התקשורת הרוסית פרחה בארץ עם תחילת העלייה הגדולה מברית-המועצות. בשנים 1990–1992 עלו ארצה כ-300 אלף עולים חדשים. הם לא ידעו עברית (חוץ מיוצאי דופן נדירים), לא היה להם מושג על המערכת הפוליטית בישראל ואיך בכלל פועלת מערכת כזאת במדינה דמוקרטית, אבל כל אחד ואחת מהם שעברו את גיל 18 יכלו כבר להצביע בבחירות הכלליות. לפי הדעה הרווחת היו אלה קולות העולים שהביאו לשלטון את מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין בשנת 1992, אך מהר מאוד השתנתה האוריינטציה הפוליטית של הישראלים החדשים.
הפוליטיקאים הישראלים הבינו את העוצמה הטמונה בקולות העולים מברית-המועצות, וגם שמדובר בבוחרים שהם דף לבן, שניתן לעצב את עמדותיהם הפוליטיות. הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היתה באמצעות התקשורת – רדיו רק"ע שהוקם בתוך קול-ישראל ב-1991, וכמה עיתונים שהנפוץ ביניהם היה "וסטי", שהוקם ב-1992 בקבוצת "ידיעות אחרונות". משמאל ומימין עטו על התקשורת הישראלית בשפה הרוסית כדי להגיע לבוחרים הפוטנציאליים ולשכנע אותם להצביע עבור המפלגה הנכונה.
"עכשיו המצב שונה לגמרי", אומר העיתונאי הוותיק לב מלמיד, מי שהיה סגן עורך "וסטי" בין השנים 1992–1999 והיום עורך חדשות באתר "קורסור". "העניין של הפוליטיקאים הישראלים בתקשורת בשפה הרוסית פחת במידה ניכרת. העולים שחיים בארץ כבר 25 שנים, או אפילו 15 או 10, כבר גיבשו את הדעות שלהם. אין מה לחנך אותם. כמובן שהפוליטיקאים עדיין משתמשים בתקשורת, אבל כבר אין להם את אותו להט שהיה להם בשנים קודמות".
אבל גם בלי להט, הפוליטיקאים הישראלים לא מזניחים את הזירה הרוסית. הדוגמה האחרונה היא כמובן הראיון הבלעדי שהעניק ראש הממשלה בנימין נתניהו לערוץ 9 לקראת יום העצמאות, אחד הבודדים של נתניהו בשנים האחרונות בכלי תקשורת ישראלי. רוב הראיון הוקדש למדיניות החוץ של ישראל, לאיום האיראני, וכמובן – ליחסים עם רוסיה. במשך שלושים הדקות שארך הראיון לא נמצא מקום לשאלה על הבעיות החברתיות בישראל, על המשברים הקואליציוניים או על החקירות המתנהלות נגד נתניהו. למעשה, בהחלט יכול להיות שהיעדרן של שאלות כאלה היה מלכתחילה התנאי לקיום הראיון.
עיתונאי בכיר בתקשורת הרוסית בישראל סיפר לי כיצד בשנות ה-90, בעת שריאיין את נתניהו, אז בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בעט בו יועץ התקשורת שי בזק מתחת לשולחן ברגע שנשמעה שאלה לא רצויה. לפני 20 שנה פתרו את הבעיות עם תקשורת סוררת באמצעות בעיטות מתחת לשולחן בזמן הראיון. היום, נראה שהבעיות נפתרות מתחת לשולחן עוד לפני שהראיון מתחיל.
דימיטרי דובוב, ראש חטיבת החדשות של ערוץ 9, מראיין את ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום מסך)
מלמיד אומר שבאמצע שנות ה-90 הפוליטיקאים הישראלים הבינו שהתקשורת נתפסת בעיני רוב העולים כגוף ממלכתי – כמו שהכירו בברית-המועצות. "ב-1996 נתניהו אפילו אמר בראיון אחד ש'וסטי' זה 'פרבדה'. זה ממש הסעיר אותי. הראיתי את הראיון הזה לעורך הראשי, אדוארד קוזנצוב, והוא אמר לי: אל תדאג. באחת בלילה מצלצל אצלי בבית טלפון. 'מדברים מלשכת ראש הממשלה. תישאר על הקו', ואז אני שומע קול מוכר: 'הבנת אותי לא נכון. לא התכוונתי ש'וסטי' הוא כמו 'פרבדה', רציתי להגיד ש'וסטי' כותב את ה'פרבדה' ('האמת' ברוסית). וזו היתה כל השיחה. בלי שלום ולהתראות. אבל בכל זאת מעין התנצלות".
ואכן, אומר מלמיד, "במובן מסוים 'וסטי' אכן היה עיתון 'פרבדה', או כל עיתון סובייטי אחר". באיזה מובן? בברית-המועצות ידעת שאם דיווח כבר הגיע למצב שהוא מתפרסם בעיתון – סימן שעבר את הצנזורה השלטונית, כלומר מישהו בצמרת הפוליטית קרא אותו. "השלטונות הסובייטיים התייחסו לתקשורת מאוד ברצינות, וגם הפוליטיקאים הישראלים עקבו בקפידה אחרי כל הפרסומים שלנו והגיבו עליהם ברוב המקרים. לעומת זאת, בתקשורת בשפה העברית היה אפשר לכתוב הכל – אף אחד לא התייחס לזה באותה צורה כמו לפרסומים בשפה הרוסית".
"אף אחד לא האמין למלים היפות של ההכרזות הרשמיות של השלטון במוסקבה, ולכן גם הקריאות לשלום של מחנה השמאל הישראלי היו מאוסות על רוב העולים"
מלמיד עלה ארצה כבר בשנת 1974. כבוגר הפקולטה למתימטיקה של אוניברסיטת מוסקבה עבד כמה שנים כמורה בבית-ספר, אבל במקביל כתב יצירות פרוזה. בשנת 1986 התחיל לעבוד ב"ספוטניק", עיתון ישראלי בשפה הרוסית, ומאז נשאר בתחום העיתונות. התקשורת הרוסית נטתה לימין כבר מתחילת שנות התשעים, בתקופה העלייה הגדולה, הוא אומר. "העולים הגיעו ממדינה שלהלכה כל עצם קיומה היה מאבק למען שלום עולמי, אבל כמובן שבפועל ברית-המועצות היתה מדינה אלימה שגם הציתה מלחמות וגם השתתפה בהן. אף אחד לא האמין למלים היפות של ההכרזות הרשמיות של השלטון במוסקבה, ולכן גם הקריאות לשלום של מחנה השמאל הישראלי היו מאוסות על רוב העולים. גם בקרב העיתונאים, בעלי השקפה שמאלית היו במיעוט, עד כדי כך שבשלב מסוים זאת היתה ממש בעיה למצוא עיתונאי 'רוסי' שמאלני שיכול גם לכתוב ברמה סבירה".
נהוג לומר כי רוב עולי שנות ה-90 לא קיבלו את הסכמי אוסלו ולא האמינו באפשרות השגת שלום על בסיס ויתורים טריטוריאליים. הרי ניצחנו במלחמת ששת הימים, למה אנחנו צריכים להחזיר משהו? שאלו רבים מהם, הרי "ברית-המועצות שניצחה את גרמניה מעולם לא החזירה את פרוסיה המזרחית". העולים שיצאו מתחת להריסות של אימפריה שקרסה וחלקים ניכרים שלה הפכו לאזורי מלחמה חששו שבעקבות הסכמי אוסלו משהו דומה יקרה גם בישראל.
"הם גדלו בברית-המועצות וידעו היטב שרק הכוח מנצח, בשום פנים ואופן לא משא-ומתן", אומר מלמיד. "גם הכוחות הפוליטיים שייצגו את העולים היו ימניים. המפלגה ישראל-בעלייה שמיצבה את עצמה במרכז המפה הפוליטית נטתה למעשה ימינה, ומפלגת ישראל-ביתנו שהוקמה כמה שנים אחריה היתה ימנית באופן מובהק".
תעמולת בחירות של ישראל-בעלייה
המפלגות ה"רוסיות", מספר מלמיד, השתלטו על התקשורת ה"רוסית". סיסמת הבחירות של ישראל-בעלייה היתה "מ.וו.ד – פוד נאש קונטרול", כלומר – משרד הפנים בשליטתנו. אבל בחדרי חדרים המטרה היתה "התקשורת – פוד נאש קונטרול". הכלי העיקרי היה לחץ כלכלי.
"לפני הבחירות בשנת 1996 'וסטי' תמך, כמעט באופן גלוי בישראל-בעלייה של נתן שרנסקי, מי שעזר קודם לכן בהקמת העיתון. אבל אחרי שישראל-בעלייה הצטרפה לממשלה ושרנסקי מונה לשר התעשייה והמסחר, העיתון לא סיקר את פעילותו בצורה אוהדת. כשמנהלי העיתון ביקשו משרנסקי להזמין פרסומות הוא הפנה אותם ללפ"מ. המשמעות בפועל היתה דחיית הבקשה. העימות בין הנהלת 'וסטי' לבין שרנסקי הסתיים בשנת 1999 בניצחון של שרנסקי ופיטורי העורך הראשי קוזנצוב. חברי המערכת התפטרו בעקבות ההחלטה הזאת, שהגיעה מצד הנהלת 'ידיעות אחרונות' שפעלה תחת לחץ של ישראל-בעלייה.
"הנהלת 'ידיעות אחרונות' בשנות ה-90 דרשה מאיתנו באופן תקיף לשמור על האיזון הפוליטי", נזכר מלמיד, "אבל זה לא באמת עזר. באופן פורמלי שמרנו על האיזון, פרסמנו מאמרים של יוסי שריד ופוליטיקאים אחרים מהשמאל, אבל זה לא השפיע על הקוראים. אמרו לנו שהעיתון הוא כמו סופרמרקט שחייב להיות בו הכל. אז נכון, בסופרמרקט מוכרים גם בשר טרי וגם סבון. ומבחינת הקוראים שלנו מאמרים משמאל היו סבון וכתבות ימניות היו בשר טרי. אותן רצו לקרוא".
"בשנות ה-90 סוגיית השמאל והימין היתה ריב בין שני מחנות. היום יש תחושה ששמאלנים הופכים למנודים. לצערי הרב החברה מאמצת היום את התפיסה שלפיה מדינת ישראל תלויה אך ורק בעוצמה הצבאית שלה. ואם יש כוח, צריך להשתמש בו"
גם היום כלי תקשורת מרכזיים בשפה הרוסית מנסים לשמור על איזון, ומלמיד מסכים שהם מצליחים לעשות זאת טוב יותר מקודמיהם. יש לו גם הסבר מדוע זה כך. לא הסבר מחמיא במיוחד. לדבריו, "זה נובע בעיקר מאדישות. אני לא רוצה להעליב אף אחד, אבל לעורכים רבים לא אכפת מה הם מפרסמים, וזה מאוד צורם על רקע הקרע החברתי שרק מתעמק לדעתי. זה רלבנטי גם לגבי העניין הפלסטיני וגם לגבי היחסים בין חילונים לחרדים.
"בשנות ה-90 סוגיית השמאל והימין היתה ריב בין שני מחנות. היום יש תחושה ששמאלנים הופכים למנודים. לצערי הרב החברה מאמצת היום את התפיסה שלפיה מדינת ישראל תלויה אך ורק בעוצמה הצבאית שלה. ואם יש כוח, צריך להשתמש בו. אני שייך למחנה הימין, אבל כל זה מאוד לא נעים לי. יש תחושה שהשמאל אט-אט יורד לשוליים והלאה – למחתרת. וכל התקשורת הישראלית – גם ברוסית וגם בעברית – תשמש רק ככלי התעמולה של פתרונות כוחניים.
"נכון, 'וסטי' למעשה היה עיתון ימני , היינו נגד הסכמי אוסלו. אבל בשום פנים ואופן לא פעלנו לדה-לגיטימציה של מחנה השמאל. לכן חיפשנו כתבים שמאלנים ופרסמנו את המאמרים של פוליטיקאים מהשמאל, לא רק בגלל הדרישה לאיזון".
"צריך להבין את זה, ויש לי רושם שהציבור שלכם, ציבור דוברי הרוסית, מבין את זה היטב", אמר נתניהו באותו ראיון שנתן לאחרונה לערוץ 9. "באזור שלנו, ואולי בעולם בכלל, החלש לא שורד. החזק שורד. ולכן הציווי הגדול שלנו זה להגדיל את העוצמה של מדינת ישראל". "הציבור של ערוץ 9" אכן כבר מבין זאת היטב.