בימים האחרונים הושק על-ידי ערוץ 2 הקמפיין להפחתה בימי החופשה של תלמידי בתי-הספר בישראל. הקמפיין מצטרף לטענות שנשמעות כבר שנים בנוגע לחופשות הארוכות של התלמידים והקושי שהן יוצרות אצל הורים עובדים, המתקשים למצוא "סידור" לילדים השוהים בבית. אלא שבניגוד לרושם שמעורר הקמפיין הזה והטענות הללו, לפי נתוני ה-OECD, מספר ימי הלימודים בישראל הוא בין הגבוהים בקרב המדינות החברות בארגון.

בתי-ספר יסודיים בישראל פועלים 219 ימים בשנה, שהם 34 ימים יותר מהממוצע של מדינות ה-OECD, העומד על 185 יום. ראוי לחזור על הנתון הזה – במחצית מהמדינות לומדים עוד פחות מ-185 הימים הללו. כלומר, כבר כיום מורים בישראל מלמדים יותר מעמיתיהם במדינות אחרות (ואגב, מרוויחים פחות), ותלמידים לומדים הרבה יותר מילדים אחרים ברחבי המדינות המפותחות בעולם.

אם כך, מדוע ישנה תחושה שהחופשות כאן ארוכות מדי? מהיכן נובעת המחאה הציבורית ההולכת ומחריפה נגד המצב הקיים? היא נובעת מקושי אמיתי של ההורים בהתמודדות עם לוח החופשות בישראל ומהצורך למצוא פתרונות עבור הילדים בזמן שהם עצמם נמצאים במקומות העבודה. סבים וסבתות הפכו במדינתנו למשאב כמעט הכרחי עבור זוג הורים שמנסה להתפרנס בכבוד.

אבחנה חשובה לפיכך היא שקהל היעד המרכזי שמרגיש את נטל החופשות ומתקשה להתמודד עמו, וכנראה גם מוביל את גל המחאה, הם הורים לילדים בגיל שזקוק להשגחה של מבוגרים בבית, כלומר משפחות צעירות. כאשר יש ילדים בגיל תיכון, הכל הופך לפשוט הרבה יותר, גם אם יש אחים קטנים בבית (בתי הבכורה תשמח להעיד על כך...).

חשוב להתייחס גם לאיכות החינוך. אולי מיעוט ימי הלימודים בחו"ל משפיע גם על איכות החינוך? כולנו מכירים את המיקום העגום של ישראל במבחנים השוואתיים הנערכים לפרקים, כך שנראה שמהתשובה שלילית: מספר ימי הלימוד לא בהכרח משפיע על האיכות. יתרה מזאת, פינלנד, ההופכת למדינה המובילה והחדשנית בעולם בתחום החינוך, נמצאת כבר שנים במגמה של צמצום שעות ההוראה וימי הלימודים בבתי-הספר שלה, כך שבשנה שעברה למדו תלמידי בתי-הספר היסודיים בפינלנד 164 ימים בלבד – 55 ימים פחות מהילדים שלנו!

אבל אם מספר ימי הלימוד בישראל הוא מהגבוהים בעולם המפותח, כיצד אין תנועה עולמית של מחאה כמו זו שבישראל? הרי ברוב המדינות האחרות ההורים צריכים להתמודד אפילו עם יותר ימי חופשה! איך מסתדרים במדינות אחרות? האם שם התעריף לבייביסיטר נמוך משמעותית? אולי בחו"ל גם סבתא רבא מגויסת למערכה?

שוק העבודה בישראל, על תנאיו השונים, הוא המקשה על ההורים להתמודד עם לוח החופשות השנתי. אם תלמידי בתי-הספר בישראל לומדים יותר ימים מחבריהם בחו"ל, הנתון המשמעותי להתמודדות של ההורים הוא מיעוט ימי החופשה לעובד בישראל

התשובה מתחילה להתבהר כאשר משווים בין מספר ימי החופשה לעובד בארץ ובחו"ל. בארץ מספר ימי החופשה השנתיים לעובדים נע בין 12 יום לעובד חדש ו-18 יום לעובד בעל ותק של עשר שנים. רוב מדינות ה-OECD מתחילות ב-20 ימי חופשה בשנה, וברבות מהן מספר ימי החופשה השנתיים גבוה משמעותית.

שוק העבודה בישראל הופך תובעני יותר ויותר. תחושת החנק, הלחץ, הציפייה לזמינות במשך כל היום, שעות העבודה הרבות, הם היבטים שהופכים את חיי העובדים לקשים יותר ויותר. הדבר לא משפיע רק על הפניות של ההורים להיות עם ילדיהם בחופשות, אלא על ההורות באופן כללי. מספר שעות העבודה השבועיות והשנתיות בישראל גבוה מהממוצע במדינות ה-OECD, מה שגורם לנו לחזור הביתה מותשים וחסרי כוחות, והיכולת להיות עם הילדים כמו שהיינו צריכים ורוצים חומקת לחלוטין.

אם כן, שוק העבודה בישראל, על תנאיו השונים, הוא המקשה על ההורים להתמודד עם לוח החופשות השנתי. אם תלמידי בתי-הספר בישראל לומדים יותר ימים מחבריהם בחו"ל, הנתון המשמעותי להתמודדות של ההורים הוא מיעוט ימי החופשה לעובד בישראל. המאבק הציבורי הנדרש הוא על שינוי תנאי התעסוקה בישראל. המצב שלנו רע כל-כך, שנראה טבעי לחלוטין עבורנו לדרוש שהילדים שלנו יבלו עוד ימים בבית-הספר (אגב, מה הילדים שלכם חושבים על הרעיון הזה?), במקום להיאבק על כך שנוכל להיות איתם יותר ימים. כדאי לעצור, לקרוא שוב, ולהפנים את המשפט האחרון – האבסורד זועק לשמיים.

ושאלה אחרונה – מי מרוויח באמת מהמאבק הזה? למי יש אינטרס לשסות את ההורים והמורים אלו באלו, ובכך למנוע מהם להתאחד ולהילחם יחד על הקלת תנאי העבודה במדינת ישראל? הקמפיין הזה לא הושק באופן תמים, ומי שמלבה את האש הזו עושה זאת מאינטרסים מובהקים. ראוי לחשוב עם מי כדאי לנו לשתף פעולה, ומי הם בעלי הברית שלנו בחברה הישראלית. למלחמה והתלהמות נגד המורים יש השלכות שלא מסתיימות בשמרטפות לחופשות. ילד ששומע בבית כמה המורה שלו עצלן ולא עובד קשה יפנים את המסר ויתייחס למורה, וללימודים, בהתאם.

המאבק הזה משרת קבוצה מאוד מצומצמת בחברה הישראלית, שמרוויחה מתנאי העבודה הבלתי אפשריים של העובדים ופוגעת לא רק בשוק העבודה – ההשלכות משפיעות על החברה כולה, ועל עתידה, שמעוצבים על-ידי החינוך בבית-הספר.

הקמנו מדינה יהודית, שנותנת לנו הזדמנות ייחודית לקיים חברה המושתתת על ערכינו התרבותיים והמסורתיים. המשפחה והקשר בין ההורים לילדים היו תמיד אבן יסוד בחברה היהודית, ומערכת היחסים הזו נשמרה מכל משמר, מתוך הבנה שחינוך מתחיל ומסתיים בבית. במקביל, המסורת היהודית מתייחסת בקפדנות רבה למעסיקים, וזוכרת שהעבודה היא תמיד אמצעי למחיה, ולא המטרה עצמה. הגיעה העת להיאבק על עתיד החברה שלנו, ולבנות כזו ששמה את המשפחה (מכל סוג) והחינוך במרכז, במקום את המרדף חסר הפשרות והחמלה אחר הרווח המקסימלי. הגיע הזמן להתאחד, ולעבוד יחד מתוך האינטרסים המשותפים לכולנו, במקום להיאבק אחד בשני, ולפגוע בילדינו.

חגי לביא הוא אב לחמישה, איש חינוך, אשר מסיים שנה שלישית ואחרונה כשליח בבית-ספר יהודי בארצות-הברית ובשנה הבאה יחזור להיות חבר הנהלת בית-הספר בויאר בירושלים