התוכנית ה-108 במספר של "קול העין" היא התוכנית האחרונה המשודרת במסגרת שידורי קול-הקמפוס. השבוע, לאחר 22 שנות שידור, רדיו הסטודנטים של המכללה למינהל הפסיק את שידוריו בעקבות שינוי ארגוני וקיצוצים בתקציבו של בית-הספר לתקשורת. הרכב מורחב של מנחים – נמרוד הלברטל, אורן פרסיקו, איתמר ב"ז ואלעד מן – פותח את התוכנית בראיון עם ליאור רחמני, מנהל קול-הקמפוס לשעבר, שעיצב את פניה הנוכחיים של התחנה ופוטר לפני שלוש שנים במסגרת גל קודם של קיצוצים.

תחנת רדיו חינוכית היא לא עוד תחנה. יש לה הרבה מאוד יתרונות, והרבה מאוד חסרונות. בוא נדבר על החסרונות דווקא. למשל, היכולת של תחנת רדיו חינוכית לפעול תלויה לחלוטין בגחמות של המוסד החינוכי שבו היא פועלת, ואנחנו חיים את זה היום.

רחמני: "כן. קודם כל, אין מה לעשות – קול-הקמפוס היא חלק מבית-הספר לתקשורת. בית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל היה פעם מאוד גדול, הכי גדול במדינת ישראל, עם למעלה מאלף סטודנטים בשלוש שנים – ואז הוא הפך לבית-ספר הרבה יותר קומפקטי, אני מעריך שבאזור ה-300 תלמידים. התקציב גם הרבה יותר קטן, והם יכולים להרשות לעצמם הרבה פחות דברים. הם לא מפטרים רק את אנשי הרדיו, הם מפטרים גם חברים שלהם – מרצים, ראשי מסלולים, עובדים. קחו 30 אלף שקל, תכפילו באלף תלמידים – ועכשיו תורידו שני שלישים מזה.

ליאור רחמני: "כל הזמן ניסיתי להוציא מהאנשים את האישיות הרדיופונית שלהם ולגרום להם לרצות לדבר על מה שמעניין אותם באמת – ולא על מזג האוויר או על איזה מלחמה חדשה, או קיצוץ בתקציב. יש מספיק מזה. כולם מדברים על זה"

"בתחושה שלי, בבית-הספר לתקשורת לא פגשתי את הבן אדם שממש הבין מה אנחנו עושים, אבל הם ראו שיש תוצאות, שסטודנטים נרשמים בגלל הפעילות של הרדיו, שזה מביא המון עניין, כתבות, הפקות, והבינו שמשהו טוב קורה סביב הדבר הזה. והם מעולם לא התערבו. לא היו התערבויות בתוכן של הרדיו. בהתחלה הרימו גבה על זה שזה רדיו אלטרנטיבי – וכמובן שקיבלתי כל מיני המלצות מדהימות לאורך הדרך, 'תנגנו קצת יותר דברים שאנשים מכירים ויהיה לכם יותר רייטינג', אבל את זה לא קיבלתי רק מאנשי מכללה, אלא מעוד חכמים".

חופש אמנותי מוחלט – אפשר להניח שיש עוד תחנות חינוכיות שנתנו את זה. איך בכל זאת הפכה קול-הקמפוס להצלחה שהיא היתה, מה הבדיל אותה מתחנות חינוכיות אחרות?

"קודם כל, זה הבדיל אותה לא רק מתחנות רדיו חינוכיות אלא מכל תחנות הרדיו בישראל, למעט נגיד FM88. התחנה בחרה לעצמה דרך של למלא את החלל הריק: אם יש מיליון להיטים, ועוד שני מיליארד שירים – אנחנו החלטנו להתמקד בשני מיליארד השירים, ולא במיליון הלהיטים. וזה כבר שונה מכל תחנת רדיו אחרת. הדבר הזה הקרין על כולם.

ליאור רחמני: "הרבה פעמים שדרנים מתלמדים מגיעים עם משהו בראש. ברוב המקרים זה משהו שהם בכלל שאבו מהטלוויזיה. זה פלסטיק. אין בזה אמת. יש בזה פאסון, יש בזה המון-המון משחק. וברדיו אתה חייב לקלף את זה. אתה חייב לקלף את זה מהר"

"ומה קרה? פתאום הגיעו שדרנים שאהבו לנגן, נגיד, אלקטרו – והפכו להיות מומחים לאלקטרו. ואז פנו אליהם נגיד מעיתון 'העיר' ואמרו להם 'בואו תכתבו כתבה על הדיסק החדש הזה והזה', ולאט-לאט התחלנו להבין שמחפשים את האנשים עם הידע הזה ומוכנים לתת להם במה. התחלנו לרכז בזה את המאמצים שלנו – זיהינו שיש לנו משהו טוב ביד, והתחלנו להשתגע עליו.

"יש בתחנה הזאת פסיפס מטורף של אנשים שעברו התמחויות מאוד משמעותיות בתחומים ובסגנונות המוזיקליים שהם אוהבים, והם הפכו להיות אוטוריטה בתחומם. [...] זה יצר משהו מאוד נדיר – שדומה אגב למה שקורה בגלי-צה"ל. שם, אחרי שלב המכינה מתחילים לשלב את החבר'ה הצעירים בכל מיני תפקידי הפקה ועריכה, ובסופו של דבר הם יוצאים הלאה ומשתלבים בגופי התקשורת הכי גדולים בישראל. זה היה המודל שעמד כל הזמן לנגד עיני: מה שגל"צ עשו, אבל לא בתחום החדשות והאקטואליה – אלא בתרבות, במובן המאוד רחב שלה".

עברנו קצת על הפרסומים שהיו ב-2014 כשפיטרו אותך ואחרים, ונתקלנו בתגובת המכללה על כך שהרדיו לא נסגר אלא משנה את פניו. התגובה הזאת די דומה לתגובות שהמכללה הפיצה בחודש האחרון – הדמיון הזה מקרי לדעתך?

"כל הדרך שבה המכללה למינהל מתמודדת עם הקיצוץ הזה של קול-הקמפוס היא דרך מגוחכת. [...] התעצבנתי מאוד כשקראתי את התגובה על כך שהתחנה תוחלף ב'מיזם פודקאסטים'. לא האמנתי למה שאני קורא. התגובה הזאת ממש מגוחכת. יש לנו באתר של קול-הקמפוס ספרייה שעלתה, נדמה לי, בשנת 2008 או 2009. כבר אז היו בה 15 אלף פרקים. אפשר היה גם להגיד 'חברים, זה גדול, זה יקר, אנחנו לא יכולים להחזיק את זה, ביי'".

בהמשך הראיון מדבר רחמני על ההיבט הלימודי של קול-הקמפוס – ליווי של סטודנטים לתקשורת והכשרתם לשידור. כשהוא נשאל מה הם המאפיינים האישיותיים הדרושים לשדרן רדיו, הוא משיב: "אישיות. צריך שתהיה לו אישיות, וצריך לעזור לו להוציא אותה. הרבה פעמים שדרנים, כשהם מגיעים, אפילו בפעם הראשונה, לתרגול ראשון – הם כבר מגיעים עם משהו בראש.

"ברוב המקרים זה משהו שהם בכלל שאבו מהטלוויזיה. כלומר, זה פלסטיק. אין בזה אמת. יש בזה פאסון, יש בזה המון-המון משחק. וברדיו אתה חייב לקלף את זה. אתה חייב לקלף את זה מהר, כי משחק ברדיו לא עובר, זה לא אמיתי – בטח לא לי. [...] כל שדרן נתקע, בפעמים הראשונות שהוא פותח מיקרופון, ב'מה אני אגיד'. גם כאן, אתה לוקח כל מיני דברים ששמעת – 'שלום, מה שלומכם' – אתה צריך לקחת את כל הדבר הצדה, להיות נאמן למחשבות שלך ולדברים שמעניינים אותך באמת.

"המוזיקה עזרה מאוד לחבר את זה, כי מאחורי כל שיר יש סיפור. כל הזמן ניסיתי להוציא מהאנשים את האישיות הרדיופונית שלהם ולגרום להם לרצות לדבר על מה שמעניין אותם באמת – ולא על מזג האוויר או על איזה מלחמה חדשה, או קיצוץ בתקציב. יש מספיק מזה. כולם מדברים על זה. המקהלה התקשורתית המזמרת, יוסי שריד ז"ל קרא לזה ככה: אייטם אחד שרץ בין כולם מהבוקר עד הלילה – היום זה הנאום של ביבי, מחר זה יהיה משהו אחר – וכל השאר זז הצדה. אז אנחנו אמרנו: בואו ניקח את ה'הצדה' הזה ונאמץ אותו אלינו, ונתעסק רק ב'הצדה'. וזה קשה מאוד. זה תהליך שבו אתה צריך ממש לעשות טרנספורמציה למוח ולהבין שכל מה שכולם אומרים לא מעניין. ועכשיו תתחיל למצוא את המלים שלך".

בפתח התוכנית, לפני השיחה עם רחמני, משמיעים המנחים את מה שהם מגדירים כשיר השנה של "קול העין": "תסובב את הספינה", המבוסס כולו על תמלילי השיחות הסודיות שקיימו בנימין נתניהו וארנון (נוני) מוזס, שנחשפו בחדשות ערוץ 2 בעקבות חקירותיו הפליליות של ראש הממשלה.

המלחין והמבצע של השיר, טל לוי מלהקת אבטיפוס, מתארח באולפן, מספר על תהליך העבודה על השיר, ומבצע בשידור חי את "עשרת אלפים דולר", המבוסס על תמליליה של שיחה סודית אחרת: זו שקיים ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עם יד ימינו לשעבר שולה זקן. לדברי לוי, הוא רשם את נתניהו, מוזס ואולמרט באקו"ם כמחברי מילות השירים – ולפחות מבחינה טכנית ייתכן שהם זכאים לתמלוגים. "כל מי שאני מלחין ממילותיו, אני רושם אותו באקו"ם כאות כבוד", הוא אומר.

טל לוי באולפן קול-הקמפוס (צילום: קול-הקמפוס)

לוי נשאל כיצד הוא מחליט לקחת טקסט עיתונאי ולהלחין אותו, ומשיב: "בתכלס, מה שמביא לי את הסעיף – זה מה שמוקלט. יש עוד המון דברים שהביאו לי את הסעיף. למשל, הלחנתי את השיחה של אבא של אייל גולן עם חבר שלו – 'אם היית פה עכשיו/ פה עכשיו/ הייתי מארגן לך איזה ילדה בת 17' – מזרחי לפנים. ובסוף אמרתי שלא בא לי על זה, זה קצת קטן עלי".

מה כל-כך עיצבן אותך בשיחות של ביבי ונוני?

"בתור אחד שביקש לשים באתר של נוני [ynet] את השיר על אולמרט, ואמרו לי 'תקשיב, הכתב אוהב את זה, העורך אוהב את זה – אבל אנחנו לא נשים את זה באתר'. אני מגדיר את עצמי כאיש מרכז קיצון. לא אכפת לי לא מהשמאל ולא מהימין, אכפת לי שיהיה פה טוב. עם התקשורת איך שהיא היום – הכי מצחיק זה שאשכרה קוראים לזה 'התקשורת השמאלנית'. 'התקשורת השמאלנית' היא מה-זה ימנית".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.