מוספי חג

ג'ירף בעל צוואר קצר במיוחד יכול להתנחם בכך שהוא מחזיק בשיא עולמי. אבל במה יתנחם הג'ירף בעל הצוואר השני הכי קצר בעולם? גליונות חג הסוכות הם כנראה העיתונים העייפים של השנה – אבל רק עד שידפיסו את גליונות החג השני של סוכות. בפתח השליש האחרון של "החגים", שבוע לפני אחרי החגים, ישראל יגעה, מותרת חגורה ופתוחת כפתור במכנסיים. קומץ עיתונאים, יחד עם עובדי מערכות החירום וההצלה, מתבוססים עדיין במטלותיהם. גליונות סוכות נדמים צנומים מתמיד אחרי חינגת הקניות שניפחה את כרסי העיתונים בשבועות האחרונים, ומוחותיהם של העורכים חלולים כתמיד בעיצומו של המאבק הסיזיפי לפליטת עוד מוסף חג מיוחד.

האם יימצא הסוציולוג שינתח את הדינמיקה הברוטלית שסביב הטלת מטלות ותורנויות החג במערכת? היכן המתימטיקאי שיתאר את פרפרי הספק של הכתב שהסכים לעוד חלטורה ומנסה לכמת את השפעתה השולית על משכורתו החודשית? והאם נולד המשורר שהשכיל לתפוס את חיבוטי נפשו של עורך גליון הנושא השלישי השבוע כשהוא חווה את מפגש העולמות של גבולות תקציבו וגבולות זכויות התרגום של העיתון? ודאי שנולד, אך איש לא התעניין בספרו, שיצא בהוצאה עצמית והופץ בחנות אחת בלבד.

ולמוספים, שכמונו, הקוראים, מיוחדים כל אחד באותו האופן: אות המוסף החוזר ניתן, כרגיל, לגליון הטיולים הנצחי. ב"ידיעות אחרונות", כרגיל, מוכרים את התוכן במוסף פעמיים – גם למנויים וגם לבעל הממון שמעוניין להגיע אליהם בחסות הלוגו של העיתון (הפעם מדובר ברשות הטבע והגנים. במוסף לא מובהר אם גם שלל הגופים האחרים שזוכים לקידום במוסף שילמו עבור השירות).

פרס החירטוט מוענק למוסף "סוכות" של "ידיעות אחרונות", שהלביש את שחקני התיאטרון הלאומי בתלבושות של כוכבי סדרת טלוויזיה פופולרית. מילא, כבר חזינו בחלטורות חג מביכות יותר, אבל את הצילומים של ליא קניג בסרבל עור מקדים טקסט (חתום: איתי מירנץ) דביק שנקרא כמו משהו שחיבר יחצן של התיאטרון שספק האינטרנט שלו הגביל אותו לגלישה ב"ויקיפדיה" בלבד. הצגת החנופה הזו, שנבחרה כמשחק המקדים לפרויקט המטופש, גומרת בהצהרה שמתחמת היטב את עולמו של הצר של "ידיעות אחרונות" (עורך: רון ירון). "משחקי הכס", קובע העיתון, "אולי התופעה התרבותית הבולטת ביותר של השנים האחרונות".

אותו מוסף (עורכת: עדי פולק) מציע גם סדרת כתבות (שלוש): כתבי העיתון התחקו אחר קורותיהם של מי שהיו מעורבים בפרשיות של מחלוקת בין בני משפחה ביולוגיים ומאמצים על חזקה על ילדים. הקונספט מעניין, אבל בהתאם לרוח האכסנייה שם את הדגש על המלודרמה ומחמיץ את הדרמה.

גם שאר המוסף ממשיך באותו קו רגשי, עם מרואיינים שנדרשים לספק ליטרת נהי כדי לקדם דבר מה. דגימה: "הוא בקושי בן 22, אבל עם קילומטראז' מרשים בביזנס. כן, הוא הבחור הצעיר החתיך בין ניבר מדר ליהודה לוי. בעבר סיפר בפתיחות על הקשיים החברתיים שחווה בילדותו. על החרם הענקי שעשו עליו בכיתה ו'" (איתי סגל).

"ידיעות אחרונות" הוא היחיד מבין העיתונים שמציג מוסף חג שני, אם כי מבחינת גודל הגליונות נראה שאפשר היה בקלות לאחד את השניים לגיליון אחד. כך או כך, מוסף "חג" של "ידיעות" (עורך: יהודה שוחט) ממוקם בעולם אחר מזה של מוסף "סוכות". מול הפקת הטראש של התיאטרון הלאומי הוא מציב חברת-כנסת צעירה (סתיו שפיר) המחבקת את אחותה "שנולדה עם אוטיזם", "עכשיו, כשהיא יוצאת למאבק למענה ולמען חבריה".

כתבה אחרת מלווה ילדים סורים המטופלים בישראל. ההפניה, "להפוך אויב לידיד", היא כבר כזו שלא מובן מאליו למצוא מחוץ לגבולות "הארץ". עוד במוסף: אריאלה שטרנבך על גורלם של זוכי לוטו: "גדעון שם קץ לחייו, חיים התמכר להימורים עד שאולץ להגיע לכפר גמילה, אורלי ונאווה איבדו כמעט הכל, משה הצליח לשרוד ואולי דווקא ייצא לחיים חדשים וטובים יותר".

שוטרי מג"ב תוקפים עיתונאים, 30.10.15 (צילום מסך)

מוסף החג של "ישראל היום" מעלה על ראש שמחתו ראיון עם מפקד מג"ב, עם כותרת החותרת תחת עצמה: "למג"ב מגיעים עם ערכים מהבית". הלקט האקלקטי של הכתבות כולל ביקור במרכז מורשת יהדות תימן ברחובות, ראיון עם חייט וסיפורה של אשה שהתגברה על מחלה. לעיתון גם מצורף מוסף נדל"ן, הראוי לסקירה נפרדת. אפשר רק לציין שאחד הכותבים בו, החתום על כתבה העוסקת בטיפול ממשלתי במשברי דיור, הוא סטודנט לתלמוד.

ב"דה-מרקר" שלחו כנראה את כולם לחופשה מרוכזת והותירו מאחור את דפנה מאור. הגיליון שהיא עורכת מגיש כתבות מתורגמות (או לפחות תקצירים שלהן) מה"ניו-יורק טיימס", "בלומברג" וה"אקונומיסט", חלקן מעניינות. דווקא הכתבה היחידה הלא מתורגמת (שכתבה דפנה מאור) – אם לא סופרים כפולת צילומי בניינים של בנקים (שמאור חתומה גם עליה) – ראיון עם יזם אקולוגיה עיראקי, מצדיקה את הדפדוף במוסף.

ב"גלריה" של "הארץ" מקדישים את הגיליון לקולנוע, ומציעים בין היתר לקריאה את התסריטים הזוכים בתחרות התסריט הקצר של העיתון. מוסף "תרבות וספרות" מפרסם שיר שכתב אלן גינזברג בעת שביקר בטבריה ב-1961. הנה סופו (תירגם: ערן צלגוב):

כָּל שֶׁנּוֹתַר לְךָ לַעֲשׂוֹת הוּא לִסְבֹּל אֶת הַכְּאֵב הַמֶּטַפִיסִי שֶׁל הַמִּיתָה.

אָמָּנוּת הִיא רַק צֵל, כְּמוֹ פָּרוֹת אוֹ תֵּה –

שְׁמֹר אֶת הֶעָתִיד פָּתוּחַ, אַל תַּעֲשֶׂה תָּכְנִיּוֹת הַכֹּל כָּאן

בִּזְרִיחַת הַיָּרֵחַ וְהַמוּסִיקָה הַשְּׁקֵטָה עַל זִכְרוֹן הַתַּקְלִיט –

רַק חֲשֹׁב כַּמָּה מַדְהִים! מִישֶׁהוּ קָם וְהוֹלֵךְ עַל הַמַּיִם

בקשר למפעל הפיס ולטוטו

"בעיני, אין שום הבדל בין הימורים חוקיים ללא חוקיים. בין מפעל הפיס לבין קזינו", אומרת זוכת לוטו הנשואה למהמר שאיבדה את הכל בראיון לשטרנבך ב"ידיעות אחרונות". "תקראו לילד בשמו, אלה הימורים לכל דבר ומי שזוכה, סיכוי גבוה שהוא מהמר. על כן, בדיוק כמו סיגריות ואלכוהול, הייתי מוסיפה אזהרה על הטפסים: 'התמכרות עלולה לגרום לכם לאבד התחתונים'. זו אשליה, שמוכרים אותה יפה כל-כך".

הכותרות

ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" הכותרות הראשיות מוקדשות לצליפה בראש הממשלה, האחת עוקצת אותו על רקע התדמיות שלו עצמו ושל הנשיא האמריקאי הנוכחי, שהוא מנסה למכור למצביעי הימין; האחרת על חשבון אשתו החשודה בפלילים מהסוג המביך.

את הכותרת של "הארץ", "טראמפ למזכ"ל האו"ם: נתניהו קשה מעבאס במאמצים לקידום השלום", מותר לצרוך עם מלחייה. ברק רביד מבסס על דבריו של "שבעה מקורות מערביים וישראלים שמעורים בתוכני הפגישה או שעודכנו לגביה", אבל כולם עלומי שם – ובעיקר מדובר בחילוץ של כמה מלים, שנאמרו או לא נאמרו, בצורה כזו או אחרת, מתוך דברים שאמר שקרן מניפולטיבי וקריזיונר. הידיעה עצמה דווקא מצליחה להתמקד בפן משמעותי יותר של המתח המובנה שביחסים בין מי שהם שניהם מנהיגי "ימין" אבל נדרשים כל אחד לסוג אחר של קריצה לקהל המצביעים בבית.

"ישראל היום" מספק היום בעמוד 7 את קווי המתאר לקריצה של נתניהו: "אנחנו מצפים מכל מי שמדבר על תהליך שלום להכיר במדינת ישראל וכמובן להכיר במדינה יהודית, ואיננו מוכנים לקבל פיוסים מדומים שבהם כביכול הצד הפלשתיני מתפייס על חשבון הקיום שלנו. מי שרוצה לעשות פיוס כזה, ההבנה שלנו היא פשוטה מאוד: תכירו במדינת ישראל, תפרקו את הזרוע הצבאית של חמאס, נתקו את הקשר עם איראן שקוראת להשמדתנו ועוד כהנה וכהנה. יש דברים מאוד ברורים וגם הדברים האלה נאמרים בצורה ברורה". האם הכהנה וכהנה כוללים גם את הפך הדברים שהם ברורים ונאמרו בצורה ברורה? לזמן פתרונים, וללחצים הפוליטיים על טראמפ.

בנימין ושרה נתניהו מאזינים לטראמפ נואם באו"ם, 19.9.17 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

לגבי הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" – "מסמך שרה", "פרסום ראשון: כתב החשדות המלא נגד רעיית רה"מ" – אפשר כבר להגיד שבחשבון הטוויטר של "ידיעות אחרונות" (מפעיל: שי ספיר, פורק לחצים: רון ירון) מכחישים כי מדובר במיחזור של פרסום של חדשות ערוץ 10 מלפני שלושה שבועות. עוד ניתן לומר שלמרות שבפרסום טיוטת כתב אישום יש עניין, הרי שיש בכך גם נבזות, משום שלמרות שהעיתון הוא טיוטה ראשונה של ההיסטוריה, מה שמתפרסם בו כבר יוצא מגדר טיוטה. ההאשמות בטיוטת כתב האישום יכולות עדיין להימחק או להתמסמס, או אפילו להישאר לעד בחזקת טיוטה. ההאשמות שפורסמו בעיתון הן כבר בגדר עובדה קיימת.

ב"מעריב" הפיוס שנתניהו מכנה מדומה מגיע לכותרת הראשית: "הפיוס הפלסטיני יגביר את נוכחות חמאס בגדה", נכתב בה בין מרכאות, ציטוט המיוחס ל"ישראל". שתי ההפניות לטורי דעה, של בן כספית וקרני אלדד, מתייחסות להקפאת הבנייה ביהודה ושומרון. אלדד סבורה שלמרות שטראמפ מנהל מדיניות שמאלית, מה שחשוב הוא האווירה, שהיא חיובית, ו"עשויה להוביל אפילו לעשייה חיובית". כספית, באופן מפתיע, מוצא בהתפתחויות המדיניות האחרונות הוכחה לאוזלת ידה של ממשלת נתניהו (ש"לא מצליחה לייצר בנייה אמיתית בשטחים"). אגב, ב"הארץ", עמירה הס סבורה ש"הפיוס נחוץ לעזה, וגם לישראל", ככותרת מאמרה.

"ישראל היום" הוא העיתון היחיד המקדיש את הכותרת הראשית שלו לרצח ההמונים בלאס-וגאס, עיר מגוריו של הבעלים של העיתון. הוא גם היחיד שמעניק מקום של כבוד לגינוי של הנשיא טראמפ ("הרוצח הוא פסיכופת הזוי"), מקורבו של הבעלים של העיתון.

שלושת העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לסיקור הטבח, כולם מתורגמים מה"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל", היומון הגדול בלאס-וגאס, שאדלסון רכש באופן מפוקפק לפני שנתיים והשחית אותו לפי מידותיו. לזכותם של עיתונאי ה"ריביו", ושל העורכים ב"ישראל היום", במסגרת הבולטת המוקדשת לתגובת טראמפ לרצח שהתבצע בנשק אוטומטי מתוך חדר עמוס נשקים וחומרי נפץ, מוזכר ניגוד העניינים שבין התמיכה שהוא מקבל מלובי הנשק האמריקאי לבין האופן הנאות לטיפול בטירוף הנשק האמריקאי.

ובכל זאת, אפשר לעשות זאת אחרת, בבירור ולא במרומז: "טראמפ על הירי בלאס-וגאס: זה לא הזמן לדון בהגבלות נשק. הטבח הציב מבחן חדש לנשיא. בארה"ב מתווכחים אם היורה הוא טרוריסט", נכתב בהפניה על שער "הארץ". גם הוא אינו מסתמך על כתביו אלא על תרגום מה"ניו-יורק טיימס".

סטארט-אפ ניישן

"לימודי הסייבר משתלטים על בתי-הספר, ובצה"ל מודאגים מפגיעה בגיוס קרבי", נכתב בכותרת על שער "הארץ" המסכמת את הטרגדיה האירונית של אומת הסטארט-אפ: הצבא שהוליד אותה כעת ימות בידיה, הקומץ בר-המזל של יזמים פרטיים מייבשים את הרחם הכללי שהרה אותם.

הכותרת הראשית של "גלובס" שאובה מראיון עם אשת הייטק בכירה: "צריך לדחוף לטכנולוגיה, אבל לא בכוח". דבריה מכוונים לנשים בלבד, לא לכלל האוכלוסייה. באותו שער נדפסת הכותרת "סצנת הסייבר הישראלית שולחת עוד חברה לוול-סטריט: Forescout תנסה לגייס לפי שווי של לפחות מיליארד דולר". המלים "מיליארד דולר" מודגשות ומודפסות בפונט גדול יותר משל שאר המלים בכותרת.

עוד בחדשות

כל העיתונים מדווחים, רובם בהבלטה יתרה, על תופעת הנערים המתחפשים לליצנים ומפחידים עוברי אורח. המשטרה מוסרת כי מדובר ב"מעשי קונדס". רק "הארץ" מדווח בשער כי פרס נובל בפיזיקה יינתן לחוקרים שהוכיחו את קיומם של גלי כבידה.

מוזיקה

"לצד האיכויות העיליות שלו ככותב שירים, כמספר סיפורים בארבע דקות וכמנהיג להקה, פטי היה אחד הווקאליסטים הלא שגרתיים הכי טובים ברוק האמריקאי", כותב בן שלו, מבקר המוזיקה של "הארץ", על זמר הרוק טום פטי, שנפטר השבוע. "הוא עשה שני דברים שזמר לא אמור לעשות: הוא שר בפה קפוץ והוא שר מהאף. הוא לא היה הראשון שעשה את זה. מייסד האסכולה של השירה המאנפפת בפה קפוץ הוא בוב דילן, וצורת השירה הזאת שיקפה את המהות הלעומתית החריפה של דילן, את הסירוב העיקש שלו 'לתת את כל מה שיש לו', כפי שעושים רוב הזמרים.

"[...] פטי היה תלמידו הווקאלי והרוחני של דילן, ואף על פי שלא היה בו יסוד לעומתי – להפך, הוא היה זמר מאוד מקרב – השירה בפה קפוץ שיקפה, כך נדמה, את הרצון שלו לשמור על מרחק מסוים, לא להתנפל על המאזין, להעדיף את משבצת הג'וקר המתבונן על משבצת נביא האמת והזעם. לכן הוא גם אף פעם לא צרח. במובן מסוים, פטי עשה דבר גדול יותר מדילן בהיבט הווקאלי. דילן לא היה אף פעם זמר רוק, בוודאי לא רוק איצטדיונים. פטי היה. האיצטדיון היה המגרש הטבעי שלו.

"למלא איצטדיונים במשך כמעט ארבעים שנה עם שירה קפוצת פה, שהיא ההיפך מהשירה המתבקשת ברוק איצטדיונים, זה דבר גדול באמת. זה כמו שבאגס באני יעשה את מה שסופרמן עושה לא פחות טוב מסופרמן. סופרמן, לצורך העניין, הוא ברוס ספרינגסטין, התגלמות שליט האיצטדיונים האמריקאי. ההיסטוריה תעמיד את ספרינגסטין במקום קדמי יותר מפטי, ובצדק, ובכל זאת יש אי אילו אנשים שיעדיפו לנצח את האינפוף הממזרי המזדחל של פטי על פני צרחת הלב על השולחן של ברוס".

קולנוע

גליון "גלריה" של "הארץ" מוקדש, כאמור, לקולנוע. "במהלך שנות עבודתי כמבקר קולנוע", כותב אורי קליין, מבקר הקולנוע של העיתון, "נתקלתי לא פעם בהרצאות שהעברתי בשאלה מהקהל: 'מהו סרט טוב?' נהגתי להשיב כי אין לי תשובה כוללת לשאלה זו, ושכל סרט נשפט לגופו. אין לי את הנוסחה שמחברת בין 'פרסונה' של אינגמר ברגמן, 'המחפשים' של ג'ון פורד, 'אוונטורה' של מיכלאנג'לו אנטוניוני ו'הסנדק' של פרנסיס פורד-קופולה, והופכת את ארבעתם ליצירות מופת. גם בדברים שאני כותב כאן לא אציג תשובה כוללת לשאלה זו, שאף לא נדמית לי הרת גורל".

ענייני תקשורת

הסטה. עקיבא ביגמן, מי שתפס ב"ישראל היום" את משבצת דסק התחקירים של העיתון, מקבל ידיעה שלמה כדי לפרסם שארגון הקורא לשלום עם הפלסטינים נתמך על-ידי האיחוד האירופי ו"ארגונים הקשורים לקרן החדשה בישראל". זאת, למרות שמדובר במידע גלוי, המתפרסם באתר גיידסטאר (המכיל מסמכי עמותות) ובאתר הארגון עצמו, ומשול לפרסום ידיעה על כך שבטאון פוליטי בישראל ממומן על-ידי איל הימורים אמריקאי.

למעשה, הידיעה כל-כך דלה שנראה שהיא מורכבת בעיקרה מתגובת הארגון ומתגובת הקרן החדשה, שזו לשונה: "כפי שהתגלה בפרשת 2000, 'ישראל היום' הוא לא יותר מכלי שרת פוליטי, שאינו ראוי לשאת את התואר 'עיתון'. במסגרת זו הוא בוחר לנהל קמפיין השמצות על אודות הקרן, אשר בינן לבין עבודה עיתונאית אין ולא קשר קלוש. לכן החליטה הקרן לסרב לשתף פעולה או להגיב לפרסומים על אודותיה. יודגש כי כל פרסום כוזב יגרור תביעת לשון הרע, וכן כי כל פיצוי שייפסק על-ידי ביהמ"ש ייתרם לארגונים יהודיים וערביים המקדמים שוויון, שלום, צדק חברתי וזכויות אדם". מעניין אם הקרן אכן תתמיד בנוסח התגובה הזה ואם ב"ישראל היום" יתמידו בפרסומו.

ראיון. במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מראיינים את קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן.