המלצות המשטרה להגיש כתב אישום בגין שוחד נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס ב"תיק 2000" העמידו במרכז השיח שורה של סוגיות: הפליליות של יחסי ה"תן-וקח" בין השניים, חוזק הראיות, היחסים בין היועץ המשפטי לממשלה למשטרה, ואולי בעיקר – התמרונים בזירה הפוליטית ועתידו של נתניהו. זוהי כמעט החמצה.
ל"תיק 2000" אסור לקרוא פרשת ביבי-נוני, והסיפור אינו זה של סדרת המפגשים המדהימה שהתקיימה בין שני האנשים רבי הכוח האלה. זהו סיפורה של התרבות העיתונאית בישראל, שהושחתה לבלי הכר בעשורים האחרונים, השחתה שלא היתה יכולה להתקיים ללא שיתוף הפעולה של מי שמונו לתפקידי עריכה בכירים בכלי התקשורת הגדולים והפכו להיות המקף בין עבודתם הקשה של עיתונאים ועיתונאיות – לבין האינטרסים של בעלי כלי התקשורת שרומסים ומשבשים אותה.
התווספותו של "תיק 4000" לפרשיות נתניהו, שגם במרכזו עומד כלי תקשורת, אתר "וואלה", וגם בו העידו עורכים בכירים, היא תזכורת נוספת לכך שלא רק פוליטיקאים ואילי הון הם שחקנים מרכזיים בפרשות השחיתות האלו. גם בכירי התקשורת והאופן שבו הם מתנהלים.
הסיפור גם אינו רק "ידיעות אחרונות", אם כי העיתון הזה, בהיותו מונופול במשך שנים ארוכות, הכתיב במידה רבה את כללי המשחק המקולקלים שהפכו למובן מאליו עבור כל מי שהכיר מקרוב את עולם העיתונות.
זהו גם הסיפור של "מעריב". העורך הראשי יעקב ארז, שניווט את הספינה של "מעריב" תחת המו"ל עופר נמרודי בשעה שזה ביצע האזנות סתר מסיביות לאנשי "ידיעות אחרונות" ולבכירי העיתון שלו עצמו, השתמש בהמשך בעיתון כדי לתקוף את המשטרה והפרקליטות וסיבך את עצמו ועיתונו בפרשות נמרודי ב' וג'. אמנון דנקנר, שחצב את דרכו לתפקיד העורך הראשי לאחר שהתנדב להגן על פשעי נמרודי, לשכתב ידיעות שעסקו במשפטו, וביושבו בכיסא העורך רדה בכפופים לו ובתוך כך סיפק חומת הגנה לחברו אהוד אולמרט.
וכמובן, העורך הראשי ניר חפץ, אולי מי שמסמל יותר מכל את דמותו העכשווית של משרתם של אדונים. כפי שתואר בכתבות תחקיר מקיפות של שלמה מן ושל אורן פרסיקו ב"עין השביעית", תחת המו"ל נוחי דנקנר פיטר חפץ מ"מעריב" את מי שנחשדו באג'נדה חברתית, פעל לקבור את המחאה החברתית, השתמש בעיתון ובכתביו כדי לרדוף את שנואי נפשו של דנקנר ותקף את כל מי שניסה לגעת בסוגיית הריכוזיות, שדנקנר היה המייצג שלה בה"א הידיעה.
אליעזר פישמן ונוחי דנקנר (צילומים: פלאש 90)
זהו גם הסיפור של "גלובס", ששימש במשך שנים כלי שרת בידי אליעזר פישמן לביצור עמדתו מול הבנקים ולקידום האינטרסים העסקיים שלו. הוא לא היה יכול לעשות זאת ללא שלושת בכירי העיתון: המנכ"ל איתן מדמון, העורך הוותיק חגי גולן וראש מערכת החדשות אלי ציפורי. האחרון לא היסס לתקוף בפראות ובאובססיביות עיתונאים וכלי תקשורת אחרים שנדמה היה לו שאינם מתיישרים עם הקו שלו ב"גלובס". "מה שאיפיין את 'גלובס' בשנים האחרונות זה שהוא דה-פקטו נשלט על-ידי בנקים", אמר איש מערכת ותיק לאורן פרסיקו בכתבת תחקיר מקיפה שעסקה בשנות שליטתו של פישמן בעיתון.
זהו גם הסיפור של אתר "וואלה", שהמנכ"ל שלו, אילן ישועה, הפך, תחת עורכים לא חזקים שמינה, למי שבוחש במערכת האתר, וכך התאפשר לו ליישם את ההכתבות שהגיעו מבעל הבית, שאול אלוביץ', ונועדו להיטיב עם ראש הממשלה ואשתו. לפי הפרסומים, ישועה, שלא הסתיר את מורת רוחו מהקו שכפה עליו הבעלים, צפוי להפוך לעד מרכזי בפרשת "תיק 4000", שעניינה יחסי נתניהו ואלוביץ' וההטבות שניתנו לכאורה לבזק בתמורה לסיקור אוהד ב"וואלה".
ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מחוץ למטה להב 433, 17.1.17 (צילום: רועי אלומה)
וכמובן, זהו בהחלט גם הסיפור של "ידיעות אחרונות", שהמו"ל והעורך האחראי שלו, ארנון מוזס, עבד לאורך השנים עם עורכים ראשיים שהיטיבו להתהלך בין מקצועיות עיתונאית לכאורה לבין הטמעת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים המשתנים תדיר של הבעלים. משה ורדי, שהיה בשר מבשרו של "ידיעות אחרונות" והורשע בפרשת האזנות הסתר. רפי גינת, חבר אישי של מוזס ומי שפעל לצנזר תחקירים העוסקים בקשרי הון ושלטון, כפי שחשף עורך "7 ימים" ניר בכר לאחר פיטוריו. שילה דה-בר, שהיה גם נציגו של מוזס בדירקטוריון הוט, ושבתקופתו, למשל, פירסם העיתון כתבת "חיסול ממוקד" נגד העיתונאי רביב דרוקר לאחר שזה ביקר את "ידיעות אחרונות". רון ירון, עורך העיתון הנוכחי, שיחד עם עורך ynet לשעבר ערן טיפנברון הוזכר בשיחות בין נתניהו למוזס כמי שיעמדו בקשר עם סביבתו של נתניהו לצורך קבלת הוראות באופן שוטף.
מיותר לציין כמעט שזהו גם הסיפור של "ישראל היום", בבעלות שלדון אדלסון, שעורכיו הראשיים – עמוס רגב ומחליפו בועז ביסמוט – צמחו בתרבות הרקובה של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ונרתמו בהתלהבות לשחזור הפורמט הטבלואידי שהכירו היטב מ"ידיעות אחרונות", תוך שהם יוצקים לתוכו, באופן יומיומי, קו תעמולתי מובהק הרתום לטובת הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו כבר למעלה מעשור.
דרושה ועדת חקירה
לתמונת המצב העגומה הזאת יש השלכה הרסנית על התרבות העיתונאית הקיימת בישראל, החופש שממנו נהנים העיתונאים והעיתונאיות והמידע שמגיע אל הציבור.
ראשית, העובדה שמי שממלאים תפקידי ניהול ועריכה בכירים בגופים עיתונאיים מרכזיים הם כאלו שמחזיקים במערכת ערכים מקולקלת מבחינה מקצועית, או כאלו שמוכנים בנקל לכופף מערכת ערכים זו לטובת האינטרסים של בעלי כלי התקשורת ולרמוס את העיתונאים שעליהם הופקדו, היא איתות שלילי ביותר לכל מי שעוסק במקצוע.
המשמעות היא שאנשי תקשורת צעירים ובעלי שאיפות מבינים שכדי לפלס את דרכם קדימה עליהם למכור את נשמתם המקצועית לבעלי הון או לחפש עיסוק אחר מחוץ לזירת התקשורת. זוהי תמונת מצב שחוסמת כל אופק של קריירה לאנשים בעלי יושרה ועמוד שדרה המבקשים להשפיע דרך התקשורת. היא דוחפת קדימה עיתונאים-עסקנים בזעיר אנפין שאינם מהססים לרצות ולשרת את מי שנדרש.
שנית, מנהלים ועורכים מהסוג הזה יוצרים סביבת עבודה בלתי אפשרית, המתאפיינת בחשש בלתי פוסק מפיטורים ועיסוק תמידי והכרחי בניסיון "לקרוא את המפה" הלא מדוברת ולהבין את האינטרסים הנסתרים והמשתנים של המו"ל. התוצאה היא הימנעות מעיסוק בתחקירים ובנושאים שיש להם רגישות פוליטית או עסקית, צנזורה עצמית בבחירת סיפורים ואופן הצגתם לציבור ועזיבה של עיתונאים ועיתונאיות בעלי יושרה.
פרשת "תיק 2000" כמו גם פרשת "תיק 4000" צריכות להתברר במישור הפלילי, אבל זוהי נקודת ההתחלה בלבד
בנוסף, במציאות שבה השיקול המרכזי למינוי בעלי תפקידים בכירים הוא המידה שבה ייטיבו "להכשיר" אינטרסים זרים אל תוך העבודה העיתונאית, נזנחים לחלוטין יכולות ניהול, מקצועיות עיתונאית ויכולת להוביל גופי התקשורת לעידן הדיגיטל דווקא בתקופה שבה אלו נדרשים יותר מתמיד. כל גופי העיתונות בעולם עוסקים בשאלות של חדשנות, הסתגלות לסביבה הדיגיטלית והישרדות אל מול מודל כלכלי קורס. בישראל, לעומת זאת, רפי גינת כעורך "ידיעות אחרונות" הצהיר בפומבי שהפרינט לא מת, ולראיה – כשפרסם מאמר בחתימתו בעמוד הראשון של העיתון היה המום ממש משטף התגובות שקיבל. ניר חפץ כעורך "מעריב" נשא נאום נעדר כל תוכן על המעבר של העיתון לדיגיטל, זאת שעות ספורות לפני שפורסם כי העיתון בסכנת סגירה מיידית. ערן טיפנברון כעורך ynet הציף את האתר בפרסום סמוי באופן שפגם קשות ביושרה המקצועית שלו וכרסם באמינות של המותג הפופולרי.
וחשוב יותר מכל אלו, העובדה שעיתונאים-מנהלים בכלי תקשורת מרכזיים פעלו ופועלים גם כיום כדי "לערבב" במוצר העיתונאי שהפיקו אינטרסים זרים המשרתים בעלי כוח יוצרת לציבור בישראל תמונת מציאות מוטה ומעוותת שאין כל אפשרות סבירה לפצח את ההטיות שלה ואת האינטרסים שעומדים מאחוריה.
האינטרסים הם סמויים, משתנים תדיר ועוסקים בנושאים הרי גורל (מתווה הגז) כמו גם בזוטי-זוטות (תמונות של שרה נתניהו והתארים המוצמדים לה), ולעתים כלל אינם ברורים אפילו לעיתונאים העובדים בגופי התקשורת. אם כמה מהעיתונאים מקבלים "הנחתות" והוראות מלמעלה שטיבן אינו מובן אך צחנתן מורגשת היטב, איך אפשר לצפות מהקוראים להבין מה עומד מאחורי הדיווחים העיתונאיים שמוצגים להם?
פרשת "תיק 2000", כמו גם פרשת "תיק 4000", צריכות להתברר במישור הפלילי, אבל זוהי נקודת ההתחלה בלבד. מה שנאמר בחדרי החקירות של המשטרה, העדויות שנמסרו על-ידי עמוס רגב, רון ירון, ערן טיפנברון, אילן ישועה, ינון מגל ואחרים – צריך להיחשף בפני הציבור.
דרושה חשיפה מקיפה של החצר האחורית של התקשורת הישראלית, שבה משרתים קטנים סוחרים ללא מצפון בתודעה של הציבור הישראלי. זוהי חובה מוסרית לפרסם את חומרי החקירות, אבל נדרש יותר מכך. יש מקום להקים ועדת חקירה בראשות שופט עליון שתפעל באופן פומבי ותקרא לכל השחקנים הרלבנטיים לבוא ולספר את סיפורם: כיצד לא עמדו בלחצים, כיצד יישרו קו, כיצד שלחו עיתונאים לתחקירי חיסול, כיצד פיטרו את מי שעמדו על דעתם ועל ערכי המקצוע, כיצד גנזו ידיעות לא נוחות למו"ל, כיצד הפנו עורף לשליחות הציבורית שהיא בבסיס העיסוק העיתונאי. עורכים ומנהלים, לצד העיתונאים והעיתונאיות שנרמסו תחת נעליהם, כל אלו צריכים לעמוד בפני הציבור בישראל ולהציג בפניו, לפחות פעם אחת, את הסיפור המלא.