדויות בשנת 1996. כשנתיים לאחר מכן, השנה לפני שני עשורים, הגישה דו"ח נרחב עם מסקנותיה. פרק 6 בכרך 4 של הדו"ח מוקדש לתקשורת.
במסגרת בדיקת חלקה של התקשורת בשימור ועידוד משטר האפרטהייד נמצא כי השידור הציבורי פעל כשופר של השלטון הגזעני, וכי העיתונות המסחרית שירתה אותו גם כן, תוך תיאום עמדות הדוק עם מערכת הביטחון, בין אם ממניעים אידיאולוגיים ובין אם מטעמים מסחריים.
הוועדה קבעה כי רדיו התעמולה של המחתרת נגד האפרטהייד לא היה אחראי ישירות למעשי אלימות של מתנגדי המשטר. בנוסף התברר כי בתאגיד השידור של דרום-אפריקה עובדים שחורים שזומנו לשימוע יכלו להמירו בהצלפות, וכי עורכים ראשיים ומו"לים העלימו עין מהעובדה שסוכני חרש של המשטר הושתלו במערכות כלי התקשורת. להלן תמצית הפרק בדו"ח שמוקדש לחלקה של התקשורת במשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה.
עם קבלת ההחלטה להקדיש חלק מחקירות ועדת האמת והפיוס לחלקה של התקשורת בתחזוק ושימור משטר האפרטהייד החל באופן טבעי דיון ער בכלי התקשורת של המדינה האפריקאית. הטענה המרכזית שעלתה בדיון, ובהצעות שהוגשו לוועדה, היתה שהתקשורת שתמכה במדיניות ממשלת האפרטהייד סיפקה "ענן מחסה" שתחתיו יכלו להתבצע הפרות זכויות אדם חריפות.
בשל היקף התחום התקשורתי, הוחלט להתמקד בשלושה תתי-תחומים: המדיה המשודרת, כולל תאגיד השידור של דרום-אפריקה (SABC); עיתוני הדפוס, עם דגש על עיתונאים שחורים; והקשר בין התקשורת למדינה, כולל עדויות מאיגודי התקשורת ועיתונאים על "השתקת התקשורת", ומנגד עדויות מגורמי שלטון על האופן שבו הפעילו את התקשורת. העדויות נשמעו במשך שלושה ימים בספטמבר 1997, במשרדי תאגיד השידור של דרום-אפריקה. בנוסף התבסס הדו"ח על עבודת תחקיר מוקדמת שנעשתה על-ידי חוקרי תקשורת.
רקע חוקתי ואתי
בתקופת האפרטהייד נחקקו למעלה ממאה חוקים שהגבילו את חופש העיתונות, החל מאיסור הפצת פרסומים ועד לאיום בהעמדה לדין בגין פרסום הצהרות חתרניות. מידע אופוזיציוני לא נאסר לחלוטין, אך הוגבל ביותר. עיתוני הזרם המרכזי קיבלו את ההגבלות החוקתיות על עצמם. הם לא הפרו את החוקים – גם אם לטענתם ניסו למצוא בהם פרצות.
המו"לים הטילו על כלי התקשורת שבבעלותם סוגים שונים של צנזורה עצמית. כך, למשל, נהלי עבודה לא כוננו באופן דמוקרטי בשיתוף העיתונאים, אלא באמצעות "הסכמים" שהונחתו על העיתונאים מלמעלה. תאגיד השידור פעל בכפיפות לחוק, שאמנם חייב אותו להפיץ מידע לכל הקהילות במדינה, ללא הטיה או עיוות, אך במקביל אסר עליו לשדר כל מידע שעלול לעורר "תסיסה או פאניקה", לאיים על בטחון המדינה או "לפגוע בתדמית הרפובליקה בחו"ל". בפועל, התאגיד פעל לשמירת זכויות היתר של הלבנים ולהבטחת השלטון של המפלגה הלאומית, היא המפלגה שהחזיקה בשלטון עד לפירוק האפרטהייד.
מבזק חדשות בתאגיד השידור של דרום-אפריקה, 1987 (צילום מסך)
המדיה המשודרת
תאגיד השידור של דרום-אפריקה (SABC)
תאגיד השידור של דרום-אפריקה פעל, למעשה, ככלי של הממשלה. מחקרים שבחנו את תוכן השידורים העלו שמבזקי החדשות שימרו וטיפחו בקרב הצופים הלבנים דפוס חשיבה שלפיו האפרטהייד היה והווה טבעי ובלתי נמנע. לתוכניות, כך נמצא, היה תפקיד מרכזי בטיפוח "פסיכוזת מלחמה", וזו יצרה סביבה שבה התאפשרה הפרת זכויות אדם.
ג'והן פרטוריוס, מגיש חדשות בתאגיד, אמר לוועדה: "השר שמונה על התאגיד היה צריך לדווח לבית הנבחרים. נשיא המדינה מינה את הוועד המנהל של התאגיד, שמינה את המנכ"ל. הוועד המנהל קבע את המדיניות. למשל, התאגיד תמך בעמדה שלא יכול להתקיים כל משא-ומתן עם מנהיגים או מפלגות שהשתמשו באלימות כדי לקדם את מטרותיהם הפוליטיות, ולכן התאגיד לא סיפק להם כל במה להביע את עמדותיהם".
דון בריסקו, ראש חטיבת התעודה בתאגיד השידור של דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד (צילום מסך)
התפיסה ששלטה, הוסיף פרטוריוס, היתה שהמדינה נמצאת תחת מתקפה מהפכנית ועל התאגיד להילחם בה בכל האמצעים שעומדים לרשותו. לפוליטיקאים, אמר, היתה תפיסה חד-ממדית ונאיבית לחלוטין של עבודת העיתונות. "הם התבלבלו בין יחסי-ציבור לעיתונות", העיד, "הם היו פרנואידים לחלוטין לגבי כל מה שנחשב כחשיפה של גורמים חתרניים או יריבים פוליטיים לימין".
ראש חטיבת התעודה בתאגיד, דון בריסקו, טען כי תוכניותיו היו "מאוזנות מאוד". בדו"ח הוועדה נקבע כי בריסקו לא היה מסוגל להבין שתוכניותיו קידמו את מדיניות הממשלה לשמור על זכויות היתר של הלבנים בכל מחיר, ובכך הסיתו להגברת האלימות במדינה. בריסקו אמר שדבר שכזה כלל לא עלה על דעתו.
מחקר מוקדם שבוצע בקרב עובדי התאגיד בתקופת האפרטהייד העלה כי "באופן כללי, התאגיד נקט בגישה פשטנית כלפי מה שבפועל היה עיוות מכוון ודיכוי העובדות בסיקור תסיסה והתנגדות". פרופ' סמפי טרבלנצ'ה, חבר הוועד המנהל של התאגיד במשך 15 שנה, אישר מסקנה זו. לדבריו התאגיד לא פעל רק כזרוע תעמולה של מפלגת השלטון, אלא של רצף ממשלותיה. כל ראש ממשלה חדש, טען, היה זקוק ללגיטימציה של שלטונו, ולצורך זה עשה שימוש בתאגיד השידור.
הסוכן הממשלתי קרייג ויליאמסון העיד בפני הוועדה כי התקיים "קשר מיוחד" בין תאגיד השידור הציבורי ליחידת המודיעין STRATCOM, שעסקה בדיסאינפורמציה ותעמולה נגד מתנגדי המשטר. למדינה, כך הסביר, לא היתה שליטה על עיתוני דפוס בעלי השפעה, ועל כן עשתה שימוש רב ברדיו ובטלוויזיה.
רבים מחברי הוועד המנהל, כמו גם מנהלים בדרגי הביניים בתאגיד, היו חברים ב"ברודרבונד", אגודת סתרים אפריקאנרית רבת-השפעה בתקופת האפרטהייד. גם אלו בתאגיד שלא היו חברים רשמיים בארגון היו בדרך כלל אפריקאנריים או דוברי אפריקאנס, שפה שהיתה בשימוש בקרב לבנים ומזוהה עם משטר האפרטהייד. לדוברי אנגלית, שהיתה מקובלת יותר בקרב השחורים, האפשרויות להתקדם בתאגיד היו מוגבלות ביותר.
בשנת 1960 הוקמה ועדה לפיקוח על שידורים בשפות בנטו. הוועדה מנתה חמישה לבנים
התאגיד כלל שידורים לשחורים החל משנות הארבעים. בשנת 1960 הוקמה ועדה לפיקוח על שידורים בשפות בנטו. הוועדה מנתה חמישה לבנים כשבראשה יו"ר התאגיד. ב-1984 הוקמו ערוצי רדיו בשפות בנטו שונות ושני ערוצי טלוויזיה "שחורים" שאותם ניהלו 85 עובדים בכירים בתאגיד, שישה מהם היו שחורים וכל היתר לבנים, רובם דוברי אפריקאנס. עובדי התאגיד השחורים נאלצו לעשות שימוש במכשור מיושן, עברו הכשרה נחותה לעומת עמיתיהם הלבנים, קיבלו תקציבים נמוכים יותר ונאלצו להסתפק במשמרת פוסט של בין חצות הלילה לשש בבוקר.
שחורים לא יכלו להגיע לדרגת ניהול בתאגיד. ניתן היה לפטר אותם בלי סיבה אם המנהל חשד שהם מחזיקים באידיאולוגיה המתנגדת לשלטון. לכל עובד לבן בתאגיד היתה זכות לפטר כל עובד שחור שסירב להישמע להוראותיו. עובדים שחורים נענשו אם הביטו על נשים לבנות, והיה עליהם לפנות מקום ללבנים במסדרונות. עובדים שחורים שזכו להיקרא לשימוע יכלו לבחור במקום פיטורים בהצלפות שוט. מי שסירב להצלפות פוטר ללא שימוע.
"רדיו חופש"
ועדת האמת והפיוס בחנה גם את שידוריה של תחנת "רדיו חופש", כלי השידור של הקונגרס הלאומי האפריקני, ארגון המחתרת שלחם במשטר האפרטהייד. הצבא להגנת דרום-אפריקה, שפעל תחת משטר האפרטהייד, הגיש לוועדה מסמך שסיכם את התייחסותו ל"רדיו חופש" ולפיו תחנת הרדיו שימשה להפצת מסרי שנאה שהסיתו לאלימות. הצבא קישר קישור ישיר בין השידורים של התחנה למעשי אלימות כגון הרג שוטרים ו"משתפי פעולה" עם המשטר.
בוועדה הגיעו למסקנה כי אמנם המתקפה התקשורתית של הקונגרס הלאומי האפריקני סייעה למלחמה נגד האפטרהייד וייתכן שתרמה לאווירת אלימות, אך לא ניתן להסיק שהשידורים לבדם היו אחראים באופן ישיר למספר גדול של הפרות זכויות אדם, בעיקר משום שאף אחד לא הכריח איש להאזין ל"רדיו חופש".
תוכנית בהפקת ה-SABC על השימועים בוועדה בנושא התקשורת
עיתונות הדפוס
עיתונות בשפה האנגלית
העיתונות המסחרית נשלטה בידי שני תאגידי תקשורת, ארגוס ו-SAAN. הבעלות על שני התאגידים היתה לבנה לחלוטין. עיתונות שחורה, עצמאית, ליברלית, סוציאליסטית או קומוניסטית נאסרה או הוכנעה תחת לחצים מסחריים. בשלב מאוחר יותר של שלטון האפרטהייד הופצו גם מהדורות של העיתונים בשפה האנגלית, שכוונו לקוראים שחורים. בתחילת דרכן הן נוהלו ונערכו בידי לבנים בלבד.
אף שהעיתונות בשפה האנגלית כונתה "עיתונות אופוזיציונית", היה זה שם מטעה. חלק ניכר מהדיונים על עיתונות הדפוס בוועדת האמת והפיוס נגעו לעיתונות זו, שנחשבה ליברלית. ואולם, עיתונאים שחורים הביעו זעם ותסכול כלפיה בהיקף שהפתיע את עמיתיהם הלבנים. היה גם מי שיצא להגנתה והזכיר כי ב-1985 פורסם ב"קייפ טיימס" ראיון עם אוליבר טמבו, מתנגד משטר בולט, שבעקבותיו פוטר העורך.
אחרים הזכירו שבעיתונות בשפה האנגלית דווח על תנאי האסירים במדינה, נחשפו סקנדלים פוליטיים, כמו גם יחידת המשטרה המיוחדת לטיפול במתנגדי משטר. נציגי תאגידי העיתונות בשפה האנגלית טענו כי פעלו לאתגר את הגרסאות הרשמיות של המשטר בשלל אירועים מעוררי מחלוקת וסירבו להיכנע לדרישות השלטון.
אחרים, לעומת זאת, טענו באוזני הוועדה כי התקשורת בשפה האנגלית לא היתה באמת עצמאית ואופוזיציונית. "הם לא תמכו בקונגרס הלאומי האפריקני, מעולם לא הציגו את עמדות הקונגרס, מעולם לא דיווחו על שאיפותיהם של מרבית הדרום-אפריקאים, על דעותיהם, על מאווייהם, על הצורך שלהם לקבל את זכות הבחירה", אמר העיתונאי והעורך מואגסיאן ויליאמס. "שום דבר לא התרחש מחוץ לגבולות הלבנים. הם היו תחת אשליה – האופוזיציה האמיתית שלהם ישבה ברובן איילנד (שם נאסר נלסון מנדלה בתקופת האפרטהייד; א"פ)".
מבחינת טרמינולוגיה, העיתונים השתמשו במונח "טרוריסט" במקום "לוחם גרילה" כדי לתאר את הנאבקים למען עצמאותם
עיתונאים שחורים הטיחו האשמות רבות בעיתוני הדפוס: מבחינת טרמינולוגיה, העיתונים השתמשו במונח "טרוריסט" במקום "לוחם גרילה" כדי לתאר את הנאבקים למען עצמאותם; דיווחים שהציגו את המשטרה באור שלילי נגנזו או שוכתבו. תיאוריהם של עיתונאים שחורים הועמדו בספק תמידי. היתה העדפה מתמשכת לדיווחים על אירועים שבמרכזם לבנים, על חשבון שחורים, גם אם מבחינה עיתונאית האירוע שבמרכזו עמדו שחורים היה ראוי יותר לפרסום; עיתונאים שחורים שהפגינו נקנסו, עיתונאים לבנים מעולם לא נענשו בשל השתתפות בהפגנה; התקשורת קיבלה על עצמה את המגבלות של משטר החירום; בכירי המערכות פעלו כאילו היו מרוצים מההגבלות; מעולם לא דווח על הפגנות חוקיות של שחורים; עיתונאים שחורים לא הוכשרו כראוי ולא קודמו.
בנוסף נשמעו עדויות על כך שעיתונאיות שחורות סבלו מדיכוי כפול, הן גזעני והן מגדרי. עיתונאיות שחורות לא קיבלו תחומי סיקור משמעותיים ולא קודמו לתפקידים בכירים. הן נאלצו לכתוב במדורים שיועדו לנשים בענייני טיפול, בריאות וחברה.
עיתונות באפריקאנס
שער "די טראנסוואלר", 1960 (נחלת הכלל)
נציגי חברת "נאספרס", מו"לית העיתונות בשפת אפריקאנס, סירבו להופיע בפני ועדת האמת והפיוס. תחת זאת הגישו לוועדה עותק של ספר ההיסטוריה הרשמי של החברה. עם זאת, הספר מאשר פעם אחר פעם את הטענה שהעיתונים באפריקאנס היו למעשה ארגונים שתמכו במפלגת השלטון. לפי הספר הרשמי, עיתון של החברה קידם את רעיון הבנטוסטנים משלב מוקדם, ובאופן כללי הספר אינו מציג כל ספק ביחס לתמיכת החברה במנגנון הגזע של האפרטהייד.
לאחר השימועים התקבלו בוועדה למעלה מ-150 תצהירים של עיתונאים בכלי תקשורת בשפת אפריקאנס, שהודו כי העיתונות בשפה זו היתה גורם מרכזי בשימור האפרטהייד, בעיקר באמצעות תמיכה במפלגת השלטון לקראת הבחירות. בין המצהירים היה מי שהודה ש"עיתונאים אפריקאנרים היו חירשים ועיוורים לשאיפות הפוליטיות ולסבלם של דרום-אפריקאים שחורים", וכי נמנעו מלדווח לקוראיהם על עוולות האפרטהייד. כשנחשפו הפרות זכויות האדם הנרחבות, העיתונאים קיבלו כפשוטן את הכחשות והסברי מפלגת השלטון. המצהירים ביקשו מחילה על שלא פעלו בזמן אמת.
עיתונות אלטרנטיבית
בתקופת האפרטהייד ניסו עיתונים אלטרנטיביים לאתגר את הדיווחים בעיתונות הזרם המרכזי. הם ביקרו את הממשלה ודחפו לשינוי. כלי תקשורת אלה נסגרו בזה אחר זה בשל איסורים רשמיים, חבלה או באמצעות פגיעה בהפצה.
כדוגמה מזכיר דו"ח הוועדה את המקרה של העיתון "ורי וויקבלד". רשיונו של עיתון זה עוכב על-ידי שר המשפטים עד לקבלת דו"ח של המשטרה על אודותיו. הדו"ח הסודי הביע חשש מהתוכן שיפרסם ומהשפעתו על הציבור. בעקבותיו דרשה הממשלה מבעלי העיתון, שלא היו מרובי נכסים, אגרה מוגברת לקבלת רישיון.
מסמך סודי אחר תיעד את כוונותיה של הממשלה להתנכל לעיתון בחזית המשפטית כדי לאלץ את סגירתו. החל משנת 1988, כך מציין דו"ח ועדת האמת והפיוס, הממשלה העדיפה לא לסגור עיתונים, כיוון שהדבר הוביל לפגיעה תדמיתית בשלטון. תחת זאת העדיפה הממשלה להתנכל לכלי התקשורת באמצעות מערכת המשפט.
הניצול לרעה של התקשורת על-ידי המדינה, ושיתוף הפעולה מצדה
המשטר הזמין בכירים בתקשורת לבסיסים של הכוחות המיוחדים לצורך פגישות תיאום עם קצינים בכירים בצבא ובסוכנויות המודיעין
עדויות שהשמיעו פקידים ממשלתיים בפני הוועדה נטו לתמוך בטענה שתקשורת הזרם המרכזי היתה נכונה לשתף פעולה עם הממשלה. הסוכן הממשלתי קרייג ויליאמסון סיפק עותק של מזכר רשמי שהועבר לתקשורת, שבו נקראו העורכים לצמצם את סיקור ארגון ה-UDF, שנאבק באפרטהייד. המזכר הבהיר כי מועצת הביטחון הלאומי החליטה שיש לפגוע באמינות הארגון, חבריו ותומכיו. ויליאמסון חשף עוד כי המשטר הזמין בכירים בתקשורת לבסיסים של הכוחות המיוחדים לצורך פגישות תיאום עם קצינים בכירים בצבא ובסוכנויות המודיעין. לדבריו, היחסים בין המדינה לתקשורת היו אחידים ורצופים – מקשר עם בעלי השליטה בתקשורת, עבור בעורכים ששלטו בעיתון, ועד למפני פחי האשפה שרוקנו את הזבל בלילה והטמינו מעטפות לסוכנים.
הסוכן הממשלתי קרייג ויליאמסון מעיד בפני הוועדה (צילום מסך)
הסוכן הממשלתי ג'ון הוראק העיד כי כשהגיע לתאגיד השידור בשנות השישים הוא לא עשה זאת כמסתנן. בתאגיד ידעו שהוא קצין משטרה שנשלח מטעם הפיקוד. לדבריו, בפועל כל עובדי תאגיד השידור היו מודיעים, משום שחוק התאגיד קבע שעליו לתמוך בממשלה. הסוכן הבכיר ויק מקפירסון אמר שנהג לבקר בתאגיד במהלך שנות השמונים. לדבריו, עובדי התאגיד ידעו כי הוא שליח של מערכת הביטחון, אך הוא התקבל בברכה. לא היה צורך בסוכנים בתאגיד, אמר, משום שמרבית העובדים תמכו במשטרה.
איגוד עיתוני הדפוס (NPU), שייצג את מרבית המו"לים בעיתונות המודפסת, ספג האשמות חריפות בשימועי ועדת האמת והפיוס. העיתונאי ג'ון קוואליין טען כי ידיהם של בעלי העיתונים, אשר חתמו הסכמים עם הצבא והמשטרה של המשטר, מגואלות בדם קורבנות משטרת האפרטהייד וצבא המדינה. לפי דו"ח הוועדה, עמדה זו עשויה להיראות קיצונית, אולם היא משקפת את תחושותיהם של רבים שעקבו אחר התקשורת בזמן אמת.
ההבדל העיקרי בין הקוד האתי של מועצת העיתונות הדרום-אפריקאית לקודים אתיים במדינות אחרות נגע לעובדה שהעיתונאים לא נדרשו לשמור על חסיון מקורותיהם
כנספח לדו"ח הוועדה מתוארת בקצרה ההיסטוריה של איגוד עיתוני הדפוס ויחסיו עם השלטונות. בין היתר מוזכר שם כי בשנת 1962 הקים האיגוד מועצת עיתונות כגוף רגולציה וולונטרי, וזו ניסחה קוד אתי לעיתונות. ההבדל העיקרי בין הקוד האתי של מועצת העיתונות הדרום-אפריקאית לקודים אתיים במדינות אחרות נגע לעובדה שהעיתונאים לא נדרשו לשמור על חסיון מקורותיהם. סעיף נוסף קבע שעל עיתונאים "להכיר בבעיות הגזעיות המורכבות של דרום-אפריקה ולקחת בחשבון את הטוב הכללי והביטחון של המדינה ועמיה".
בשנת 1967 נפגש שר ההגנה עם נשיא האיגוד והגיע עמו להסכם שמבטיח ערוץ תקשורת פתוח ומתמשך בין האיגוד לצבא ההגנה לדרום-אפריקה ולתעשייה הבטחונית (ARMSCOR). בשנת 1974 ניהל יו"ר איגוד עיתוני הדפוס מגעים סודיים עם הממשלה לצורך ניסוח קוד אתי חדש, שדרש מעיתונים "זהירות ואחריות נאותים ביחס לעניינים שיכולים לעורר רגשות עוינות בין גזעים, קבוצות אתניות, דתיות או תרבותיות בדרום-אפריקה, או שעלולים להשפיע על הביטחון וההגנה של המדינה ועמיה".
בשנת 1980 נוסח מחדש ההסכם בין משרד ההגנה והתעשייה הבטחונית לבין איגוד עיתוני הדפוס, ולפיו העיתונות חייבת "לציית" בכל פעם ששר ההגנה מבקש שלא לדווח כי התבקשה תגובתו והוא סירב. בנוסף נקבע כי אין להתווכח עם שר הההגנה כשזה מורה שלא לפרסם מידע שהודלף.
על-פי דו"ח ועדת האמת והפיוס, בישיבות של איגוד עיתוני הדפוס נכחו נציגים בכירים של כלי התקשורת, מנכ"לים ועורכים ראשיים. מטרתו העיקרית של האיגוד, כך מובהר, היתה עסקית. נראה כי ההסכמים עם הממשלה נועדו בעיקר לאפשר לעיתונים להמשיך ולהרוויח. כך, לדוגמה, המשא-ומתן עם הממשלה הפך תדיר לקראת כניסת ערוצי טלוויזיה למדינה, מחשש שאלו יפגעו בהכנסות העיתונים מפרסום. האיגוד עצמו טען בפני הוועדה כי פעילותו מנעה מהממשלה להשתיק את העיתונות באמצעות צנזורה ישירה.
שער ה"ראנד דיילי מייל", 30.4.1985 (רישיון CC BY-SA 2.5)
דוגמה מובהקת לשיתוף הפעולה בין התקשורת למשטר האפרטהייד שהוצגה בפני הוועדה היא נסיבות סגירת ה"ראנד דיילי מייל" בשנת 1985, לאחר שהעיתון הביע ביקורת גלויה נגד האפרטהייד. לדברי העיתונאי ריימונד לואו, הממשלה סימנה את בעלי העיתון. על-פי המתואר, נציג מארגון ברודרבונד פנה לעיתון והודיע לו שהממשלה מתכוונת לשנות את מדיניותה באופן קיצוני ושאינה מעוניינת כי עיתון כמו ה"ראנד דיילי מייל" יהיה בסביבה כדי להתעמת איתה ולהביך אותה. לדברי לאו, הבעלים הבינו זאת כסגירה פוליטית של העיתון.
מרגלים במערכת החדשות
הסוכן הממשלתי ג'ון הוראק הסביר שהיו ארבעה סוגים של מרגלי תקשורת: סוכנים, מודיעים, מקורות ו"רדומים"
הסוכן הממשלתי ג'ון הוראק הסביר שהיו ארבעה סוגים של מרגלי תקשורת: סוכנים, מודיעים, מקורות ו"רדומים". הסוכן ויליאמסון אישר זאת. סוכנים היו קציני משטרה בעלי תפקיד. מודיעים נידבו מידע או גויסו. הם נחלקו לשני סוגים: אלה שהתנגדו באופן מוחלט למדיניות של הארגון שלהם, ואלה שפעלו ממניע כלכלי. היו גם כאלה שנתנו מידע כדי לפגוע בעמיתים לעבודה, למשל כשהתחרו מולם על קידום. "רדומים" היו שתולים לטווח ארוך, אנשים בעלי מידע שהיו מספקים אותו רק כאשר המצפון הציק להם.
הסוכן הממשלתי ג'ון הוראק מעיד בפני הוועדה (צילום מסך)
הוראק העיד כי הוא היה מרגל במערכת החדשות במשך קרוב ל-27 שנה. הוא התייחס לעצמו כאל "עמדת האזנה". אנשים יכלו לבוא אליו, והוא יכול לקשר בינם לבין אחרים. לדבריו, היה לו ברור שהנהלת העיתון שבו פעל ידעה שהוא מרגל, אף כי עורך בעיתון העיד שעימת את הוראק עם הטענה כי הוא סוכן וזה הכחיש. נציגי ההנהלה העידו בפני הוועדה כי ריבוי השמועות מנע מהם לפעול נגד מי שנחשד כסוכני שלטון.
קצין המודיעין ויק מקפירסון מעיד בפני הוועדה (צילום מסך)
ויק מקפירסון, קצין מודיעין שהפך למפקד יחידה משטרתית ל"תקשורת אסטרטגית סמויה", העיד כי המשטרה התערבה בנעשה בתקשורת בשנות השמונים והתשעים משום שארגוני אופוזיציה פתחו ב"מתקפה ארסית" נגד המשטרה.
מטרות המשימה התקשורתית של המשטרה היו חיזוק תדמיתה; קידום ההצלחות של מערכת הביטחון בתקשורת ומתן תגובה ל"תעמולת אויב". כדי להשיג את המטרות הללו המשטרה גייסה עיתונאים. כך יכלו להשתיל מאמרים שפגעו בלגיטימציה של ארגוני האופוזציה וראשיהם. מקפירסון היה בקשר עם כארבעים עיתונאים: שניים היו מודיעים משטרתיים, ארבעה קיבלו תשלום קבוע, ארבעה קיבלו תשלום מפעם לפעם, עשרה היו חברים, ובעשרים עיתונאים הוא השתמש בלי שהם ידעו על כך.
מסקנה
חוקי האפרטהייד עשויים להסביר חלק מהגזענות שבה נתקלו עיתונאים שחורים, אולם נראה כי ממדי האפליה בכלי התקשורת היו הרבה מעבר לנדרש על-פי חוק. ראיות שהוצגו בפני הוועדה הובילו למסקנה כי העיתונות בשפה האנגלית, אף שמיצבה את עצמה כאופוזיציונית, פעלה בתוך שיח פוליטי, חברתי וכלכלי שנוסח על-ידי משטר האפרטהייד. אף שהיו כלי תקשורת שהתנגדו לממשלה, הם לא סיפקו כל זווית ראייה מחוץ למערכת שיצר משטר האפרטהייד.
התקשורת באפריקאנס היתה זרוע של האפרטהייד. היא נמנעה מלדווח כראוי על הפרות זכויות האדם שביצעה הממשלה. הדו"ח קבע כי ראוי לגנותה על קידום עליונות הלבנים והפגנת אדישות לסבלם של השחורים. בתאגיד השידור הציבורי, מוסד תומך אפרטהייד ופרו-ממשלתי מובהק, האפליה נגד שחורים היתה מעל ומעבר לנדרש בחוק. הנוהג להצליף בעובדים, לדוגמה, היה נוהג מתועב שכזה.
ממצאים שעלו מהשימועים בנושא התקשורת
בתקשורת בשפה האנגלית היתה צנזורה עצמית רבה. התפקיד שמילא איגוד עיתוני הדפוס מעיד על הנכונות של תקשורת הזרם המרכזי לא לעסוק בחשיפת פעילויות כוחות הביטחון.
למעט כמה יוצאים מן הכלל, עיתוני הזרם המרכזי ותאגיד השידור הציבורי נמנעו מלדווח כראוי על הפרות זכויות האדם החריפות. בכך הם סייעו לשמר ולהאריך את האפרטהייד
הנהלות העיתונים לא סיפקו תמיכה נאותה לעיתונאים שבחרו שלא לפעול תחת המגבלות שהטילה המדינה.
העיתונות באפריקאנס תמכה באפרטהייד ובמעשי כוחות הביטחון, רבים מהם הובילו באופן ישיר להפרות זכויות אדם חריפות.
תאגיד התקשורת הציבורי שיתף פעולה מרצון עם כוחות הביטחון והעסיק מרגלים של המשטרה והצבא. בכך הפך למשרת ישיר של הממשלה.
למעט כמה יוצאים מן הכלל, עיתוני הזרם המרכזי ותאגיד השידור הציבורי נמנעו מלדווח כראוי על הפרות זכויות האדם החריפות. בכך הם סייעו לשמר ולהאריך את משטר האפרטהייד.
* * *
לקריאת הפרק המלא