באמצע ינואר התפרסמה באתר האינטרנט Babe.net כתבה שהאשימה את השחקן והקומיקאי האמריקאי עזיז אנסרי בהתנהגות מינית בלתי הולמת במהלך דייט עם צלמת צעירה ואנונימית, המכונה לאורך המאמר בשם גרייס. אנסרי, ששיחק בעבר בסדרה "מחלקת גנים ונוף" וכתב וכיכב בסדרה עטורת הפרסים "Master of None", מזוהה עם הפמיניזם, הגדיר את עצמו כפמיניסט ובסדרה שיצר ישנו עיסוק ניכר בשאלות על יחסי כוח מגדריים – הן בחדר המיטות והן במקום העבודה. למעשה, בכתבה אומרת גרייס כי החליטה לחשוף את המפגש עם אנסרי לאחר שהבחינה כי בטקס גלובוס הזהב ענד סיכה המביעה תמיכה במאבק בהטרדות מיניות.
בכתבה, שהתפרסמה תחת הכותרת "יצאתי לדייט עם עזיז אנסרי. זה הפך להיות הלילה הגרוע בחיי", מתואר המפגש עד לפרטים הקטנים (ויש שיאמרו – המיותרים) ביותר, כמו מה אכלו במסעדה או הבגדים שלבשה גרייס. עם הגעתם לדירתו של אנסרי מתחילה אינטרקציה מינית שמתוארת לכל אורכה כבלתי נעימה עבור גרייס. אנסרי דוחף את גבולות האקט המיני פעם אחר פעם – למשל, כאשר שוב ושוב הוא שם את ידה על איבר מינו. בתחילה, היא כותבת, אותתה לו שאיננה מעוניינת באמצעות סימנים פיסיים - הזזת היד שלו כשהוא מנסה לגעת בה, התרחקות. לרגעים היא קופאת. לאחר מכן היא מביעה את חוסר הרצון שלה במילים, ואומרת לו כי "איננה רוצה להרגיש כי הדבר נכפה עליה". על אף שאנסרי אומר כי אינו מעוניין לכפות עליה דבר, הוא מיד ממשיך לנסות ולדחוף ומציע שגרייס תבצע בו מין אוראלי. והיא אכן עושה זאת.
בסופו של דבר, לאחר עוד מספר אינטרקציות מיניות שגרייס מתארת כלא נעימות ונסיונות חוזרים של אנסרי "ללכת יותר רחוק", גרייס מודיעה שהיא רוצה ללכת. היא יוצאת משם בדמעות ולמחרת, כשאנסרי שולח לה הודעה ובה הוא מודה לה על הערב המהנה, היא כותבת בתגובה שיתכן שהוא נהנה מהערב, אך עבורה הוא לא היה מהנה כלל.
לאחר פרסום הכתבה אנסרי פירסם הודעה בה אישר כי הדייט אכן אירע וכי במהלכו סבר שכל הפעולות המיניות התקיימו בהסכמה, אך משלמד שלא כך היה, הדבר הטריד אותו מאוד והוא לקח אותו לתשומת לבו. הוא חתם את התגובה במסר תמיכה נוסף בתנועת Me_Too#.
הכתבה הציתה ויכוח סוער שעסק באופי ההאשמות נגד אנסרי ובעצם הפרסום שלהן. חלק מהתגובות טענו כי פרסום הכתבה הוא הוכחה לכך שתנועת Me_Too# הולכת רחוק מדי, מסרסת את המיניות ופועלת נגד הטבע הגברי. גם בתוך התנועה הפמיניסטית עלו טענות קשות נגד הכתבה והאופן בו פורסמה. אחת השאלות המרכזיות שהועלו במהלך הדיון הציבורי על פרשת אנסרי היא מדוע גרייס לא קמה ועזבה, על אף שלא הופעל עליה כוח וביכולתה היה לקום וללכת אם חשה באי נוחות.
תגובה נפוצה נוספת למאמר היתה כי הסיפור של גרייס נשמע בסך הכל כמו עוד דייט לא מוצלח או "סקס רע". חוויה נפוצה ובכל מקרה, לא יוצאת מגדר הנורמה.
הכל לא בסדר
במאבק נגד הטרדות מיניות אנחנו נדרשות למתוח קווים וגבולות. זו הטרדה מינית, זו תקיפה, זה אונס. להבדיל בין מה שחוקי ולא חוקי, בין התנהגות מינית הולמת ובלתי הולמת, התנהגות כאילו-מינית שהיא בעצם אלימות, מה שעומד בכללי המוסר והאתיקה החברתיים שלנו ומה שלא. תופעת Me_Too# התחילה במתיחת קווים ברורים יחסית. ההתנהגות של הארווי וינשטיין, לואי סי.קיי, קווין ספייסי – יש לנו את הכלים המשפטיים וגם התפישתיים-חברתיים על מנת להבין למה הם צריכים להיות מחוץ לגדר, מוקעים החוצה.
כשעוברים על כללים שכבר סומנו במידת מה על ידי החברה שלנו ככאלה שהם מחוץ לגדר (זה קשור גם במידת מה להלימה שלהם לכללים פוריטניים מסויימים, אבל לא ניכנס לזה) יש איזושהי הבנה חברתית (גם אם לא הסכמה) מדוע הפרסום המגנה היה ראוי. מעבר לכך, בפרסום עצמו יש פירוק לגורמים שמאפשר לנו להבין יותר טוב מה היה לא בסדר בהתנהגות שבמוקד הפרסום, ולכן קל לנו יותר לגנות אותה. נותר לנו להתנחם בכל מה שלא נפל אל הקטגוריות הלא תקינות. נותר לנו להתנחם בנורמלי.
הרגע של עזיז אנסרי הוא רגע בו אנחנו לוקחות את אותו הגיר איתו מתחנו את הגבולות - ומסמנות עיגול גדול סביב הכל. הכל. זהו רגע של הכרזה: הכל לא בסדר. אנחנו רוצות לשנות את הכל. גם הנורמלי בו התנחמנו – הוא עצמו לא בסדר.
רגע ההכרזה על כך ש"הכל לא בסדר", שאנחנו מעוניינות לשנות את הכל, גם את ה"נורמלי" בו התנחמנו, הוא רגע קשה לגברים ונשים כאחד
זה רגע קשה לגברים ונשים כאחד. כמעט אף אחד מהגברים שאני מכירה לא ימצא את עצמו בצד הנכון של המשוואה. למעשה, אני רוצה להאמין שכמעט כל הגברים שאני מכירה זיהו את עצמם בסיפור של עזיז אנסרי. לכן, הגינוי שעל הפרק איננו גינוי של התנהגותן של מפלצות, אלא של גברים שאני ואת אוהבות – של הגברים שהם אתה.
נשים, גם הן, נדרשות פה לשאלות מורכבות על בחירה, חולשה וחוזק. שאלות כמו – "אז למה לא קמת והלכת?" הן שאלות שנשאלות מהצד השני של המתרס ולכן נתפשות כמסוכנות לנו, הנשים, באופן עקרוני. אבל גם על שאלות מסוכנות צריך לענות.
הנורמליות של המקרה של עזיז אנסרי טמונה במידה רבה בכך שהיא קיימת גם באופן ההתנהלות של גברים וגם בזה של נשים. גם אם לא מתוך שוויון ביחסי הכוחות, באופן ההשפעה, ברמת הפגיעה או במיקומם בתוך המבנה החברתי.
רטיות על עיני הגברים
מהצד הגברי, הסיפור של אנסרי הוא סיפור האופן בו מובנית התפישה הגברית של סקס, חיזור או בכלל יחסים עם נשים. שיחות עם גברים מעלות עד כמה זה מתחיל בגיל מוקדם: אומרים לך שהגבריות שלך תלויה בכמות הבנות שתצליח להשיג. מטבע הדברים, זו איננה גישה שמעודדת שימת לב רבה לרגשותיהן של אותן בנות, ואחר כך של אותן בחורות ושל אותן נשים. השתקפות של אותה תפיסה וההתנהגות שהיא מנחילה נוכחת שוב בחדר המיטות, כשיגידו לך לא אבל תנסה שוב ושוב ושוב. זה גם קשור, כמובן, לתפישה לפיה הגבר הוא הלוקח והאישה היא שנותנת – כמו מרדף של חתול ועכבר, הגבר מנסה להשיג משהו, רק שהמשהו הזה הוא אישה, יצור אנושי כמוהו.
מיותר לציין שההבנות הבסיסיות האלה לא נמצאות מעבר להישג ידם של גברים, אך כיום אני משוכנעת יותר מתמיד שהם צריכים ללמוד אותן מחדש
לדפוסים אלה יש כמובן השלכות קשות גם על גברים, על האופן המצומצם בו גבריות מובנית ותחושת ההישגיות והכישלון המתלווה לסקס. זה ודאי אינו דבר חיובי. אל זאת מצטרפת תפישה על פיה "גברים ממאדים ונשים מנוגה" - שהן נשים והן גברים נוהגים לשנן - שמטשטשת ומנמנמת את הערנות האנושית הבסיסית לרגשותיו של האדם אשר נמצא מולך, לאיתותי הכאב, המצוקה או ההתנגדות שלו.
מיותר לציין שההבנות הבסיסיות האלה לא נמצאות מעבר להישג ידם של גברים, אך כיום אני משוכנעת יותר מתמיד שהם צריכים ללמוד אותן מחדש, שמדובר בפירוק מורכב של כמו רטיות שהונחו על עיניהם. רבים מהם לא בחרו בכך באופן פעיל, אבל הבחירה להסיר אותן היא בחירה פעילה. והיא אפשרית. בניגוד לדפוס הגברי הקודם שהתייחסתי אליו, דפוס גברי זה של מיסוך התודעה הוא דפוס שיש בו מן הנוחות. היכולת שלא לראות ופשוט להמשיך בשלך בסיטואציה בה הנאה והריכוז שההנאה דורשת הם מה שעומדים על הפרק, יכולה להיות דבר כייפי למדי, לפחות לטווח הקצר שבין תחילת המהלך המיני ועד לאורגזמה.
חריקת השיניים של הנשים
ועכשיו לצד הנשי. "המחיר הנשי של העונג הגברי" הוא מאמר מעניין שפורסם לאחרונה במגזין "דה ויק". במסגרתו מנסה הכותבת, לילי לופבורו, לענות על השאלה – "למה לא קמת והלכת?". התשובה שהיא מביאה עוסקת באופן בו נשים מחונכות לעמוד בכאב ואפילו לצפות לכאב. על פי מחקר אחד שמצוטט במאמר, 30 אחוז מהנשים שנשאלו דיווחו על כאב במהלך סקס וגינלי ו-72 אחוזים דיווחו על כאב במהלך סקס אנאלי. מביניהן, אחוזים גדולים אמרו שלא סיפרו על הכאב לפרטנר שלהן.
במסגרת מחקר אחר, פרופ' שרה מקלאלנד גילתה שנשים וגברים מדרגים בצורה שונה מאוד סיפוק מיני ושסכום האפס – הצד הנמוך ביותר של מדרג הסיפוק – תואר בצורה שונה ביותר על ידי גברים ונשים. "בעוד שנשים דמיינו את הרף הנמוך ביותר ככזה שעשוי לכלול רגשות שליליים מאוד ופוטנציאל לכאב, גברים תיארו פוטנציאל לסקס פחות מספק, אך הם לעולם לא דמיינו שייתכן שיהיו לכך תוצאות מזיקות עבורם", כותבת לופבורו, שמצטטת חוקר לפיו "כל מי שטיפל בנשים הסובלות מכאבים בזמן סקס יודע שנשים נוטות להמשיך במשגל, גם אם בחריקת שיניים".
ליכולת הנשית לעמוד בכאב ובחוסר נוחות ולקבל אותם כגזירת גורל, הכרח שיש לבלוע ולהמשיך הלאה, ישנן דוגמאות רבות: תפקוד נורמלי של נשים במחזור החודשי, הליכה על עקבים, לידה. והנה, גם בסקס. קשה שלא לחזור ברגע הזה לאיבוד הבתולין. "זה יכאב לך", נאמר לכל בחורה צעירה לקראת הפעם הראשונה שלה, "וירד לך דם". וכך את מגיעה לרגע הזה ולעתים קרובות זה אכן כואב. מה שאף אחד לא מסביר לך הוא מתי אותו כאב אמור להתחלף לעונג ואיך.
אנחנו מתוכנתות מגיל צעיר לסבול בשביל היופי או לסבול עבור הנאתם של אחרים. לוותר על הנוחות שלנו למען ההנאה של האחר, תוך התנחמות בהנאה הנגרמת לנו מלראות את הנאתו של האחר
אל הרגע הזה הגעתי חמושה במינימום ניסיון או מחשבה על תענוג נשי. אם הייתה כזאת, היא עוררה גיחוך ומבוכה. אני הייתי מבולבלת מכך זמן רב – חיכיתי שחוסר הנוחות יתחלף באיזה עונג באופן פתאומי וכשזה לא הגיע, פשוט הנחתי שאני עושה משהו לא בסדר – הרי מי שאיתי נהנה. בתוך כל זה, כמובן, אימצתי לעצמי איזו הצגה קטנה ולא מזיקה של הנאה ולא שאלתי שאלות. לא רציתי לצער את מי שהיה איתי. ידעתי גם שהדבר יגרום לו לחוויה של כישלון. לא רציתי בזאת.
אנחנו מתוכנתות מגיל צעיר לסבול בשביל היופי או לסבול עבור הנאתם של אחרים. לוותר על הנוחות שלנו למען ההנאה של האחר, תוך התנחמות בהנאה הנגרמת לנו מלראות את הנאתו של האחר. ההשתקפות הזאת של נשים בעיני האחר כמחולל מרכזי של ההוויה שלנו היא כלי משמר רב כוח. ההנאה שבלהיות הגורם לעונג, ההנאה שבלהיות מושא תשוקה. דברים אלה מסייעים גם לנו לטשטש את הרצון שלנו, לאלחש תחושות לא נעימות ולבלבל את עצמנו עד שההבדל בין ההנאה הפרטית שלנו להנאתו של הזולת כבר אינה ברורה לנו.
יש בכל הדברים האלה הנאה, ללא צל של ספק, אך מבלי היכולת גם לעמוד על הרצונות והתשוקות שלנו, אנו חושפות את עצמנו לרוח הנושבת והבלתי פוסקת של רצונותיהם של האחרים. זו נקודה שחשוב לעמוד עליה בפני הדיון הטוען כי Me_Too# היא תנועה אשר שוללת סוכנות מנשים. ההפך הוא הנכון. לצד הכרה ביחסי הכוחות המוטים לטובת הגברים ומאפשרים להם לחולל לגופינו דברים שאנחנו לא מעוניינות בהם, יש צורך גם לעמוד על חידוד הרצון הנשי. רוב הפעילות הפמיניסטיות שאני מכירה לא מתביישות להגיד זאת.
על השאלה "למה לא קמת והלכת?" אפשר להשיב תשובות רבות, לופבורו מסכמת את שלה בפסקה אחת: "תופעת לוואי אחת של לימוד אחד המגדרים לעשות מיקור-חוץ להנאה שלו לצד שלישי (ולעמוד בהרבה חוסר נוחות בדרך) זה שיכולת הניתוח שלה של חוסר נוחות – ממנה לימדו אותה להתעלם במשך כל כך הרבה זמן - תהפוך לגרועה מאוד".
אל זאת כמובן צריך לצרף פחד מאונס, אלימות, אכזבה וגם – רצון למצוא אהבה ומערכת יחסים. כל אלה הן סיבות לא ללכת. והן סיבות שטבועות בנו עמוק. אבל ככל שאספק סיבות ואדבר גם על הצד הנשי בסיפור – זה לא יהפוך את הנורמלי לטוב. ובסופו של דבר, זה לא ישנה את העובדה שאם אישה יוצאת מאינטרקציה מינית בדמעות, זה לא יכול להיות בסדר. שאם כאב לי, זה לא בסדר. לא במקרה אלה דברים שמתוארים לרוב מהפרספקטיבה הנשית, משום שהם קורים למי שנמצאות בצד הפחות נוח של ההבניה המינית והחברתית שמשפיעה על כולנו. ולכן אסור להמשיך לקבל את אותה מערכת הבניות שהיא הנורמלי, אסור להמשיך לקבל כאב או כפייה כדבר שפשוט קורה, כאשר ברור לכולם שניתן למנוע אותם.
אינטרס משותף
חזרה לעזיז אנסרי. על אף כל מה שכתבתי, אני חושבת שסקס הוא זירה בה לגברים ולנשים רבים יש אינטרס משותף. יש משהו ייחודי בזירה הזאת, בה הנאה היא השחקן המרכזי והסבת הנאה לצד השני נחשבת הישג.
אנסרי הוא כל הגברים. הוא הנורמלי. אני שמחה שפרסמו את סיפורו, משום שאני שמחה על הדיון שהוא עורר. עם זאת, כשמנהלים דיון על הנורמלי מתחוור לנו שגם הגברים שאנחנו אוהבות נכללים בו. המחשבה ש"הגבר היחיד שלא הטריד מינית הוא הגבר איתו התחתנתי" כבר אינה אמירה שיכולה להיאמר כלאחר יד. זו הזדמנות משום שכדי לשנות את הנורמלי גברים צריכים לדבר. לפרק את מה שמבנה את ההתנהגויות שפגעו בנשים שיצאו איתן לדייט כושל אבל לא התכוונו להרע להן. שפגו גם בנשים שאהבו.
אני לא חושבת שהם צריכים לחשוש. לפחות, לא כך הייתי רוצה לראות שזה מתנהל. השמות שלהם לא עומדים להתפרסם אחד אחד, וקשה לי להאמין שמישהי תדרוש לפטר אותם מעבודתם. זו הרי תהיה רשימה אינסופית. זה הרגע בו אנחנו יוצאות מהפרטיקולרי, מהמקרה הזה והזה והזה, ומדברות על מערכת רחבה שכמו אוחזת בכולנו, שגם נשים וגם גברים מושפעים ממנה וכל אחד משחק בה תפקיד מעט שונה. תפקיד שמכאיב לנו, שבו ההנאה הגברית היא הכוח השולט בסיטואציה. סיטואציה שהחברה מתייגת ככזאת שלא צריך לטפל בה. משום שהיא הנורמלי.
את המערכת הזאת אנחנו רוצות לשבור, את המובן מאליו הזה אנחנו רוצות למוסס. אין דרך אחרת לעשות זאת בלי השתתפות של הגברים. ויש להם כל כך הרבה מה להרוויח – גם להם יש שלשלאות שלהם שהם יכולים לשבור, כאב מושתק וגבריות כובלת. במובן הזה, פמיניזם זה באמת לכולם.