כך אפשר להרוויח
"הטריק הזול של דרמות איכות בתור הזהב של הטלוויזיה הוא למרוח על המסך עירום נשי ומין אלים ולהגיד שזה אדג'י", כותב ב"7 לילות" יואב סיון, לוס-אנג'לס, בכתבה העוסקת בסדרה החדשה של דייוויד סיימון, "הצמד" (The Deuce). "כך אפשר להרוויח את הבאזז והרייטינג שבאים עם המבט הגברי המרייר ולטעון שזה ייצוג אמיץ של החפצה או אלימות שאכן מופנה נגד נשים".
לדברי הכותב, סיימון, היוצר הראשי של סדרות המופת "הסמויה" ו"טרמה" ומחבר הספר שעליו התבססה הסדרה "רצח מאדום לשחור", עמד באתגר ונמנע מלהשתמש בטריק הזול. "הראייה שלו מערכתית ועמוקה", כותב סיון, "הוא לא בא לחרמן אתכם". מי שלא עמדו באתגר הם עורכי "ידיעות אחרונות". כתבת השער של "7 ימים" היא עוד כתבת צבע מסוגת הגם-וגם ששוכללה בצהובון של משפחת מוזס: גם לטפטף תיאורים של מין ואלימות, וגם לצקצק נגד התופעה העולה מהם.
במקרה זה, מדובר בכתבת "אחורי הקלעים של תעשיית הרקדניות על עמוד", המוגדרות בשער כ"שפחות המין החדשות של ישראל". הכותבת, דנה ספקטור, פותחת אותה בהסתייגות מהתופעה ובהכאה על חטא (פעם, היא מספרת, צפתה במופע חשפנות והתלהבה מהסיטואציה עד כדי כך שרצתה להתנסות בכך בעצמה), אך בהמשך מספקת את הסחורה גם לקוראים שפתחו את המוסף בעמוד 36 כדי להתגרות, ולא כדי לחוש מוסריים.
כך קורה שבין צקצוק לציטוט של פעילה פמיניסטית, ספקטור מתפנה גם לתאר את יופיין של עובדות המין – השפתיים הבשרניות, העיניים של במבי – וכמובן גם את המעשים שהן נאלצות לבצע מעבר לריקודים, או את אביזר המין שאחת מהן נדרשה לשלב במופע. ספקטור אפילו דיברה עם חשפנית אינטליגנטית – "סטודנטית מצטיינת" – שלדבריה בחרה במודע בקריירה של עובדת מין, ושטוענת שיש עוד רבות כמוה.
חשפנית בתצלום של סוכנות גטי-אימג'ס, מתוך כתבתה של דנה ספקטור ב"7 ימים"
העורך הגרפי תיבל את הכתבה במנה גדושה של צבע ורוד, וגם בתצלומים של מועדונים וחשפניות אנונימיות, שאינן חושפות פטמות או איברי מין אך משאירות הרבה מקום לדמיון. לא מדובר בחשפניות שעליהן כותבת ספקטור, ולא במועדונים שבהם ביקרה: אלו תמונות גנריות מחו"ל שנלקחו ממאגרי תמונות, סתם כך, לצורך המחשה. הן אינן מציגות זוהמה או סבל, אלא משרתות את תדמיתם של המועדונים כזירה חושנית ולגיטימית.
רוב הכתבה, בכל אופן, מוקדשת לביקורת על התופעות שמובאות בה. ואולם, אף על פי שמתוארת בה תופעה פסולה, לפי "ידיעות אחרונות" – בעיתון נמנעים לחלוטין מלהצביע על אשמים ספציפיים, ואפילו לא מנסים לנקוב בשמם של המועדונים שבהם ביקרה ספקטור, שלא לדבר על הבעלים או המנהלים שלהם. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה ב"7 ימים": לפני שנה פורסמה באותו מוסף כתבה על חייהן הקשים של הזונות – שנכתבה על-ידי כתבת תחקירים, ולא על-ידי בעלת טור – וגם בה נמנעו מלחשוף את מפעילי בתי-הזונות, אף שהללו באו במגע עם העיתונאית.
הנה הצעה ל"ידיעות אחרונות": אם אתם באמת ובתמים רוצים לטפל בתעשיית המין, אל תפסיקו לפרסם כתבות על גורלם המצער של עובדות ועובדי התעשייה הנצלנית. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להוסיף להן את הממד שאתם תמיד מחסירים מהן – חיפוש וחשיפה עקבית של בני האדם שמרוויחים מהתעשייה הזאת, שבדרך כלל יוצאים מהכתבות הללו בלי פגע וממשיכים בחייהם.
פורנוגרפיה
"פורנו, זה בכל מקום. זה טוב או רע?", נשאל דייוויד סיימון בכתבה של "7 לילות" על "הצמד". "אני פחות מתעניין בשאלה אם פורנו הוא טוב או רע במובן המוסרי", הוא משיב. "ב'הסמויה' מעולם לא התעניינתי בשאלה האם סמים זה טוב או רע, אלא כיצד כוח וכסף מעצבים את החברה, וכיצד היא מתחלקת למנצלים ומנוצלים. אז גם ב'הצמד' – אני מתעניין ברגע שבו מוצר הופך למוצר ותעשייה הופכת לתעשייה, כשזה נהפך לאלגוריה לקפיטליזם, כשהכוח של העובדים נקבע בהתאם ליכולתם להתארגן. אנו נמצאים ברגע היסטורי: אפשר לומר שבילבלנו בין קפיטליזם לצד חברתי. קפיטליזם הוא כלי רב-עוצמה ליצירת עושר, אבל הוא אינו מרשם לחלוקת עושר או לקיום חברה שפועלת למען רווחת הכלל. ללמוד מי הרוויח ומי שילם את המחיר מעניין אותי הרבה יותר מהשאלה האם להציץ בתמונות עירום זה טוב או רע".
עיתונות חוקרת (המשך)
"ידיעות אחרונות" הוא צהובון ותיק, וככזה תמיד יופיעו בו כתבות צהובות מהסוג שמספקת היום ספקטור. בדרך כלל, במערכת ינסו לאזן אותן גם עם חשיפות שכלי תקשורת אחרים נוהגים להתקנא בהן. לפי הנוסחה שעומדת בבסיס העיתון, כוחו (המסחרי והציבורי כאחד) הוא ביכולת לפנות לקהל רחב ככל הניתן: לנמוכי המצח שמתחרמנים מכתיבה על חשפניות במצוקה ולמובילי דעת קהל שמחפשים חשיפות של מידע קשיח על ענייני המדינה.
בשנים האחרונות, על רקע התערערות מצבו הכלכלי של העיתון ומכירת עוד ועוד חוליות מחוט השדרה המקצועי שלו על-ידי עורכיו הבכירים, המאזן הזה התערער. כך קורה ששערו של מוסף הדגל נמסר הבוקר לרפורטז'ה של ספקטור, במקום לתחקיר החשוב והמעניין שמספקים גיא ליברמן וליאור אילתי ממחלקת התחקירים של העיתון. מן הסתם, גם לניסיון של עורכי "ידיעות אחרונות" להתאים עצמם לתמונה מדומיינת של "פטריוטיות" עכשווית יש בכך חלק.
"מסמכים סודיים שהגיעו לידי 'ידיעות אחרונות' חושפים: לאורך שנים ארוכות פעל השב"כ בחשאי בבתי-ספר של המגזר הערבי בישראל – ובשיתוף משרד החינוך הפעיל מנגנון חשאי לסילוק מורים ומנהלים שכונו 'פסולים', ולטרפוד מינויי אנשי חינוך שנחשדו כעוינים למדינה", מפרטת כותרת המשנה. "במקרים רבים, ה'פסולים' אפילו לא ידעו למה פתאום נאסר עליהם להיכנס לכיתה".
"במשך שנים ארוכות, ימים קדומים בהיסטוריה של מדינת ישראל, זה נשמע כמו אגדה אורבנית", כותבים ליברמן ואילתי, "אותם רסיסי מידע בדבר פעילות אנשי שב"כ במערכת החינוך במגזר הערבי – סוכני חרש אלמוניים המעורבים מאחורי הקלעים במינוי ובהרחקת מורים ומנהלים הנחשבים כגורמים עוינים למדינה".
מעורבותו הפעילה של שירות הביטחון הכללי בסינון עובדי חינוך במגזר הערבי, מעין משטרת מחשבות, אינה גילוי חדש. ואולם, הפרטים שנכללים בכתבה של "7 ימים" מספקים זווית חדשה, מפורטת ומקיפה למדי. ההגדרה של השב"כ לאיש חינוך עוין שיש להרחיק מהתלמידים, כך מתברר, לא התמצתה באמונה יוקדת באסלאם פונדמנטליסטי או בהסתה לאלימות. עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל ארגון עדאלה, מספר לכתבים על מקרים שבהם גם חברות במפלגה הקומוניסטית (שזוכה כידוע לייצוג בכנסת) היתה עילה לפסילה, ובאחד המסמכים מוזכר מורה שכינה את בגין "פשיסט" ו"טרוריסט" על רקע הסכם השלום המתגבש עם מצרים. ברוב המקרים, עילת הפסילה נותרה עלומה.
מקרה מעניין שמובא בכתבה הוא זה של רמזי סלימאן, ש"החל לעבוד כיועץ פסיכולוגי בסמינר למורים בצפון הארץ – אלא שאז התקבלה הוראה ממשרד החינוך שלא להעסיקו". גורם בסמינר פנה בעניינו למשרד ראש הממשלה (שתחתיו פועל השב"כ), ושם העבירו את הסוגיה למשרד החינוך, שאישר כי היה זה השב"כ שפסל את העסקתו של סלימאן.
"היועץ הפסיכולוגי סלימאן הוא היום פרופסור ותיק", כותבים ליברמן ואילתי. "בעבר שימש כראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, והיום הוא חוקר במדעי ההתנהגות ובמדעים מדויקים. את אותו מקרה הוא זוכר היטב. 'חבר שלי, שהיה בנציגות חד"ש בהסתדרות המורים, נתן לי מעין עלונים מטעם התנועה וביקש שאחלק למורים. שמתי אותם על השולחן, אפילו לא חילקתי, אבל בגלל השליטה של השב"כ ואווירת החשדנות שהיתה אז – אחד המורים הלך להלשין למנהל. המנהל פחד ודיווח לשב"כ. אחר-כך המנהל הסביר לי שהוא לא היה יכול להרשות לעצמו לא לדווח, אחרת מישהו אחר היה מדווח. ככה הגיעה הוראה לפטר אותי ללא דיחוי. [...] ההווי אז היה של פחד והלשנות. כל אחד פחד שהשני ילשין עליו, ומי שהלשינו עליו לא קיבל מינוי, לא קיבל עבודה. אנשים חשדו אחד בשני ופחדו לפתוח את הפה בפומבי. לקירות יש אוזניים, זה משפט ששמעתי אז הרבה פעמים".
לצד המסמכים והשיחות עם אנשי החינוך, כתבי מחלקת התחקירים גם משוחחים עם ראשי שב"כ בדימוס, וגם עם עמנואל קופלביץ, עובד בכיר לשעבר במשרד החינוך שהיה מעורב במנגנון הפסילה של המורים. לדבריו, המעורבות של השב"כ פגעה לעתים קרובות באיכות ההוראה בבתי-הספר. "במקרים רבים מאוד באוכלוסייה הערבית, לטובים ביותר מבחינה השכלתית, מנהיגותית, יש גם נטיות אנטי-ישראליות", הוא מסביר.
לדברי קופלביץ, מערכת הסינון הופעלה במיוחד במקרים שבהם היה צורך למנות מנהלים לבתי-הספר. "היו מקרים בודדים שהאנשים הטובים ביותר לניהול לא היו מקובלים על השירות, ואז נאלצתי לקבל איש חינוך בדרגה שנייה – מפני שמי שהיה בעיני המועמד המתאים ביותר לא היה יכול להתקבל כי הוא נפסל", הוא מוסיף. באופן משונה, הכתבה נחתמת בתקציר של נסיונות בני שני עשורים לשים קץ לתופעה – אבל בלי לספק תשובה חד-משמעית לשאלה האם ועד כמה מעורב השב"כ במינוי המורים גם כיום.
אל מול ההצנעה היחסית של התחקיר על משרד החינוך והשב"כ בולטת החלטה מערכתית לשווק דווקא תוצר אחר של מחלקת התחקירים: מעין כתבת פרופיל על יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, שמורכבת מציטוטים של אנשים שבאו עמו במגע ומתזכורות על מקרים מתוקשרים מעברו. גם עליה חתומים גיא ליברמן וליאור אילתי (שמה של אילתי מופיע הפעם לפני שמו של ליברמן), ואף שאין בה הרבה גילויים חדשים – וגם אלו שישנם אינם מעניינים במיוחד – היא זוכה להפניה בולטת בחלק העליון של שער העיתון, זה שחשוף לבאי הקיוסקים ונשמר לתוצרת המושכת ביותר לדעת עורכי "ידיעות אחרונות".
לנוכח הבחירה העריכתית הזאת, המתווספת לבחירה להקצות את הכותרת הראשית של גליון החג לטיוטת כתב האישום נגד שרה נתניהו, נראה כי ב"ידיעות אחרונות" נמצאים כעת בעיצומה של מתקפה גלויה על המשפחה מרחוב בלפור, לפחות עד סבב שיחות השלום הבא.
הגילוי המרכזי בכתבה על נתניהו הצעיר, או יותר נכון הפרט שיעורר מחדש את השיח בעניינו, הוא העובדה שהוא נוהג למכור חפצים באמצעות לוח המכירות המקוון "יד2", שם הוא מכנה עצמו בשם של דודו המת, "יוני". יאיר נתניהו, מתברר, ניסה למכור כך שעון יד (90 שקל), משקפי ראייה (100 שקל) וקונסולת משחקי מחשב (300 שקל).
כשהתקשרו אליו מהעיתון כדי להתעניין ברכישת המשקפיים קבע נתניהו פגישה בכיכר פריז בירושלים, הסמוכה למעון ראש הממשלה. ברגע האחרון, בשיחת טלפון, הודיע בנו של ראש הממשלה שישלח לשם "חבר", שהתברר כעובד מדינה (שמו לא נמסר בכתבה). "למה עובד מדינה צריך להישלח לבצע עסקה כזו עבור יאיר נתניהו?", נשאל האיש, והשיב: "התשובה מאוד פשוטה, אבל אני לא יכול להגיב על זה".
הכותרות הראשיות
אולי זה החג, אולי זו סתם חולשה חולפת שניזונה מהיעדר חדשות מרעישות, אבל אף אחד מארבעת היומונים המרכזיים לא מספק היום לקוראיו כותרת ראשית עם בשר. ב"הארץ", שבחודשים האחרונים ניפק שלל חשיפות על פרשיות נתניהו בגליונות יום שישי, מקדישים את הכותרת הראשית לפסיקה של בית-המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע. בית-המשפט, מציינת כתבת הרווחה לי ירון, מתח ביקורת על המדינה, שנוהגת לכפות על קשישים לעבור לבית-אבות (במקום לממן להם שירותי סיעוד שיינתנו בביתם).
ב"ידיעות אחרונות" מעניקים את הכותרת הראשית לראיון שמתפרסם במוסף הפוליטי. הכתב הצבאי של העיתון, יוסי יהושוע, שוחח עם קצין בכיר בצה"ל ושמע ממנו "סודות מהבור" – הגזמה מהסוג האופייני לעיתון זה. כידוע, גם אם היה הכתב מנסה לפרסם סודות צבאיים של ממש, יחסי העבודה שלו ושל עורכיו עם הצנזורה הצבאית היו מונעים את פרסומם.
הראיון עצמו משעמם כפי שראיונות עם קצינים בכירים נוטים להיות: קצת תיאורי צבע של המתקן הצבאי ("במשרדו של תת-אלוף איציק תורג'מן אין חלונות"), קצת חנופה ("סומן לגדולות כשהודבק לו הכינוי 'נסיך'"), כמה אזהרות מפני מזימותיהם של אויבינו והמכה שננחית עליהם ("יש לנו כוונה חד-משמעית לנצח את חיזבאללה"), מעט מאקרו ("יש בעזה שקט בטחוני") והתייחסויות עמומות בלבד למה שבאמת עשוי לעורר עניין בשיחה עם בעל תפקיד שכזה – המבצעים שהוציא לפועל, גם אלה שישראל לא לקחה עליהם אחריות, הכשלונות, הביקורת שיש או אין לו על המנגנון שבו הוא משרת, וכמובן הסודות שהובטחו בכותרת הראשית, יהיו אשר יהיו.
ב"ישראל היום" מעניקים עוד כותרת ראשית להתבטאות של דונלד טראמפ, ולמעשה להתבטאות שעוד לא יצאה מפיו. "טראמפ יכריז: האיראנים לא עמדו בתנאי הסכם הגרעין", נכתב שם בהתבסס על "דיווחים בתקשורת האמריקנית".
הידיעה עצמה, שעליה חתומים אלי לאון ודוד ברון, היא ידיעת כל-בו על התפתחויות דיפלומטיות מרחבי העולם (טורקיה מתקרבת לאיראן, סעודיה מתקרבת לרוסיה). החלק שמוקדש לטראמפ מבוסס רובו ככולו על דיווחים שפורסמו ב"פוליטיקו" וב"וושינגטון פוסט", וכולל בעיקר הסבר ביורוקרטי: הנשיא, נכתב שם, אמור לאשרר את ההסכם עם איראן מדי שלושה חודשים, מועד שיחול בעוד תשעה ימים. ואולם, בניגוד לעבר – כעת בכוונתו להימנע מהאשרור. הדבר לא יביא לביטול ההסכמות עם איראן, אלא יעביר את העניין להכרעת הקונגרס – שממנו יבקש טראמפ להימנע מאשרור ההסכם.
אייל זיסר, בטור פרשנות, לא כותב זאת במישרין – אבל מניתוחו עולה שמדובר בגרסה האמריקאית לישראבלוף: טראמפ יכריז מה שיכריז, אבל "יימנע מלנקוט צעד מעשי כלשהו נגד איראן". ב"ישראל היום", עיתונו הישראלי של מקורבו של טראמפ, שלדון אדלסון, לא מסיקים את המסקנות המתבקשות ומתמסרים למשחק התדמיות: למרות שנשיא ארצות-הברית שרוי בעיצומו של עוד ספין, הפעם כזה שמכוון גם לבעלי הברית בישראל, בחינמון עוצמים עיניים ומתמסרים לדף המסרים היומי. כפי שעשו יום-יום, גיליון-גיליון, בעשר שנים של תועמלנות מסורה.
הכותרת הראשית של "מעריב" היא המגוחכת מכולן: "נחתור למגע עם הליצנים", נכתב בה, ציטוט מפי גורם לא ידוע שכלל אינו מופיע בידיעה עצמה. הליצנים הם כמובן לא ליצנים, אלא צעירים שמתחפשים לליצנים ולפי "מעריב" כבר הולידו "מאות תלונות על הפחדות" של עוברי אורח, בעיקר (משום מה) בפתח-תקווה.
בעצם, חלק מהחשודים המסוכנים שמפניהם מתריעים בעיתון כלל לא מתחפשים לליצנים: הכתבה אמנם כוללת תצלום מרתיע של ליצן (ש"תועד מפחיד נוסעים בכלי רכב"), אך כשעורכי כפולת העמודים ניגשים להציג לקוראים את השלל שנלקח מהמטרידנים שעוכבו לחקירה עולה שמדובר במסכה של דרקולה, מסכה של האייקון האנרכיסטי גיא פוקס ומסכה של האלק, "הענק הירוק", שמכונה ב"מעריב" פשוט "מסכה של ענק". לא פלא שהגורם המשטרתי האנונימי שהתראיין לידיעה מבקש להבהיר כבר בתחילת דבריו ש"בדיחה זה כבר לא".
התופעה הזאת כנראה מדאיגה מאוד כמה גורמים במשטרה, שמתראיינים לכתבה בעילום שם. ואולם, מי שיקרא את דיווחם של אלון חכמון ויונתן הללי ילמד שהצעירים המחופשים טרם גרמו נזק של ממש למישהו או משהו, ושהחשש המרכזי במשטרה אינו מפניהם – אלא ממקרה שבו "אזרח חמוש ייתקל באחד הליצנים האלה וישתמש בנשקו כתגובה אינסטינקטיבית מול ליצן שייצא לקראתו מבין השיחים עם סכין או מוט ברזל". רוב כלי המשחית שהמטרידנים המחופשים מחזיקים בידיהם, מתברר, אינם אמיתיים אלא עשויים מפלסטיק.
מידע מזומן
ב"מוסף הארץ" מתפרסמת מסה שחיבר איתי זיו על היחס האנושי המשתנה לכסף מזומן, על הנסיונות העכשוויים להעלים אותו מן העולם ועל האופן שבו שימוש בכסף מיתרגם למידע על אלו המחזיקים בו. על בסיס מאמר של ברט סקוט מצביע זיו על ההבדלים בין כסף שמקורו במדינה וכסף שמוחזק על-ידי אנשים פרטיים. "בעוד שהתנועה של 'כסף המדינה' חלָקה והוא עובר בחופשיות יחסית ובחלק מהזמן בחינם, על 'הכסף הפרטי' משולמות עמלות וריביות כמעט בכל צומת", הוא כותב.
"לא פלא, לכן, שהבנקים וחברות האשראי הם הראשונים לתמוך ב'עולם ללא מזומן' – בעולם שכל הכסף הקיים בו שוכן בתוך המערכת הבנקאית, ושכל תנועה בו מתבצעת באמצעות התשתית של חברות האשראי, לשתי המערכות הללו יש כוח חסר תקדים. היתרון הגדול של עולם ללא מזומן – אפשרות של פיקוח מוחלט על תנועת הכסף – הוא גם חיסרון, וכמו תמיד בשאלות של פרטיות, אתה יודע רק איפה זה מתחיל, אבל אף פעם לא יכול להעריך היכן זה יחזור לנשוך אותך בישבן.
"עולם ללא מזומן הוא עולם שבו הזכות לאנונימיות מחוסלת הלכה למעשה, משום שבכל מקום שבו אתה נמצא (ולכן גם מבצע עסקאות) אתה על הרדאר של הרשויות, וכל התקשורת עם אדם אחר בהקשרים כספיים מתועדת. גם התשלום על חדר המלון בשעת לפנות ערב, בדיוק ביום שבו נעדרת מהבית.
"עולם ללא מזומן גם עלול לפתוח פתח לרשויות להתערב בסדר העדיפויות הכלכלי של האזרח כל אימת שהאופן שבו הוא מנהל את ענייניו לא מוצא חן בעיניהן. לדוגמה: שלילת קצבאות סיוע סוציאלי במקרה שבו השימוש שנעשה בהן אינו לשביעות רצונן של הרשויות ('המוטב הוציא את מרבית כספי קצבת חודש ספטמבר על רכישת מכשיר אייפד מהודר בניגוד ברור לאינטרס האישי המובהק שלו'). באותו אופן, חברות ביטוח עשויות להשתמט מכיסוי טיפולים רפואיים בתואנה שלאור כמות העסקאות שביצע הלקוח במקדונלדס והיקפן, האחריות להתערבות הקלינית שעבר צריכה להיות מושתת עליו, לא עליהן".
כסף מבחוץ
"והנה עוד משהו שאסור לדבר עליו בקול מטעמי תקינות פוליטית", כותב יועז הנדל בטורו הקבוע ב"ידיעות אחרונות". הדבר שעליו לטענתו אסור לדבר הוא רכישה של קרקעות חקלאיות פרטיות על-ידי ערבים אזרחי ישראל. לדבריו, בכמה אזורים כפריים בארץ, יהודים המחזיקים באדמות חקלאיות מצאו לנכון למכור או להחכיר אותן לערבים. את הנדל זה מדאיג. "האם הערבים מבינים טוב מהיהודים מה זו אדמה, או שאולי יש כאן כסף שמגיע מבחוץ כמו רוטשילד או קרן קיימת ערבית?", הוא תוהה, ומציין שאין לו תשובה טובה "למעט תיאור המציאות".
"זה חוקי", ממהר הנדל ומבהיר, "במדינה דמוקרטית לכל אחד יש זכות קניין: בעלי האדמות והממון הערבים לא עושים רע לאיש". ובכל זאת, הוא מוטרד: לכל אחד מותר למכור אדמה ששייכת לו, או לקנות אדמה ששייכת לאחר, אבל כשערבים רוכשים אדמה מיהודים – זה מוכיח לטענתו שהיהודים ויתרו על המורשת התרבותית שלהם.
מעניין מה היה כותב הנדל על בעל טור ברלינאי שהיה מתאר כך את תופעת היהודים הרוכשים דירות בעירו, שמי יודע אם הם עושים זאת סתם משום שהם מממשים את זכות הקניין שלהם, או שמא על תקן זרועם הארוכה של אי אילו רוטשילדים אלמוניים או קרנות מעוררות חשש.
סימנייה
הכלכלון היחיד שרואה אור בסוף שבוע זה הוא "דה-מרקר". כתבת השער שלו היא ניסיון להתחקות אחר הגורמים להסתבכותם של יועצים למיניהם ולוביסטים בשורה ארוכה של פרשיות הון-שלטון פליליות מהשנים האחרונות. כתב "דה-מרקר" שוקי שדה עובר חשוד-חשוד ופרשה-פרשה, ונדמה שהוא משמיט רק את פרשת אלוביץ'. בין לבין הוא מזכיר גם "יועץ אסטרטגי בכיר ומקושר" שנחשד בפרשה גדולה שנחקרת בימים אלה, וששמו אסור בפרסום מתוקף צו בית-משפט.
ענייני תקשורת
מורשת משפחתית. כותרת לא קטנה על שער "ידיעות אחרונות" מזכירה לקוראים שכבר חלפו 32 שנה מאז מותו של נח מוזס, אביו של העורך האחראי נוני מוזס, שהיה "העורך האחראי הראשון של 'ידיעות אחרונות'" (מוזס הבן אינו מציין שאביו לא היה העורך בפועל). באופן משונה, הכותרת אינה מובילה לאף ידיעה או טור בעניין, ומשמשת כמעין מודעת אבל שעוצבה כהפניה לטקסט עיתונאי.
צינורות. גיא רולניק מקדיש את טורו השבועי ב"דה-מרקר" למחלוקת שהתגלעה בין ערוץ 10 לגיא לרר, שכל אחד מהם טען לבעלות על עמוד הפייסבוק של "הצינור". רולניק מזכיר שבפועל, העמוד שייך בכלל למארק צוקרברג.
תותחים באפלה. יוסי מלמן מקדיש את טורו השבועי ב"מעריב" לתעשיית הנשק הישראלית ולקשיים שמערכת הביטחון מערימה על חשיפת מידע על אודותיה. "בחסות הצנזורה, בית-המשפט וטיעונים קלושים בדבר 'הביטחון הלאומי', ישראל מגבילה את חופש העיתונות ומסתירה במשך עשרות שנים את קשריה העסקיים עם משטרים שנויים במחלוקת", תוקפת כותרת המשנה. הטור עצמו נחתם באווירת נכאים: "הייתי רוצה לסיים את הרשימה בנימה אופטימית, שאולי בכל זאת המצב ישתנה ובישראל יגבר הפיקוח על יצוא הנשק ויובאו בחשבון שיקולים מוסריים. אבל לאחר שנים רבות של סיקור התחום, אני פסימי. אני יודע ששום דבר לא ישתנה".