אנטון נוסיק הפך לאגדה הרבה לפני שהוכתר כ"אבי האינטרנט הרוסי". עוד בתחילת שנות ה-90 הפך לסמל של דור כשהגשים חלום של מיליוני צעירים סובייטיים: הוא עזב את ברית-המועצות והצליח בחוץ-לארץ – כלומר בארץ, כאן בישראל. הוא ראה עולם, ידע שפות, אהב שירה, הקשיב למוזיקת רוק וקרא הרבה מעבר לתוכנית הלימוד של בית-הספר הסובייטי. רומנטיקן שבז ל"בורגנות" הסובייטית ותמיד עשה את מה שאהב לעשות.
בגיל 18 התחיל ללמוד עברית במוסקבה (המורה נעצר ונידון למאסר), ועלה לארץ עוד לפני הקריסה הטוטאלית של השלטון הסובייטי. אחרי שברית-המועצות התפרקה סופית התברר שהוא נמצא בצד המנצח. לאורך כל חייו נשאר באותו צד.
"אנחנו מזדקנים, זה בלתי נמנע. אנחנו מאבדים את הקלילות, את הספונטניות, את חוש ההומור. אחד מאיתנו מאבד במהירות מפחידה את השיער. אנחנו פחות מתעניינים בנשים ויותר בארוחה טובה, רצוי על חשבון הבית, מה שזה לא יהיה. הזלזול בכסף מתחלף בחסכנות הגובלת בקמצנות: בחירות לבנו לא מצפות אפילו לארוחת ערב ב'נרגילה'.
"אנחנו בקושי מכניסים אוויר לריאות המותשות על-ידי העישון ובלי שום חשק, רק לצאת ידי חובה, מזדחלים איתן לטייל בעיר העתיקה ומקללים את החמסין והמחסור במזומנים [...] אבל בכל זאת, אם למחרת יקישו בדלת ועל סף דירתנו יופיע איש לבוש שחורים עם פאות מחברה קדישא שיגיע כדי למדוד את מידותינו – לא, לא נכניס אותו. טעית, מלאך המוות, זה עוד מוקדם: עוד בוערת בנו אש החשק".
אנטון נוסיק במדי צה"ל, בצילום שפירסם בדף הפליקר שלו
זה בהחלט היה מוקדם בספטמבר 1992, כאשר הטקסט הזה הופיע בעיתון "וסטי", וזה היה מוקדם גם 25 שנים לאחר מכן, כאשר אנטון נוסיק הלך לעולמו והוא בן 51 בלבד. את המאמר "איך שרנו תמורת כסף" כתב נוסיק יחד עם חבריו – ארקן קריב, דמיאן קודריאבצב וארסן רבזוב. באותה תקופה כבר היו נוסיק וקריב – ה"מזדקנים", בני 25 ו-29 – עיתונאים מפורסמים בקרב העולים מברית-המועצות. הם עבדו בעיתון "ורמיה" שהוקם ב-1990 בקבוצת "מעריב" בתקופה הקצרה שהיתה בבעלותו של איל התקשורת רוברט מקסוול. ב-1992, לאחר שמקסוול נמצא מת על היאכטה שלו, פרץ סכסוך בין אנשי "ורמיה" לבין הבעלים החדש עופר נמרודי. המערכת, בראשותו של אדוארד קוזנצוב, חצתה בהרכב מלא את הכביש למתחרה המר "ידיעות אחרונות", והקימה את "וסטי".
נוסיק, בוגר טרי של לימודי רפואה, הפך לעורך כלכלי. בין השאר כתב על שוק הנדל"ן וטען שמחירי הדיור בארץ מנופחים באופן מלאכותי. הוא יעץ לעולים לא לקחת משכנתאות ולשלם ריבית קטלנית, אלא לחכות עד שהמחירים ירדו. מי שהקשיבו לעצתו מחכים לירידת המחירים עד היום. אלה שלא הקשיבו כבר הספיקו להחזיר את כל ההלוואות, ושווי הנדל"ן שברשותם עלה כפליים. אבל אלה וגם אלה התייחסו בשיא הרצינות לתיאוריות הכלכליות של הרופא הצעיר: סגנון הכתיבה היה מבריק, ההיגיון ברור, הקריאה מעניינת. כמעט כל עולה שבתחילת שנות ה-90 שקל לקנות דירה בארץ הכיר את שמו של נוסיק.
חברו הטוב של נוסיק, קריב (למד פיזיקה וכימיה, לא קיבל דיפלומה), כתב על נושאים פוליטיים וערך מדור המוקדש לסלנג ישראלי שהפך אחר כך לספר רב-מכר. קריב נפטר לפני חמש שנים, בן 49 בלבד. נוסיק וקריב קבורים באותו בית-עלמין במוסקבה.
קשה לדמיין טקסט כמו "איך שרנו תמורת הכסף" בעיתונות הרוסית בישראל של ימינו. טקסט לא חדשותי, לא פוליטי, לא ביקורתי. בסך הכל מספר על קבוצת עולים צעירים שיצאו לשיר במדרחוב הירושלמי כדי להרוויח כמה שקלים. אבל דווקא טקסטים מסוג זה הפכו את "ורמיה", ואחר-כך את "וסטי", לעיתונים פופולריים. כי זאת היתה כתיבה יפה ומיוחדת, עשירה בפרטים קטנים ומדויקים, רוויית ציטטות גלויות וסמויות, מלאת הומור ואירוניה עצמית. לא שפה רשמית של עיתון אלא דיבור אמיתי של מטבח בדירה מוסקבאית.
העיתונאים הסובייטיים לא יכלו ולרוב גם לא ידעו לכתוב ככה. לכן, כשמקסוול הרכיב את קבוצת ההקמה של "ורמיה", העיתונאים המקצועיים היו מיעוט. היו שם רופאים, מהנדסים, מורים וסתם אנשים ללא מקצוע. אבל דווקא הקבוצה הזאת הצליחה להקים עיתון שהפך למותג והשפיע על כל התקשורת הרוסית בישראל. וכפי שהתברר בדיעבד – לא רק בישראל.
בחזרה לרוסיה
ב-1997 אנטון נוסיק חזר לרוסיה. כעבור כמה שנים השיק בזה אחר זה כמה פרויקטים חדשותיים מקוונים – ראשונים מסוגם באינטרנט הרוסי: Gazeta, Lenta, Vesty. אלה היו כלי תקשורת איכותיים גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הסגנון. נוסיק בחן וקלט את הכתבים באופן אישי, ולימד אותם לעבוד על-פי הסטנדרטים של התקשורת המערבית שלמד בזמנו ב"בית-ספר של מקסוול" בישראל.
כך סיפר נוסיק עצמו בראיון שהעניק חצי שנה לפני מותו: "במשך כל השנים 'העליזות' שביליתי בישראל, מ-1990 עד 1997, פה [ברוסיה] היו מדפים ריקים [בחנויות], רפורמות של [ראש הממשלה יגור] גיידר, ימי ראשון וימי שני השחורים, הפוטש של אוגוסט 1991, טנקים מפגיזים את הפרלמנט ב-1993, גל פשע, מאות בנקאים נרצחים במוסקבה, צ'צ'נים... זה מה שהיה פה. ושם – אחרת. שם למדתי איך עובדת תקשורת חופשית, רשתות מחשב, מה זה אינטרנט. וב-1997 הידע הזה היה מאד מבוקש פה".
לפני שחזר לרוסיה כתב ב"וסטי": "בסוף שנות ה-80 אנשים מוכשרים ונועזים שרצו לממש את עצמם עזבו את ברית-המועצות. עכשיו אנשים מוכשרים ונועזים שרוצים לממש את עצמם חוזרים לרוסיה".
אנטון נוסיק ב-2001, בראיון ל-CNN על ייסוד האתר Lenta (צילום מסך)
ואכן, באמצע שנות ה-90 המצב ברוסיה התייצב – יחסית – והיה ביקוש לאנשים צעירים שצברו נסיון חיים ועבודה במדינה חופשית. לא מעטים מימשו את ההזדמנות הזאת. לאו דווקא מי שנכשלו בארץ – נהפוך הוא, כאלה שהצליחו כאן והצליחו אחר-כך עוד יותר שם.
על ההישגים של נוסיק בתחום האינטרנט נכתב לא מעט. אבל העיקר – אחרי שחזר לרוסיה הצליח שוב להגשים חלום קולקטיבי – הפעם של העולים בני דורו. הוא חזר הביתה על סוס לבן, הפך לאיש עשיר ומכובד מאוד. ניהל פרויקטים גדולים, הרצה והתראיין ברדיו ובטלוויזיה, הקים קרן למען ילדים חולים. את עלילותיו, ברוסיה ובנסיעות ברחבי העולם, תיעד בבלוג שלו ב-Live Journal ובדף הפייסבוק שלו עבור יותר ממיליון גולשים שעקבו אחריו, נקשרו אליו וחוו יחד איתו את חייו המרתקים והססגוניים.
גם אחרי שעזב את ישראל הצליח לא למשוך אש מצד אלה שתמיד אוהבים לרדת על ה"יורדים". הוא עדיין נחשב לפטריוט ישראלי: חובש כיפה, מבקר תדיר בארץ (ב-2003 גם השתתף בהשקה מחדש של האתר הישראלי בשפה הרוסית "קורסור"), מפרסם פוסטים רבים של תמיכה במדינת ישראל.
ב-2015, אחרי תחילת המבצע הצבאי של רוסיה בסוריה, פנה לנשיא פוטין בקריאה למחוק את המדינה הערבית, אויבתה המושבעת של ישראל, מעל פני כדור הארץ. הוא הואשם בהסתה ועמד לדין. הפרקליטות ביקשה לשלוח אותו לשנתיים בכלא. השופטים גזרו עליו קנס – בערך 6,000 דולר. נוסיק ערער על גזר הדין בבית-המשפט האירופי לזכויות אדם. הוא מת לפני שהחל הדיון בערעור.
התיק האחרון
ב-1997 חזר נוסיק לרוסיה של בוריס ילצין, אבל רוב שנותיו שם היו כבר בתקופת שלטונו של ולדימיר פוטין. באופן טבעי, הוא הצטרף למתנגדי המשטר הפוטיני והפך למקורב של מנהיגי האופוזיציה הרוסית. בבלוגים שלו פרסם פוסטים חריפים נגד השלטון. ארבע ימים לפני מותו פרסם פוסט ובו האשים את פייסבוק שהיא מצנזרת את מתנגדי המשטר הרוסי – בהזמנה של שלטונות רוסיה.
אנטון נוסיק (צילום מסך)
באותו יום יצר נוסיק באמצעות מתווך קשר עם בלוגר ישראלי, דורי בן-ישראל, המנהל בעצמו מאבק נגד פייסבוק. לדברי בן-ישראל, בשיחה איתו טען נוסיק כי הוא יודע על גורמים בקרמלין שמשלמים לפייסבוק כדי שתחסום ותצנזר שיח פוליטי. "לטענת נוסיק, הוא ידע את זהותם של אותם גורמים וביקש לחשוף אותם במסגרת השיחה שנקבעה, מתוך מטרה לייצר סיפור בינלאומי רחב היקף", מספר בן-ישראל. אבל נוסיק לא הספיק לחשוף את זהותם של אותם גורמים.
יש מי שמניחים שהחשיפה היתה מסכנת את רשת הריגול הרוסית בארצות-הברית. "בואו לא נשכח שהאיש שהרעיל באופן אישי עם חומר רדיואקטיבי את אלכסנדר ליטוויננקו, הוא היום מושל מחוז ברוסיה", אומר לנו אחד מהאנשים שעזר ביצירת הקשר בין נוסיק לבן-ישראל, "המוות הפתאומי של נוסיק בעיתוי כזה מעורר חשדות מאוד ברורים".
אבל ברור שלכל ההשערות הללו אין בינתיים שום הוכחה ממשית. ובינתיים ברשת ממשיכים לבכות את אנטון נוסיק שהלך לעולמו בטרם עת. האיש שחי לידינו והצליח להגשים את מה שאנחנו רק חולמים.
* * *
בוריס ינטין מספר על אנטון נוסיק בתוכנית "קול העין"