ייתכן שהחייל שירה בצלם ערוץ 10, מג'די ערבית, לא ידע שאנחנו עיתונאים. ייתכן. עמדתי במרחק של שני צעדים ממג'די. הסתכלתי מבעד לעדשת המצלמה שאחזתי בידי וראיתי את החיילים שעל הגג אוחזים משקפות בידיהם. הם היו חשופים לגמרי. לו המצלמה כמרגמה היתה, כפי שטענו בצה"ל, והעדשה היתה ככוונת, אזי החיילים נכשלו במשימה החשובה ביותר: להגן על עצמם. אני בטוח שגם בשנייה שבה לחצה אצבעו של החייל–צלף על ההדק ושחררה את הקליע לעברו של מג'די, הוא לא היה בטוח שמדובר בחמושים. אם היה בטוח, מדוע נתן לנו לכוון את "המרגמה" לעברו במשך יותר מרבע שעה? אבל הוא ירה.
אם שתי המצלמות הזהות שאחזנו שנינו נראו כמרגמות, מדוע לא ניסה הצלף "לרתק" גם אותי ומדוע ירה רק כדור בודד אחד שפצע את מג'די? שהרי לו במרגמה עסקינן, הכדור הבודד שנורה לעבר מפשעתו של מג'די לא היה עוצר את "הפגז" שהיה לבטח נורה מלוע "המרגמה" הישר לעבר "המטרה" שעל הגג.
התקשורת הישראלית כולה, למעט "הארץ", לא הבליטה את האירוע הזה שבו נפצע צלם עיתונות במילוי תפקידו. לרגע היה נדמה שהעמיתים מהעיתונות הישראלית מיישרים קו עם דבריו של סגן הרמטכ"ל, דן חלוץ, שאמר: "מי שנכנס לקו האש, קו הכדורים, נפגע". דעתו של חלוץ מאפיינת את תפיסתם של אנשי צבא - שעיתונאי בשדה הקרב הוא אויב. אולי זה טבעי שהם חשים כך, אבל כאשר תפיסה זו הופכת לנחלת רוב הציבור הישראלי, שלדידו "העיתונאים מפריעים לצבא לעשות שם את העבודה", זה צריך להדאיג. מדאיגה עוד יותר העובדה שגם התקשורת הישראלית קיבלה את מדיניות הרחקת התקשורת משדה הקרב בהבנה. כך, למשל, כשצה"ל אסר כניסת עיתונאים לרצועה בכל מהלך מבצע "ימי תשובה", שבו נהרגו יותר מ–120 פלסטינים, לא נכתבה אף לא מלת ביקורת אחת בעיתונות על כך ולא על העובדה שהסיקור בכל הערוצים היה מבוסס על הודעות וצילומים של דובר צה"ל שהודיע בסיפוק שרוב ההרוגים הם חמושים. אף אחד לא פקפק במידע הזה; אף אחד לא תהה אם צה"ל עושה הכל כדי להימנע מפגיעה באזרחים במלחמה בג'באליה הצפופה; אף אחד לא התייחס ברצינות לטענת הפלסטינים שרבים מההרוגים היו אזרחים וילדים; אף אחד לא שאל יותר מדי שאלות.
במהלך כל תקופת האינתיפאדה התייחסה התקשורת הישראלית כולה בשוויון נפש לתופעת "האצבע הקלה על ההדק", שהיתה סימפטום מוכר בפעילויות צה"ל בשטחים. במהלך האינתיפאדה נהרגו אלפי אזרחים פלסטינים, חלקם ילדים - הרוגים שאיש בצד הישראלי לא שמע את שמם ולא הפנה אליהם זרקור. קל לשער שאם לא הייתי במחיצתו של ערבית היה דובר צה"ל מפרסם הודעה לקונית ומוכרת על נסיבות האירוע: החיילים הבחינו בחמוש המכוון לעברם כלי ירייה וביצעו ירי מבוקר לעברו. כך היה מסתיים האירוע בלי שאיש יחשוב שיש לחקור את הירי.
חקירת צה"ל נפתחה רק לאחר פנייתו של ארגון "עיתונאים ללא גבולות", אשר שיגר מכתב תלונה לשר הביטחון ולרמטכ"ל. יותר מחודש חלף מאז - ומסקנות אין (בשעת כתיבת הדברים האלה). איש מעמיתי בתקשורת לא טרח לעשות "פולו–אפ" על הסיפור, איש לא טרח לשאול מה עלה בסופו של התחקיר. והרי כבר הסכמנו שמי שנכנס לקו הירי - נפגע.
חייו של מג'די ערבית ניצלו בזכות צירוף מקרים נדיר. כתב רדיו פלסטיני, מחמוד אבו שבאב מרשת "אלחיריה" ("החרות"), ששהה בסמוך אלינו, שידר בשידור חי את האירוע ונהג אמבולנס שהיה בסביבה שמע את השידור ומיהר למקום. תוך חמש דקות קיבל ערבית עירוי דם בבית–החולים כמאל עדוואן. מצבו היה אנוש. אף שהצוותים בבתי–החולים בעזה צברו ניסיון עצום בכירורגיה במהלך האינתיפאדה, אין בכמאל עדוואן אמצעים וטכנולוגיה לעצור דימומים קשים. צלם סוכנות הידיעות "רויטרס", אחמד ג'דאללה, שאף הוא נפצע באורח אנוש באינתיפאדה וניצל, לחש לי: "אם לא תוציא אותו לישראל, זה יהיה הסוף".
הסוף ידוע, מג'די ניצל בזכות הטיפול בסורוקה, בזכות נהג האמבולנס ובזכותו של אחמד ג'דאללה שמכיר טוב ממני את קשיי מערכת הבריאות בעזה. אבל מג'די ניצל בעיקר בזכות המזל. לכמה פצועים בעזה, שסכנת מוות ריחפה מעל ראשם, שיחק המזל והם יצאו לטיפול שהציל את חייהם בישראל? לכמה מהם היה כוח להפעיל לחץ על צה"ל כפי שעשתה סוכנות "רויטרס" כדי להציל את ג'דאללה וכפי שעשה ערוץ 10 כדי להציל את ערבית ולאפשר להם להגיע לטיפול בישראל?
כשמג'די יצא מהמחלקה לטיפול נמרץ בסורוקה ומצבו התייצב, הגיע לחדרו מתנחל מהיישוב גן–אור בגוש קטיף. "קוראים לי דוד גואטה", הוא הזדהה, "שמעתי ברדיו שנפצעת ובאתי לומר שאני מצטער וכואב את כאבך". מג'די מחה דמעה. גואטה לא ידע שההתנצלות שלו היתה שווה בעיניו של מג'די הרבה יותר מהתנצלות של צה"ל, שאותה לא שמע עד עצם היום הזה.
שלומי אלדר הוא כתב ערוץ 10
גיליון 55, מרץ 2005