זה סיפור על רצח נורא. ילדה יפה בת חמש־עשרה נרצחת לאור יום בבית־ספר ביישוב שקט בצפון הרחוק. אחרי ימים ספורים של חקירה מאומצת מכנסת המשטרה מסיבת עיתונאים בזמן צפיית שיא, ומכריזה שמצאה את האשם במעשה: שיפוצניק שעבד בבית־הספר, עולה מחבר־המדינות. כשנקבה המשטרה בשמו של החשוד, רומן זדורוב, מיהרו הוריה של הנרצחת להביע ספק, האמנם הוא הרוצח האמיתי? הם אף לקחו לעצמם עורכי־דין, משה מרוז ובתו שירה, למרות שאין למשפחה כל מעמד בבית־המשפט.
בני משפחתה של הנרצחת, תאיר ראדה, היו כבר אז דמויות מוכרות בכל בית בישראל. במהלך ימי השבעה ביקרו בביתם צוותי שידור ועיתונאים לרוב והעבירו לצופים כל דמעה וכל מלת ביקורת נוקבת שהטיחו ההורים בכאבם הנורא במשטרה, במערכת החינוך, בראש העירייה ובמי לא. מאז מילאה התקשורת, ועדיין ממלאת, תפקיד מכריע בפרשה האיומה. הטרגדיה מתורגמת בלי קושי לכמעט טלנובלה, עם כל המרכיבים המתבקשים, והרייטינג בהתאם. הקרנבל התקשורתי הגיע לשיאו בשיחת טלפון ששודרה בערוץ 2, בין אמה של תאיר לאשת החשוד. ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז "נגה" לנפגעי עבירות שב"קריה האקדמית אונו", מדברת על "סיטואציה כמעט אבסורדית שנוצרה בין בני משפחת הנרצחת, שחברו לסנגורים במאבק התקשורתי. שיחת הטלפון בין אמה של תאיר ראדה לאשתו של זדורוב היא אקט שמגמתו להשפיע על דעת הציבור ואולי גם על בית־המשפט. נחצה פה קו אדום". ואתי אשד, יועצת תקשורת, לשעבר דוברת משרד המשפטים ומערכת בתי־המשפט, מאשימה את התקשורת על חלקה בייזום אירוע חדשותי מלאכותי: "אילנה ראדה משמשת כביכול גורם מכריע בין התקשורת לבין בית־המשפט בהחלטה אם זדורוב הוא הרוצח או לא. מדובר באם שכולה שמתמודדת עם רצח בתה".
כך, למשל, לטענת המשטרה סיפר זדורוב למדובב שלו שתאיר ביקשה סיגריה, המשפחה הזדעזעה מהאופן שבו הצטיירה הבת, ועזרה לתקשורת לבסס את התיזה שזדורוב אינו הרוצח. "המשפחה הגישה עתירה לקבל את כל חומר החקירה. העתירה נדחתה", משחזרת אתי אשד. "עו"ד שפיגל [פרקליטו של זדורוב] הוא שנתן את חומר החקירה למשפחה. יצא שסנגור של נאשם ברצח חובר למשפחה נפגעת העבירה, דבר נדיר למדי. עורך־הדין מרוז ידע ליהנות מהבולטות התקשורתית ולהפיק ממנה תועלת אישית, נוסף על טובת המשפחה, ומבחינת התקשורת זה רק הגדיל את החגיגה, כי יש כתובת נוספת להדלפות".
המשטרה הוצגה כמי שתפסה אדם ברחוב והלבישה עליו תיק רצח מתוך מצוקה שלה, ימים אחדים לאחר סיום הפרשה המביכה של בריחת האסיר בני סלע.
המשטרה והפרקליטות, מצדן, סירבו לשתף פעולה עם התקשורת. הכתבים היו ערים למניפולציה, וקצתם מוכנים היום להודות כי כשלו בסיקור הפרשה. גיא פלג, עד לא מכבר הכתב לענייני פלילים של ערוץ 1 והיום הכתב המשפטי של חדשות ערוץ 2, אומר: "מימי לא נתקלתי במניפולציות כל־כך קשות שעשו עיתונאים ואחרים על המשפחה בתקופה הזאת. זו משפחה שחרב עליה עולמה. גורמים אינטרסנטיים שיחקו בפרשה משחק מכוער".
ערוץ 10 הוביל את הקו ונתן במה מרכזית לרעיון הקונספירציה, והכתב שרון גל ניגח את המשטרה על עבודתה ולמעשה התמכר לרעיון הקונספירציה נגד רומן זדורוב. אך התחרות סחפה את כולם. אלי אשכנזי, כתב "הארץ" בצפון, מתאר את הטקטיקה: "דאגו לטפטף בכל יום פרטים שיעצימו את המסתורין, הערפל והפשלה של המשטרה. ככל שהתרחקנו מהמקרה, התחילו להתפרסם פרטים המצביעים על התנהלות בעייתית של התקשורת. ייתכן שהיתה פה מדיניות מכוונת של הפרקליטים בהדלפת פרטים. 'נזרוק להם את ליטרת הבשר שלהם ונעצים את תיאוריית המסתורין ואזלת היד של המשטרה'. סיקור הפרשה יצא מפרופורציות, כי אם אתה לא מציג תמונה כללית, אתה חוטא לקורא שלך". אשכנזי חווה על בשרו את מאבקי האגו בין המערכות: "למשל, לערוץ 10 היה גילוי בנוגע לכיתוב באנגלית שהיה על ידה של תאיר. כעסתי על עצמי שלא היה לי המידע הזה, והמערכת כעסה עלי. לכן עשיתי פולו־אפ על ערוץ 10, בלי להוסיף תובנות משלי. פשוט נגררתי אחריהם. היו עוד פעמיים־שלוש שבהן לא היו לי זמן או מקורות משלי, לכן נאלצתי להיגרר אחרי הזרם. התקשורת יצרה אווירה ציבורית שזדורוב הוא לא הרוצח". המסקנה של אשכנזי חוזרת ליסודות העבודה: "צריך להצליב מידע, זה לא תמיד קרה".
גיא פלג מוסיף ביקורת משלו: "העניין התקשורתי כאן הוא סוג של טרנד. התקשורת מפרסמת בכל יום פרסומים ומחזקת את תחושת ההמון, כאילו אדם חף מפשע יושב בכלא ומואשם ברצח. בעיני, זה בסדר שהתקשורת ספקנית, אבל הידיים כאן לא היו נקיות. הרבה עיתונאים ידעו שהמידע שמערער את התיק מגמתי ומגיע ממקורות שפלים, שמוכנים לעשות שימוש במשפחה מוכת גורל. יש כאן צביעות איומה והטיה מכוונת. כמה מהאנשים שפרסמו את העניין יודעים שמה שהם פרסמו הוא קשקוש, הם יודעים שהאמירות של משפחת ראדה הן אמירות של משפחה שחרב עליה עולמה, ועושים קמפיין על גב המשפחה והציבור".
גם יוסי מזרחי, כתב חדשות ערוץ 2 בחיפה והצפון שסיקר את הפרשה, חש לא בנוח: "חורה לי, שלחלק מכלי התקשורת היה נוח לאמץ אג'נדה שרומן זדורוב הוא מסכן, ולרוץ עם זה עד הסוף. הם הפכו לבית־משפט. בתיק הזה אנחנו מדברים על עשרות קלסרים של חקירה. ואילו אתה מקבל עשרים דפי חקירה ולא יודע בדיוק את ההקשר הכללי שלהם. זו מהות הספין".
ליובל לידור, ראש דסק החינוך ב"מעריב", שהיה בעת האירוע כתב העיתון בצפון, ביקורת דומה: "כתבים מסוימים, בעיקר בטלוויזיה, הלכו שבי אחרי מיצגי השווא. האינטרסים שהעמידו מולם פרקליטו של החשוד ופרקליט המשפחה גרמו ליצירת תמונה מעוותת. לכל כלי התקשורת ולכל הכתבים שסיקרו את רצח תאיר ראדה היה ידוע שיש למשטרה תיק על סף גיבוש והיא מחזיקה בידה שחזור והודאה של החשוד. ובכל זאת הלכו שולל אחרי מיצגי שווא והפרטים הנקודתיים שיצאו מכיוונו של הנאשם ומכיוון המשפחה. כעיתונאי יש לך בסופו של דבר אחריות אישית לבדוק את הסיפור שמנסים למכור לך. אך לאורך כל התיק היו כתבים שפרסמו דברים כמו שנתנו להם, בלי לבדוק מה מכרו להם". רובי המרשלג, כתב חדשות 10 בצפון, רואה בפרשה מעין "יום כיפור" של התקשורת: "כל אחד צריך לעשות בדק בית. נקלענו למערבולת של ספין לייצר כמה שיותר מידע. הרעב היה גדול מדי. לפעמים הבאלאנס שנתנו לרגש של המשפחה היה גדול מדי. אחת הבעיות היתה שהמשטרה מילאה את פיה מים. הם הרימו לנו להנחתה ולא טרחו להכחיש ולנמק. נוצר ואקום גדול".
הימים היו, כאמור, ימים של משבר אמון של הציבור במשטרה. ניצב־משנה בדימוס ד"ר מאיר גלבוע, המרבה לפרשן אירועים משטרתיים, אומר: "האירוע הזה הגיע בגל של זיכויים עקב הודאות שווא. ברבים מהם היו מעורבים עולים מרוסיה. העיתונות רכבה על הגל הזה. התחושה היתה שהעיתונות הולכת נגד המשטרה והפרקליטות". אירוע מכריע בהקשר זה היה מסיבת העיתונאים הפומפוזית שערכה המשטרה בערב שבו פוענח הרצח. המשטרה יצאה בהודעה מוקדמת לעיתונות על כוונה להסיר את צו איסור הפרסום, אלא שבין ההודעה לאישור מבית־המשפט לקיום מסיבת העיתונאים נוצר פער של דקות ארוכות, וכל הערוצים מילאו אותו בספקולציות לרוב. "ההתנהלות הבעייתית של המשטרה מול התקשורת פגעה בסיקור", מסביר אלי אשכנזי. "הכתבים עמדו מול המצלמות בזמן שהיה עדיין צו איסור פרסום ונאלצו למלא שידור חי כשאסור להגיד כלום. התקשורת היתה מעין מגבר וביטאה את רגשי הציבור".
אבי אדרי, דובר מחוז הצפון של המשטרה, מתאר את הלבטים של אנשי המשטרה בשבועיים שקדמו לתדריך הכתבים: "מרגע הרצח היו טלפונים מטורפים של אנשי תקשורת שעקבו אחרי התיק מקרוב. הפרשה הסעירה את כולם וזרעה הרבה פחד ביישוב. הרצח תפס נפח חסר תקדים. המשטרה גזרה על עצמה שתיקה. קיבלנו החלטה שאנחנו לא מתנהלים תקשורתית בנושא, ולוואקום הזה נכנסו המשפחה ועורכי־הדין. זה מקדם אינטרסים של פרסום. ואילו המשטרה בעמדת נחיתות בגלל השתיקה שהיא גוזרת על עצמה". הוא מוכן לגלות, שבערב התדריך "מרכיבים חקירתיים מסוימים התרחשו בזמן שהכתבים חיכו עם המידע במהדורות של שמונה בערב. בינתיים התקשורת היתה בזמן שידור. זה בנה מתח מיותר".
בשיחה סגורה עם מפקד מרחב גליל במשטרה אמרו הכתבים, שאילו היה יוצא צו איסור פרסום, הדבר היה מקל על העבודה, שכן הם היו פטורים מלספק את הרעב של המערכות. מפקד המרחב השיב שהתקשורת לא מבינה עד כמה המשטרה היתה קרובה לבטל את כתב־האישום נגד זדורוב. יובל לידור מסכים לתיאור: "המשטרה נזקקה ליותר משלושים ושש שעות להוציא צו איסור פרסום על הפרשה. זו היתה טעות טקטית, וההסברים שנתנו דוברי המשטרה לתקשורת בלילה הראשון לא היו משכנעים. גם כשהוצא צו איסור הפרסום, הוא לא היה גורף ומלא, מה שאיפשר לתקשורת מחול שדים של שבועיים. המשפחה, מצדה, הבינה שהתקשורת היא חלק מהסיפור ורצתה להשאיר אותו בכותרות. היא פתחה את ביתה למצלמות הטלוויזיה עשרים וארבע שעות ביממה. כשנכנס אליהם הביתה מפקד המחוז וקיבל מאילנה ראדה זובור, המצלמות נכחו שם. זה פגע באמינות המשטרה". כאשר בסופו של דבר נתפס זדורוב, הודה ושחזר את המעשה, נדמה שהמשטרה רצה מהר מדי לתקשורת בניסיון להרגיע את הפניקה בציבור. "אבל אם אין לך מוצר מוגמר ותפור לחלוטין, אל תצא בפסטיבל תקשורתי. במשטרה הבינו שיש מולם עורכי־דין שמבינים את חשיבות ניהול התיק בתקשורת ולא רק בבתי־משפט, אז התחילו בפרקליטות ובמשטרה להדליף דברים החוצה. אבל הם הגיבו באיחור והזניחו את הזירה התקשורתית בתחילה. המשטרה עם ההתנהלות התמוהה שלה מול התקשורת בתיק הזה אפשרה לה לחגוג".
גם הפרקליטות הצטרפה ליצירת הוואקום. "ידיה של הפרקליטות היו כבולות, כי יש פריטים מוכמנים בסיפור הזה", מסבירה אתי אשד, ומוסיפה ביקורת מצדה: "יכול להיות שלפרקליטות במחוז צפון אין מספיק ניסיון מול התקשורת, או שזו הטקטיקה שלהם. במקום שאין הדלפות או נתונים, התקשורת מתפרעת והולכת אחרי מה שנותן לה הצד שמגונן על החשוד. בעיקרון, כל סנגור יכול לתת פיסת מידע, שלעיתונאי אין אפשרות לבדוק את אמיתותה, אבל הוא יכול להשתמש בכותרות כדי להשפיע על דעת הקהל".
הכתבים הפיקו לקחים. יובל לידור, למשל, סבור ש"לכתב יש אחריות להגיע לחקר האמת. היו מקרים שכתבים ידעו שהם עומדים לפרסם מידע מגמתי והלכו עליו. התקשורת אכלה בתיאבון רב את מה שנתנו לה בלי להפעיל את חוש הטעם והריח. אם יש בציבור תחושה שתפרו לזדורוב תיק, זו תוצאה של הסיקור. בתקשורת ובציבור, המשטרה והפרקליטות הפסידו, ושפיגל, מרוז וגורמים נוספים ניצחו. בסופו של דבר התקשורת צריכה להגיד: לפעמים בתיקים סקסיים לסיקור אני מפרסמת את העובדות הידועות והמוסכמות, ולא הולכת שבי אחר גורמים אינטרסנטיים שמוכרים לי סיפור. כתב טוב לא מביא זווית אחת אלא את התמונה המלאה".
איור: מאיה שלייפר
אילנה ראדה מגיבה - "גם מוות של ילדה זה משחק תקשורתי"
"לא רציתי שהמקרה הזה יירד מהכותרות. היה חשוב לי שכולם יידעו מה קרה.
"ואז הגיע היום שכביכול תפסו את הרוצח. אין אמא בעולם שקרה לה מקרה כזה ולא תהיה מלאת נחת שתפסו את הרוצח. באותו היום בצהריים ביקשתי מהמשטרה שיבואו אלי. רציתי לשאול את המשטרה שאלה נוקבת, לגבי ילדה שלמדה עם תאיר בכיתה ונעלמה אחרי הרצח למשך שבוע. שעתיים אחרי שהמשטרה היתה אצלי הגיעו כתבים ואמרו לי: 'את יודעת שתפסו את הרוצח?', אמרתי: 'אני לא מאמינה. רק לפני שעתיים היו אצלי חוקרים. הם לא עדכנו אותי', אבל מצד שני הלב שלי התחיל לרעוד. נכנסתי לחרדה: פחדתי שהם הלכו על שמה של הילדה שנתתי להם. מנחם הורוביץ אמר לי: 'אילנה, תירגעי. יש לי מקור מוסמך במשטרה. בשעה שש וחצי יתקשרו אליך ויזמנו אותך למועצה, ובשמונה בערב תהיה מסיבת עיתונאים גדולה'. כבר אז האסימון ירד לי. איך כל־כך מהר כבר מסיבת עיתונאים, הלא הם צריכים לבדוק את עצמם. בשש וחצי, כשהגעתי למועצה, סיפרו לי שהיו שלושה חשודים. 'הגענו לאחד וזה הרוצח'. לא האמנתי. 'איך הגעתם למסקנה הזאת? על סמך מה'. הם אמרו לי: 'הוא הודה ואת השחזור אנחנו עושים עכשיו'. איך אתה יכול לצאת בהודאה לפני שעשית שחזור? הם הודיעו לעיתונאים לפני שהיה שחזור. הרגשתי שמישהו עובד עלי. מישהו מנסה לכסות כיוון כדי לסתום את הפה".
מדוע הסכמת לקיים את שיחת הטלפון עם רעייתו של זדורוב לעיני המצלמות?
הורוביץ ארגן את זה. זה העיתונות למטרות סקופ. הייתי נאיבית ותמימה. הורוביץ היה מהבוקר אצלנו. היום אתה לומד, שהכל מתוכנן מראש ואין דברים ספונטניים. הוא ראיין אותנו לגבי כתבה ואז, פתאום, יצא החוצה ונכנס ואמר, "אשתו של זדורוב על הקו. רוצה לדבר איתה?". באותו רגע אתה לא חושב בשיקול דעת. אתה לא מסתכל שמצלמים אותך. רק אחר־כך הורביץ התחיל כל עשר דקות להתקשר אלינו: "אילנה, את לא מספרת על זה לאף אחד". הבנתי שהוא בא לקחת סקופ. זה היה הכי נוח לקחת כותרת: אילנה לא מאמינה שזדורוב הוא הרוצח. הלקח שלי: היום הייתי יותר זהירה. אבל הייתי נחשפת לתקשורת, כי זו היתה הדרך שלי להרעיש את כל המדינה. הדבר היחיד שמחבר אותי לאנשים במדינה זו התקשורת. העיתונות שקרית, מסלפת את מה שאני אומרת לטובת כותרת ראשית. לא מתייחסת לכל התמונה. מביאה רק חלק ממנה שנותן כותרת חדשה.
כיצד נוצר הקשר עם מרוז?
כשהתחלנו לראות את המערבולת השקרית סביבנו, החלטנו שמישהו צריך להגן עלינו. רצינו עזרה בהתנהלות מסביב. היה חשוב לנו שזה יהיה מישהו עם רפרטואר, מוכר. והיה חשוב לנו שמי שיעשה את זה יעשה את זה בתרומה. זו לא היתה הוצאה כלכלית שגרתית, ולא יכולתי לעמוד בקטע. עמותת "לאן" הציעה לנו את מרוז. חקרנו, בדקנו את הרפרטואר שלו ונראה לנו בסדר. נפגשנו איתו. קצת חרה לי הקטע שהוא יצא מהתמונה ושם את הבת שלו במרכז. זה נראה כאילו הוא רוצה שהיא תזכה בכותרות. הוא סייע מהצד ועשה את זה בהתנדבות, בלי שכר (עו"ד שירה מרוז מכחישה כי הליווי המשפטי למשפחת ראדה ניתן בחינם; ג"ה). את הצילומים של חומר החקירה הם השיגו מעו"ד שפיגל.
מה הכעיס אותך בהתנהלות התקשורתית מולך?
אנחנו צורכים תקשורת. זה הדבר היחיד שנותן לנו מה הולך מסביבנו. בין אם זה שקרי ובין אם זה אמיתי. התקשורת לקחה סיפור טוב שמילא להם כל יום. היא ניצלה את המצוקה שלנו ולקחה אותה למקומות רחוקים, כמו דודו טופז. זה היה השפל שבשפלים.
מדוע הסכמת להופיע בתוכנית הבידור שלו מלכתחילה?
זה היה לחץ אטומי. אמרו, "אנחנו רוצים שתבואי לתוכנית". אמרתי, "זה קרוב מדי. אני לא בנויה ללכת לדבר". אמרו לי, "זה נורא חשוב". הם משכנעים אותך: "חשוב שהמקרה לא יישכח". מדליקים אצלך את הנורות שחשובות לך. אמרתי ל(אשת יחסי הציבור), "אם דודו יבטיח לעזור לי, אני אחשוב לבוא לתוכנית". רציתי שישאיל מחשב לבן האמצעי שלי. היה לחץ. יש לו אשת יחסי ציבור. שמוליק בעלי אמר, "אולי נצליח בעזרת זה להגיע למשהו". האבסורד היה, שיום לפני התוכנית יצאה ההודעה שתאיר נרצחה בעקבות עישון סיגריה. מיד התקשרו אלינו מההפקה של דודו. אמרתי שמה שחשוב לי זה טוהר המידות של הבת שלי. בשמונה בבוקר של אותו יום באה אלינו היח"צנית שלו. היא אמרה: "הגעתי מאתמול, ישנתי פה בצימר. פחדו שתבטלי את התוכנית". שאלתי, "באת לשמור עלי? אם יהיה מצב שנצטרך לבטל, נבטל". היא התיישבה אצלנו בבית. יש סיטואציות של אנשים שלא רציתי אותם בבית שלי. אבל אתה נמצא במרכז העולם, ולא נעים לך לגרש אנשים. עד שהגיע השיא מבחינתי. היא אמרה לי: "את לא תדברי עם אף אחד מהתקשורת". אמרתי לה: "את אורזת את הדברים שלך. אף אחד בכל המדינה לא יגיד לי מה לדבר ומה לעשות. מי שרוצה שיקבל אותי ככה". הייתי נורא עצבנית באותו יום. הייתי במערבולת. לא שיקול דעת ולא מחשבה. הגענו לתוכנית - זה היה מעליב ברמות. העליב אותי חוסר הרגישות שלו והמשחק התקשורתי שלו. גם מוות של ילדה זה משחק תקשורתי. כשסימנו את התוכנית ניגשתי למנהלת ההפקה שלו ואמרתי לה: "רק תגידי אם אתם עוזרים לי". היא אמרה לי, "לא דובים ולא יער". זה הביא אותי להשפלה. אתה מביא אותי במקום הכי נמוך שלי באותו זמן, ואחר־כך לועג לי. אדון דודו טופז רצה רק את הרייטינג שלו. זה ניצול של במה בידורית תקשורתית לטובתו שלו בלבד. הוא לא חשב עלינו.
כיצד את מסבירה את התמונה שהצטיירה בתקשורת כאילו אתם מאמינים בחפותו של זדורוב?
אמצעי התקשורת מביאים את זה למקום שאני אומרת שזדורוב הוא לא הרוצח. נכון שכל סימני השאלה מראים שהמשטרה לא עשתה את העבודה, ואין ראיות מוחצות שאומרות שזה הוא ואין עוררין על זה, אבל במקום שיבואו ויגידו, "אילנה אמרה את זה", ויבדקו מול המשטרה, במקום שייקחו את ההתלבטות הזאת, התקשורת יצרה את התחושה שאם יסתבר שזדורוב הוא הרוצח, אז אילנה טעתה, ולא התקשורת שאמרה את זה. לשרון גל היה אומץ גדול לבוא ולהגיד שהמשטרה לא עושה את כל זה, בהסתמך על מה ששירה אמרה. אבל שירה מרוז לא ידעה יותר מאיתנו. לדוגמה, עניין [החשד שהרצח נעשה בידי חברי] כת השטן. שרון גל אמר: "הכיתוב שנמצא הוא כיתוב של כת השטן", עוד לפני שבדקו את זה. זה נראה לי מהיר מדי. זה נסחף בלי לבדוק את זה ביסודיות. שרון גל עבד בשיתוף פעולה עם שירה, שירה לא קיבלה את כל החומר, אלא רק מה שהיה לה, וזה לא היה חומר מושלם.
באיזשהו שלב מרוז אמר לי: "לפעמים את ושמואל, מתוך כאב, לא יודעים לדבר מול תקשורת ויכולים לקלקל, ומטים את הסיפור לכיוונים אחרים לא רלבנטיים. לכן בואו תנסו לרדת מהתקשורת. כשאנחנו נראה לנכון שתצאו לתקשורת, תדברו. בהתחלה היו כמה חודשים של שקט לי ולשמוליק. הרבה פעמים ראיתי את שירה בתקשורת, אומרת דברים שלא יכולתי לעמוד מאחוריהם. אמרתי, "זה לא נראה לי". הם לקחו את זה לכיוון שזדורוב הוא לא הרוצח. וכשפעם אחת או שתיים אמרתי שזדורוב הוא הרוצח, הוא אמר לי, "אל תגידי דברים כאלה". האמון שלי בתקשורת נשבר. הגעתי למצב שאני כבר לא מאמינה להם. אני לא מאמינה להם שהם איתי כדי לעזור לי. בהתחלה חשבתי שהם רוצים לעזור לי. אנחנו אנשים פשוטים. זוג הורים שאיבדו את הילדה הכי מקסימה בעולם. יש לי חוסר אמון טוטאלי בתקשורת. חוויתי על בשרי את הניצול. התקשורת חד־צדדית. היא מסחרית ומחפשת רייטינג.
תגובות
▪ תגובת שרון גל, כתב לענייני משטרה בחדשות ערוץ 10: "העבודה של התקשורת היא לבדוק את התביעה והמשטרה, במיוחד בתיק כזה שנראה מורכב יותר מהרגיל. אנחנו לא מכירים הרבה מקרים שמשפחה שוכרת משרד עורכי־דין וחוקר פרטי מפני שהיא הריחה משהו לא תקין. לי יש תחושה שהפרקליטות עושה כדי להציג את העניין באופן חד־צדדי. אני חושב שכאשר יש מקרה מהסוג הזה, ויש הרבה דברים בעייתיים ולא ברורים, חובתה של העיתונות לשים אותם באור הזרקורים. זה מה שעשיתי. מעולם לא נקטתי עמדה אם זדורוב הוא הרוצח או לא. אני אומר שיש כאן חקירת משטרה בעייתית, ויש פה התנהלות לעתים בעייתית של הפרקליטות. לדוגמה: איך יכול להיות שהמשטרה מכנסת מסיבת עיתונאים, כשהשחזור מתבצע באותו רגע? בזמן מסיבת העיתונאים השחזור עדיין לא הסתיים.
"הפרשה מזכירה תיק רצח אחר. לפני כמה שנים נרצח אולג שייחט. המשטרה עצרה שלושה ואמרה, 'אלה הרוצחים' וניהלה משפט. רק במקרה הסאגה הזאת נעצרה בגלל אירוע ירי בצפון. כוח מג"ב הגיב, התגלה הנשק שלו ואז הבינו ששלושת הנאשמים ברצח - זה לא הם. אני הטלתי ספק כי העובדות מראות אחרת. אני לא אומר שהמקרה הזה ייגמר כמו שם, אבל זה מזכיר את אותו מקרה, כי חלק מהאלמנטים היו דומים. וזה עונה על השאלה, למה לתקשורת לחפור בתיקי חקירה. אני מצפה מגורמים כמו פרקליטות ומשטרה שיבדקו את עצמם יותר טוב. אני אומר את הדברים על סמך עשרות תיקי חקירה שראיתי בשנותי כעיתונאי.
"בדיעבד, יכול להיות שבמקרה אחד או שניים אפשר היה להנמיך את הטון ולחדד יותר שמדובר בסימן שאלה, שלא ייראה כאילו מדובר בעדות עובדתית. אבל אני בהחלט חושב שהיה נכון לגשת לתיק הזה ולהציב את סימני השאלה כמו שהוצבו. הלקח - בכל תיק מורכב מהסוג הזה צריך לנבור ולוודא שעבודת המשטרה והפרקליטות נעשית בצורה הטובה ביותר. אני לא מצטער על הפרסומים, אבל חשוב לחדד שהדברים הוצגו כסימני שאלה. אני שלם עם עבודתי העיתונאית בתיק הזה ולא מתחרט על העבודה שנעשתה כאן. ביני לבין עצמי, בטון של הצגת הדברים, מבחינתי טיפ־טיפה להנמיך את הווליום".
▪ תגובת דוד שפיגל, פרקליטו של רומן זדורוב: "באשר לכיתוב על ידה של תאיר ראדה: כתב אחראי, או מישהו שיש לו היגיון בריא יסודי, היה טורח להתקשר לעורך־הדין והיה לומד את הפרטים לאשורם. צריך לדעת לעשות את ההצלבות. כשעוסקים בדבר כזה בתקשורת, במידע שמועבר לכל העם, אני הייתי טורח להרים טלפון.
"חלק מהעובדות לא נכונות, כמו המקרה של שלושת הנערים שמיהרו להסתלק מבית־הספר מיד אחרי הרצח. המשטרה אומרת שבדקה אותם ולא העלתה דבר. בחולצה שנתפסה לא נמצא דם. למה לא טרחו לברר איתי? מי שפרסם את זה ירה לעצמו ברגל. אם אתה רוצה להעביר עובדות, תעביר מידע אמין. למה להלעיט את הציבור בשטויות.
"העיתונאים נתונים בסד מסוים של דיסאינפורמציה. מדובר בשלושים קלסרים עבי כרס. אפילו אני צריך לרענן את זכרוני בים הפרטים. עיתונאי שיש לו דיסאינפורמציה, יכול להיות שהוא שוגה בפרשנות כאשר הוא מפרשן חלק זעיר מההקשר כולו".
▪ תגובת עו"ד שירה מרוז, פרקליטת משפחת ראדה: "קיבלנו הרבה מחומר החקירה. כל הטענות שהעלינו מגובות במסמכים. זה משפט שהתנהל מעל גבי התקשורת. תיק ראדה יצר תקדים. נוצר פתח שיוכל לשמש הרבה משפחות שירצו להקים קול צעקה. אין לנו מעמד משפטי, אז איך ניצור את המעמד? מקול הצעקה. התקשרו אלינו כל הזמן. באמצעות הצעקה התקשורתית יצרנו מעמד, שבגלגולים הבאים שלו יהיה יותר קל למשפחה אחרת שתוכל לממן את זה. מבחינה תקשורתית אנחנו שמחים על החיבוק התקשורתי שקיבלנו. אף אחד מאיתנו לא מחפש להיות כוכב תקשורת. לנגד עינינו עמד המקרה הקשה של משפחת ראדה".
▪ תגובת מנחם הורוביץ, הכתב בצפון של חדשות ערוץ 2: "הגרסה של אילנה ראדה לאירועים היא גרסה שקרית. ביום שבו נערכה שיחת הטלפון המדוברת הייתי בביתם של אילנה ושמואל ראדה, כמו שהייתי בכל יום. סיימתי לראיין אותם, הגעתי למכונית שלי, כששמואל יצא אחרי ואמר לי שאשתו של זדורוב על קו הטלפון. אני וצוות הצילום שלי חזרנו לבית, ואילנה ראדה ביוזמתה פתחה את הספיקר בטלפון וכך הקלטתי את השיחה. לא יזמתי את השיחה. אם היא היתה מעוניינת שהשיחה לא תוקלט היא היתה יכולה לדבר בארבע עיניים. לעומת זאת, היא ביוזמתה פתחה את הספיקר בסלולרי כדי שאוכל לשמוע את הדו־שיח ביניהן. אני מודה שאחרי שהבנתי שיש בידי מסמך עיתונאי נדיר ביקשתי ממנה שלא תספר לאיש.
"אולי אחד מעורכי־הדין עמד מאחורי זה, ואמר לרעייתו של זדורוב - בואי תנסי לנחם את האם השכולה, והיא עשתה זאת בהצלחה. בדיעבד יכול להיות שאפשר היה לארגן את המפגש הזה בין ההורים לצורך הדו־שיח העיתונאי, כמו שזה קיים היום מדי יום במרבית כלי התקשורת. אין בזה משהו יוצא דופן. אני מודה שלא הייתי מספיק חכם כדי ליזום את הדו־שיח. זה בסך־הכל היה פוקס שלי".
▪ תגובתו של מפיק התוכנית של דודו טופז לא התקבלה עד לסגירת הגיליון.
גיליון 69, ספטמבר 2007