קול-הקמפוס, תחנת הרדיו של המכללה למינהל, סגרה את שעריה בסוף החודש שעבר אחרי 22 שנות שידור. לרגל התוכנית האחרונה של "קול העין" בשידורי קול-הקמפוס שוחחו המנחים על התחנה פורצת הדרך עם ליאור רחמני, שכיהן כמנהל התחנה במשך קרוב לעשור ועיצב את פניה גם לשנים שלאחר עזיבתו. להלן גרסה ערוכה של הראיון שערכו עמו נמרוד הלברטל, אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז.

תחנת רדיו חינוכית היא לא עוד תחנה. יש לה הרבה מאוד יתרונות, והרבה מאוד חסרונות. בוא נדבר על החסרונות דווקא. למשל, היכולת של תחנת רדיו חינוכית לפעול תלויה לחלוטין בגחמות של המוסד החינוכי שבו היא פועלת, ואנחנו חיים את זה היום.

"כן. קודם כל, אין מה לעשות – קול-הקמפוס היא חלק מבית-הספר לתקשורת. בית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל היה פעם מאוד גדול, הכי גדול במדינת ישראל, עם למעלה מאלף סטודנטים בשלוש שנים – ואז הוא הפך לבית-ספר הרבה יותר קומפקטי, אני מעריך שבאזור ה-300 תלמידים. התקציב גם הרבה יותר קטן, והם יכולים להרשות לעצמם הרבה פחות דברים. הם לא מפטרים רק את אנשי הרדיו, הם מפטרים גם חברים שלהם – מרצים, ראשי מסלולים, עובדים. קחו 30 אלף שקל, תכפילו באלף תלמידים – ועכשיו תורידו שני שלישים מזה.

"בתחושה שלי, בבית-הספר לתקשורת לא פגשתי את הבן אדם שממש הבין מה אנחנו עושים, אבל הם ראו שיש תוצאות, שסטודנטים נרשמים בגלל הפעילות של הרדיו, שזה מביא המון עניין, כתבות, הפקות, והבינו שמשהו טוב קורה סביב הדבר הזה. והם מעולם לא התערבו. לא היו התערבויות בתוכן של הרדיו. בהתחלה הרימו גבה על זה שזה רדיו אלטרנטיבי – וכמובן שקיבלתי כל מיני המלצות מדהימות לאורך הדרך, 'תנגנו קצת יותר דברים שאנשים מכירים ויהיה לכם יותר רייטינג', אבל את זה לא קיבלתי רק מאנשי מכללה, אלא מעוד חכמים".

"כל הזמן ניסיתי להוציא מהאנשים את האישיות הרדיופונית שלהם ולגרום להם לרצות לדבר על מה שמעניין אותם באמת – ולא על מזג האוויר או על איזה מלחמה חדשה, או קיצוץ בתקציב. יש מספיק מזה. כולם מדברים על זה"

חופש אמנותי מוחלט – אפשר להניח שיש עוד תחנות חינוכיות שנתנו את זה. איך בכל זאת הפכה קול-הקמפוס להצלחה שהיא היתה, מה הבדיל אותה מתחנות חינוכיות אחרות?

"קודם כל, זה הבדיל אותה לא רק מתחנות רדיו חינוכיות אלא מכל תחנות הרדיו בישראל, למעט נגיד FM88. התחנה בחרה לעצמה דרך של למלא את החלל הריק: אם יש מיליון להיטים, ועוד שני מיליארד שירים – אנחנו החלטנו להתמקד בשני מיליארד השירים, ולא במיליון הלהיטים. וזה כבר שונה מכל תחנת רדיו אחרת. הדבר הזה הקרין על כולם. ומה קרה? פתאום הגיעו שדרנים שאהבו לנגן, נגיד, אלקטרו – והפכו להיות מומחים לאלקטרו. ואז פנו אליהם נגיד מעיתון 'העיר' ואמרו להם 'בואו תכתבו כתבה על הדיסק החדש הזה והזה', ולאט-לאט התחלנו להבין שמחפשים את האנשים עם הידע הזה ומוכנים לתת להם במה. התחלנו לרכז בזה את המאמצים שלנו – זיהינו שיש לנו משהו טוב ביד, והתחלנו להשתגע עליו.

"אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי לאורך כל השנים בניהול התחנה היה לאסוף מהסטודנטים את הרצונות שלהם, וניסיתי לחבר אותם לסיפור אחד גדול. יש בתחנה הזאת פסיפס מטורף של אנשים שעברו התמחויות מאוד משמעותיות בתחומים ובסגנונות המוזיקליים שהם אוהבים, והם הפכו להיות אוטוריטה בתחומם. זה יצר משהו מאוד נדיר – שדומה אגב למה שקורה בגלי-צה"ל. שם, אחרי שלב המכינה מתחילים לשלב את החבר'ה הצעירים בכל מיני תפקידי הפקה ועריכה, ובסופו של דבר הם יוצאים הלאה ומשתלבים בגופי התקשורת הכי גדולים בישראל. זה היה המודל שעמד כל הזמן לנגד עיני: מה שגל"צ עשו, אבל לא בתחום החדשות והאקטואליה – אלא בתרבות, במובן המאוד רחב שלה".

"כל הדרך שבה המכללה למינהל מתמודדת עם הקיצוץ הזה של קול-הקמפוס היא דרך מגוחכת. התעצבנתי מאוד כשקראתי את התגובה על כך שהתחנה תוחלף ב'מיזם פודקאסטים'. לא האמנתי למה שאני קורא"

ובכל זאת, לגבי התערבויות – לא היתה אפילו פעם אחת שמישהו מהמכללה התלונן על "השיר הזה בתקופה הזאת", או אמר ש"התוכנית ההיא הגזימה"?

"כלום. באמת. לא אלי. אף פעם לא היה דיאלוג חיובי על הרדיו, ההפך הוא הנכון. היתה לי פעם פגישה עם אחד הדיקנים, ובאמצע הוא אמר לי, בחצי צחוק: 'תודֶה, קול-הקמפוס זה גימיק, נכון?'. אני איבדתי את הנשימה שם בחדר, התחלתי לקרקר כמו ברווז מרוב התרגשות, אבל הדברים נאמרו בשיא הרצינות, כמעט בסחבקיות, כאילו, 'עכשיו כשאנחנו לבד בחדר אתה כבר יכול לספר שזה גימיק'.

"אף אחד לא באמת הבין, זאת התחושה, ולכן מהמקום הזה גם היה קשה להם לנהל דיאלוג. היו בקשות לשלב מפעם לפעם תכנים שקשורים במכללה למינהל. עשינו את זה במינון מאוד נמוך, ועשינו את זה באהבה. אפשר לשלב שעה פה, שעה שם – לא צריך להיות קיצוניים – וכשהדברים האלה הגיעו אנחנו ברוב המקרים זרמנו עם זה. באופן מהותי, לא היתה שום התערבות בתוכן. חופש מוחלט. ואת החופש הזה אני ניסיתי כל הזמן להעביר הלאה".

עברנו קצת על הפרסומים שהיו ב-2014 כשפיטרו אותך ואחרים, ונתקלנו בתגובת המכללה על כך שהרדיו לא נסגר אלא משנה את פניו. התגובה הזאת די דומה לתגובות שהמכללה הפיצה בחודש האחרון – הדמיון הזה מקרי לדעתך? למה יוצרים מצב ביניים כזה, שבו התחנה היא מעין "חי מת"?

"כל הדרך שבה המכללה למינהל מתמודדת עם הקיצוץ הזה של קול-הקמפוס היא דרך מגוחכת. התעצבנתי מאוד כשקראתי את התגובה על כך שהתחנה תוחלף ב'מיזם פודקאסטים'. לא האמנתי למה שאני קורא. התגובה הזאת ממש מגוחכת. יש לנו באתר של קול-הקמפוס ספרייה שעלתה, נדמה לי, בשנת 2008 או 2009. כבר אז היו בה 15 אלף פרקים. יש שם לא רק תוכן מוזיקלי, אלא תוכן-תוכן, ואם מישהו היה טורח לשמוע את זה הוא היה מבין באיזו נקודה הם החליטו להיכנס לפודקאסטים.

"אפשר היה גם להגיד 'חברים, זה גדול, זה יקר, אנחנו לא יכולים להחזיק את זה, ביי'. ויכול להיות שהיה באמת ניסיון כנה להחזיק את הדבר הזה ולהמשיך לטפח את הרדיו – בשלוש השנים האחרונות לא הייתי שם, כך שאני לא יודע להגיד. ויכול להיות שלא. לא יודע".

אחת מנקודות הציון של קול-הקמפוס היא המעבר מתל-אביב לראשון-לציון. בית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל פעל בהתחלה בקמפוס בצפון תל-אביב, בתל-ברוך, וב-2009–2010 הוא עבר לקמפוס בראשון-לציון. לפי החזון שלך, אחרי המהלך הזה קול-הקמפוס מתחילה לצאת החוצה מבחינת פרויקטים. זה משהו שתכננת מראש, או שפשוט הסתכלת למציאות בעיניים והחלטת שזה המהלך שצריך לעשות?

"בגדול, בכל הזמן ששהינו בתל-אביב, 98% מהזמן היינו עסוקים בדבר אחד: הכשרה של סטודנטים לשידור. עסקנו רק ברדיו – פיתוח של סדנאות, ממש לונה-פארק עצום, מגוון נורא רחב של דברים. היו סטודנטים מוכשרים בטירוף, אנשים שכמעט לא היה צריך לעשות כלום בשביל ללמד אותם, והיו גם כאלה שהיינו צריכים להשקיע בהם יותר שעות. זה אינדיבידואלי.

"ואז הגענו לראשון. אחרי שנה כמות הסטודנטים שהגיעה לרדיו ירדה במספרים מטורפים – ממצב של 30 שדרנים חדשים בשנה ירדנו לעשרה שדרנים חדשים, ואז לחמישה שדרנים חדשים בשנה. והתחיל להיות נורא משעמם"

"העבודה בהרבה מהמקרים היתה באחד-על-אחד מול הסטודנטים. ברקע כל הזמן רציתי לעשות עוד דברים – הוצאנו איזה אוסף שנקרא 'Where is the Sunshine' בשנת 2007, ואני, מבחינתי, מבחינת הדרייב שלי, רציתי להוציא אוסף כל שבועיים – אבל לא היה זמן להתעסק בדברים האלה, כי כולנו היינו עסוקים עד מעל הראש בהכשרה של סטודנטים ובעבודה עם סטודנטים, ונורא נהנינו מזה.

"ואז הגענו לראשון. ובראשון, אחרי שנה, כמות הסטודנטים שהגיעה לרדיו ירדה במספרים מטורפים – ממצב של 30 שדרנים חדשים בשנה ירדנו לעשרה שדרנים חדשים, ואז לחמישה שדרנים חדשים בשנה. והתחיל להיות נורא משעמם.

"היינו צוות גדול, הרדיו כולו היה חדש-דנדש, אנחנו בנינו אותו – אנחנו תכננו איך הוא ייראה והתאמנו אותו לצרכים של קול-הקמפוס. זאת היתה נקודה שבה הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: להתחיל להשתעמם, להקריח לי לאט-לאט, לשתות כוס תה בעשר, לצאת מהר לצהריים בעשרה ל-12:00, לעמוד ליד השעון ולהעביר את הכרטיס בול בארבע; האופציה השנייה היא להגיד 'יופי, התפנה לנו זמן, אין לנו סטודנטים להכשיר, אף אחד לא צריך לשבת לנו על הראש ולעודד אותנו לעבוד, אנחנו ילדים גדולים, בואו נתחיל לעשות'.

"ואז, בהדרגה התחלנו להוסיף עוד פרויקט ועוד פרויקט, ועוד שכבות ועוד שכבות. כל החלק השני של השהייה שלי בראשון-לציון הושקע בלטפח ולהרחיב את מעגל המאזינים של קול-הקמפוס, ולהוציא את התוכן שלנו כל הזמן החוצה, כדי להגיע ליותר אנשים. נורא נהניתי מהחלק הזה. אני מודה.

"אני לא יודע עד כמה המאזינים שלנו יודעים, אבל בואו ננסה לתאר: קול-הקמפוס יושבת בתוך בניין בית-הספר לתקשורת, על חצי קומה. יש שמה אולפני ענק, אולפני הקלטות, משרדים, אולפני קריין, חדרי עריכה – זה מקום מאוד-מאוד שוקק ומלא. כבר ב-2011–2012 אמרתי: 'חברים, זה לא מה שהיה בתל-אביב, אין לנו שלושים סטודנטים חדשים שנכנסים כל שנה, יש לנו הרבה פחות, יש דעיכה'.

"אבל גם בנקודה הזאת אף אחד לא באמת ידע להתמודד עם זה, אף אחד לא ידע לנסות לפרק את זה ולהבין את פותרים את זה, לא ידע לנצל את המהלכים המאוד טובים של הרדיו לאורך השנים. היה איזה משהו עייף, רדום. ההרגשה היתה שזה לא באמת מעסיק מישהו.

"דוגמה קלאסית היא שיתוף הפעולה עם 'הארץ'. בשורה התחתונה, השת"פ עם 'הארץ' הוסיף לנו עוד רבע מיליון מאזינים ונתן לנו במה באתר שמחזיק בתוכו קהל יעד לא מבוטל ללימודי תקשורת. אני ניסיתי במשך חודשים לשכנע שבעמוד של קול-הקמפוס באתר 'הארץ' ישימו באנר קטן: 'להרשמה ללימודי תקשורת לחצו כאן'. ולא מצאתי את האיש שהיה מוכן להיכנס לפרויקט המורכב הזה".

"תמיד אמרתי שאנחנו כמו משפחה חרדית: הילדים הגדולים מלמדים את הילדים הקטנים. אם היו כאלה שנורא התרגשו להיכנס ולהקריא הגשות, מישהו היה לוקח אותם יד ביד ונכנס איתם לאולפן"

מנקודת המבט שלך, יכול להיות שאחרי המעבר לראשון-לציון קול-הקמפוס הפסיקה להיות תחנת רדיו חינוכית והתחילה להיות תחנה שפועלת בתוך מסגרת חינוכית?

"כמו שאני רואה את זה, אם אין לך עשרים-שלושים שדרנים חדשים, צעירים, שבאים ורוצים ללמוד, רוצים להתפתח ולוקחים על עצמם תפקידים – מעבר לעובדים בשכר – ברגע שהדבר הזה ירד והתחלנו להישען אך ורק על בוגרי קול-הקמפוס, משהו בפרויקט החינוכי הזה השתבש. זה לא תקין. זה לא אמור לעבוד ככה. טיפחנו כל השנים את הבוגרים, לא חשבנו ששמישהו צריך להפסיק לשדר כשהוא מסיים את שנה ג' – להפך, תהליך ההבשלה של השדרנים היה יותר ארוך. רצינו לאפשר את הזמן הזה. היו שעות שידור, נתנו כל הזמן את הבמה, והם הפכו גם להיות סוג של מנטורים. תמיד אמרתי שאנחנו כמו משפחה חרדית: הילדים הגדולים מלמדים את הילדים הקטנים.

"היתה כל הזמן תמיכה של הבוגרים בצעירים. אם היו כאלה שנורא התרגשו להיכנס ולהקריא הגשות, מישהו היה לוקח אותם יד ביד ונכנס איתם לאולפן, כדי שכשהם יגיעו אלינו כדי להשמיע לנו את התוצאות – אלה כבר יהיו תוצאות ראויות. גם בשביל הבוגרים, זה שאין להם את הצעירים, את הסטודנטים החדשים, את הדם החדש ברדיו – זה הרג משהו. כולנו ראינו את זה, כולנו ידענו שזה קורה, אבל אתם יודעים – הרבה פעמים אתה כל-כך אוהב את מה שאתה עושה, אתה כל-כך נהנה – שאתה אומר 'אוקיי, החלק הזה בסיפור נגמר, בואו נתפנה לדברים אחרים'. הזנחנו את קול-הקמפוס המון-המון שנים בשביל הכשרה של סטודנטים. זו היתה הזדמנות לתת פינאלה כזה טוב".

"המקהלה התקשורתית המזמרת, יוסי שריד ז"ל קרא לזה ככה: אייטם אחד שרץ בין כולם מהבוקר עד הלילה – היום זה הנאום של ביבי, מחר זה יהיה משהו אחר – וכל השאר זז הצדה. אנחנו אמרנו: בואו ניקח את ה'הצדה' הזה ונאמץ אותו אלינו, ונתעסק רק ב'הצדה'"

מה הם המאפיינים האישיותיים הדרושים לשדרן רדיו?

"אישיות. צריך שתהיה לו אישיות, וצריך לעזור לו להוציא אותה. הרבה פעמים שדרנים, כשהם מגיעים, אפילו בפעם הראשונה, לתרגול ראשון – הם כבר מגיעים עם משהו בראש. ברוב המקרים זה משהו שהם בכלל שאבו מהטלוויזיה. כלומר, זה פלסטיק. אין בזה אמת. יש בזה פאסון, יש בזה המון-המון משחק. וברדיו אתה חייב לקלף את זה. אתה חייב לקלף את זה מהר, כי משחק ברדיו לא עובר, זה לא אמיתי – בטח לא לי".

המגיש נמרוד הלברטל, שעד סגירת התחנה שימש כמנהל האולפנים וההפקה של קול-הקמפוס, חלק תובנה מהניסיון האישי שלו כמדריך שדרנים: "בחניכות שעשיתי לשדרנים צעירים, אמרתי להם שבסופו של דבר רדיו זה מדיום אודיופוני, לא ויזואלי. לא רואים אותך. אתה יכול לשבת עירום באולפן ואף אחד לא יידע מזה, אבל הצורה שבה אתה מדבר, הצורה שבה אתה יושב באולפן – הרדיו מעביר הכל. הכל עובר. המיקרופון סופג הכל, ואפשר לשמוע אם אתה מתרגש, אם אתה מוכן או לא מוכן, לועס מסטיק – לא עלינו – כל פיפס קטן שומעים. מה שיש לך זה הקול".

על כך הגיב רחמני: "אני התמקדתי בעוד דבר: מה להגיד. כל שדרן נתקע, בפעמים הראשונות שהוא פותח מיקרופון, ב'מה אני אגיד'. גם כאן, אתה לוקח כל מיני דברים ששמעת – 'שלום, מה שלומכם' – אתה צריך לקחת את כל הדבר הצדה, להיות נאמן למחשבות שלך ולדברים שמעניינים אותך באמת.

"המוזיקה עזרה מאוד לחבר את זה, כי מאחורי כל שיר יש סיפור. כל הזמן ניסיתי להוציא מהאנשים את האישיות הרדיופונית שלהם ולגרום להם לרצות לדבר על מה שמעניין אותם באמת – ולא על מזג האוויר או על איזה מלחמה חדשה, או קיצוץ בתקציב. יש מספיק מזה. כולם מדברים על זה.

"המקהלה התקשורתית המזמרת, יוסי שריד ז"ל קרא לזה ככה: אייטם אחד שרץ בין כולם מהבוקר עד הלילה – היום זה הנאום של ביבי, מחר זה יהיה משהו אחר – וכל השאר זז הצדה. אנחנו אמרנו: בואו ניקח את ה'הצדה' הזה ונאמץ אותו אלינו, ונתעסק רק ב'הצדה'. וזה קשה מאוד. זה תהליך שבו אתה צריך ממש לעשות טרנספורמציה למוח ולהבין שכל מה שכולם אומרים לא מעניין. ועכשיו תתחיל למצוא את המלים שלך".

אתה עדיין שומע היום רדיו?

"אני שומע המון מוזיקה. רדיו כמעט ולא".

השידור ברדיו חסר לך?

"אני הפסקתי לשדר. שידרתי ברדיו ירושלים במשך המון שנים, היתה לי גם תוכנית אקטואליה. שידרתי כל יום – ובאיזושהי נקודה הרגשתי שאני קצת חוזר על עצמי, ושאני נכנס לאיזה מין מקום קצת אוטומטי בהגשה שלי. שנאתי את זה, והפסקתי. בקול-הקמפוס עשיתי סטים".

גם את "פילים" וגם את "מעגל מעליב".

"נכון. 'מעגל מעליב' היה ניסיון לפתוח מיקרופון, הוא התרסק – זה לא היה כיף".

* * *

לקראת סוף הראיון ביקש רחמני להודות לשלושה אנשים שפגש במרוצת שנות עבודתו בתחנה, ושלדבריו לא תהיה לו הזדמנות אחרת להודות להם. "הם לא שדרנים של התחנה, הם לא למדו אצלנו, הם לא התפתחו אצלנו, אבל הם היו לאורך כל הדרך חברים מאוד-מאוד טובים, וראוי שהשמות שלהם יעלו", אמר.

"הראשון הוא בחור שקוראים לו שמי פרנקל, שהזדהה בפורום של קול-הקמפוס במשך שנים כ'זנבית לפת', אני מניח שהמאזינים המאוד ותיקים שלנו זוכרים את האיש הזה. מדובר בבן-אדם מקסים, מדהים. באזור 2008 חיפשתי גרפיקאי ונדמה לי שאמיר עטר, אחד השדרנים בתחנה, שידך אותי אליו. פגשתי אמן אמיתי. היתה לנו תקופה של שלושים ימים עם הפקה בכל יום – והייתי צריך מישהו שיעשה לי את התוכנייה. הבן אדם הזה נתן שעות על גבי שעות של עבודה, הוציא עבודות גרפיקה מדהימות, ולצערי הרב בגיל 35 הוא מת מהתקף לב. תודה ענקית לבן אדם הזה, תודה ענקית לזה שפגשתי אותו, והערכה רבה-רבה רבה לזמן שהוא הקדיש לקול-הקמפוס.

"התודה השנייה היא לרם מצא, שגם הוא לא למד אצלנו – צלם, עורך בחסד עליון, איש סופר מוכשר. בכל פעם שביקשתי ממנו להגיע לרדיו הוא הגיע על האופנוע שלו. זה עלה לי בבורקס ובמים-תפוחים - הוא אוהב מים-תפוחים. הוא עזר לנו לבנות את כל המצלמות באולפן ב', הוא הגיע, הוא השקיע, ולאיש הזה אני רוצה לאחל חיים הכי טובים שאפשר, ותודה רבה-רבה על הכל.

ניידת השידור והתקלוט של קול-הקמפוס (צילום: קול-הקמפוס)

"הבנאדם השלישי והאחרון הוא איש שלא יוצא לי מהראש – קוראים לו בני פולקסווגן. סוחר, מוסכניק, שמצא לנו את האוטו שקנינו, שיפץ אותו ועזר לנו להפוך אותו לניידת שידור. איש מדהים, בלעדיו לא היינו מצליחים לעשות את זה, הוא נפל עלינו מהשמים. היה לי רעיון מופרך לגמרי, להפוך את הניידת לעמדת תקלוט, לא רק לאולפן שידור, וזה היה מאוד מסובך לפתוח גג כזה גדול. אני זוכר אותו מאוד לטובה. וזהו.

"עשינו כל מיני דברים טובים ברדיו. אנחנו כל הזמן סופרים את ההישגים וההצלחות, אבל היו בדרך גם כמה דברים שלא עבדו. אחת מתחושות הפספוס הכי גדולות שיש לי היתה עם צ'רלי מגירה. עופר טל, אורי ורטהיים ואני הלכנו להיפגש איתו יחד עם עוד בחור בשם קטמין, אסי תג'ר, והצענו להם לעשות 'חרקה', כלומר לבוא ולהקליט תקליט, ובאנו עם איזה רעיון של שילוב בין רדיוטריפ [הרכב של ורטהיים וטל] לבין צ'רלי מגירה.

"הם ישבו, היו נורא-נורא מגובשים, הביאו רעיונות מדהימים, היתה להם תוכנית להוציא תקליט, ואני באמת לא יודע איך זה התפספס ולא קרה בסופו של דבר. אנחנו קצת פקששנו את הפגישה. בין היתר הם דיברו ביניהם על ההרכב הראשון של אלביס פרסלי, דיברו עליו בהערצה רבה והשמיעו לנו כל מיני שירים.

"ואז אני זוכר שצ'רלי מגירה – זכרונו לברכה, שהיה אחד האנשים שהכי אהבתי בסצנה הזאת, שתמיד חלמתי ורציתי לעבוד איתו, נסיך מבחינתי – שלף את השיר שאתה עומד להשמיע עכשיו ["I'm a Living Sickness"] של קליקו-וול. מאז שזה קרה, לפני שש או שבע שנים, אני שומע את השיר הזה כל חודשיים, מתרגש ודופק את הראש בקיר – איך לא הצלחנו, שנייה לפני שהאיש הזה עוזב את העולם, להקליט איתו 'חרקה'. טיפוס עסוק".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.