בשבוע שעבר התקבלה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק מתוקשרת ושנויה במחלוקת שהגיש חבר הכנסת דוד אמסלם מהליכוד, הידועה בכינויה "חוק ההמלצות". אבל האם היא באמת באה לטפל ב"המלצות" של המשטרה בסוף חקירה באם להגיש כתב אישום, נוהל שממילא אינו קיים באופן רשמי? ואם זו אינה מטרתה האמיתית של ההצעה, מה כן?
הפיל שבחדר הוא כמובן עיתוי הגשתה של ההצעה: סמוך לישורת האחרונה של החקירות הפליליות בעניינו של ראש ממשלה אחד בשם בנימין נתניהו, שאמסלם הוא אחד מנאמניו בכנסת. סברה רווחת היא כי מטרתה של הצעת החוק היא אינה מניעתן של המלצות אלא של המלצה - ההמלצה להעמיד לדין את נתניהו.
ההצעה, שכותרתה "הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – איסור המלצה או חוות דעת של רשות חוקרת), התשע"ח–2017", כוללת סעיף אחד בלבד, תוספת לסעיף 60א1:
"הועבר חומר חקירה כאמור בסעיף 60 על ידי המשטרה או רשות אחרת המוסמכת על פי דין לחקור בעבירה (בסעיף זה – רשות חוקרת), לא תצרף הרשות החוקרת לחומר החקירה המועבר חוות דעת או המלצה מטעמה בשאלה האם הראיות מספיקות לאישום".
אמסלם מציע כי האיסור הזה יחול על כל אדם הממלא תפקיד ברשות חוקרת ושעונשו של המפר את ההוראה יעמוד על שנת מאסר. אלא שגם היום אין למשטרה סמכות המלצה כלשהי, כפי שהעירו לאמסלם קריאות במליאת הכנסת בעת שעלה לדוכן כדי להסביר את ההצעה. בתשובה אמר אמסלם כך:
"כשהמשטרה אומרת: יש תשתית ראייתית – שווה ערך להמלצה. בסדר? זה בעולם המושגים שלי. לכן אני אומר, במקום שיש פרקליט מלווה, המשטרה לא צריכה להמליץ, וגם אין לה זכות כזאת. אמרתי, היום היא פועלת בניגוד לחוק, לטעמי. במקום שאין, שם המשטרה תוכל לכתוב את הסיכום של החקירה שלה מול הפרקליט, אבל יהיה אסור לפרסם את זה. בעצם בחוק יהיה אסור לתת לזה פרסום, ואנחנו בעצם גם ניתן סנקציה אם מישהו ידליף את הפרסום הזה".
כלומר, מדבריו של אמסלם ניכר שהדבר שמפריע לו אינו עצם ההמלצה, אלא הפומביות שלה. לא השיח בין הפרקליטות והמשטרה וההתייעצות בין גורמי חקירה לגורמים המשפטיים, אלא הפחד שמא מסקנות השיח הזה יגיעו לידיעת הציבור. ואם אסור להמליץ, ממילא אין מה להדליף. אלא שכמו שאין בחוק דבר כזה "המלצה" משטרתית, כך יש בחוק כבר שנים רבות איסור על הדלפות. סעיף 117(א) לחוק העונשין קובע כך:
"עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו - מאסר שלוש שנים".
האיסור החוקי הזה לא חל רק על המלצות (שכאמור, ממילא אינן מעוגנות בחוק) מתוך חקירת משטרה, אלא גם, לדוגמה, על דו"ח יעדי החינוך, חוות דעת פנימית של המשרד להגנת הסביבה בעניין מזהמים סביבתיים או רשימת מסורבי החיתון במחוז ירושלים – ככל שלא ניתן אישור מוסמך למסור אותם או שהוגשה באופן רשמי בקשה לקבל אותם, שנבחנה כראוי, לפי חוק חופש המידע למשל.
שני מקרים זכורים מאוד מן העבר בהם נעשה שימוש בחוק כדי להעמיד לדין הם של חי חסידוף בשנות השישים באשמת הדלפת מסמכים מרשיעים על מפכ"ל המשטרה דאז; ושל ליאורה גלט ברקוביץ' באשמת הדלפת מידע מחקירות ראש הממשלה אריאל שרון. אך ככלל, למרות האיסור המפורש על הדלפה, מעטים המקרים בהם הוגשו כתבי אישום בגין כך.
מדיניות ההעמדה לדין המרוסנת של הפרקליטות בענייני הדלפות לא התגבשה לחינם. הריסון נובע מהתפיסה שהעברת מידע לתקשורת לגבי השלטון ופעולותיו, גם אם היא נעשית בערוצים לא פורמליים, נחוצה לשם קיום בסיסי של הדמוקרטיה. אמנם, מאידך, כדי למנוע אנרכיה והתמוטטות של סדרי השלטון הבסיסיים, לא ניתן לאפשר העברת מידע ללא בקרה או אפשרות של סנקציה.
במתח הזה מתקיימת, בעולם הדמוקרטי, מערכת היחסים המורכבת שבין ממשל לעיתונות, שגולת הכותרת שלה הוא מנגנון החסיון העיתונאי. בית המשפט העליון עיגן את החיסיון העיתונאי בשורת הלכות שתחילתן בפרשת ציטרין בשנות התשעים – בלא הוראת חוק (כמו זו של חסיון עו"ד-לקוח) אלא מכח עקרונות דמוקרטיים כלליים. "זכותו של עיתונאי לחיסיון מפני החובה לגילוי מקורות המידע שלו יונקת מעקרון חופש הביטוי ומהווה, לכן, נדבך חשוב במערכת הזכויות והחירויות, שעליהן מושתת המשטר הדמוקרטי", נכתב בפסק דין ציטרין.
הצעת החוק של אמסלם, אם אכן תגיע להיחקק בספר החוקים, לא תשנה דבר וחצי דבר במציאות. המלצות שממילא לא קיימות בחוק ימשיכו לא להינתן באופן פורמלי. הערכות של גורמים עלומים שנמסרות באזניו של עיתונאי כזה או אחר ושיחות רקע עם פרקליטים, אנשי תביעה וחוקרים בכירים – ימשיכו להתקיים ואיתן גם הפרסומים השונים על האופן שבו תופסות רשויות החקירה או התביעה את סיכויי ההעמדה לדין של נחקר כלשהו, גם אם הוא ראש ממשלה.
הצעת החוק שאותה אמור היה לקדם אמסלם אם היה רוצה להכות מכה ניצחת את תעשיית ההדלפות, היא הצעת חוק השוללת את החסיון העיתונאי מלהתקיים. אולם זו עלולה להיות חרב פיפיות עבור אמסלם וחבריו, שהרי לעיתים קרובות מקורן של ההדלפות הוא דווקא באלו שההצעה שלו עמלה כל כך להגן עליהם: בכירים ובכירים מאוד במערכת הפוליטית והמדינית. לא צריך זיכרון משופר כדי להיזכר, למשל, בפרשת מסירת המידע הסודי לעיתונאים על ידי הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי.
היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין החליט לבסוף שלא להעמיד לדין את הרמטכ"ל לשעבר. אותו ויינשטיין החליט גם שלא לחקור את הדלפתה לתקשורת של מצגת צה"לית סודית מסווגת, שתיארה את המחיר הכבד של כיבוש עזה. האחראי להדלפה, נשמעה אז הטענה, הוא ראש ממשלה אחד, בנימין נתניהו שמו.