סילבה זלמנסון עומדת להשתחרר מהכלא, אמרה האשה מריגה בהתרגשות מעבר לקו הטלפון. היא תגיע כנראה היום למוסקבה. אתמול הודיעו לאביה יוסף שעליו להיות שם, כי בתו עומדת להשתחרר. הדוברת, שכנה של משפחת זלמנסון, סיפרה כי האב ביקש לשמור את העניין בסוד, כדי שלא יחול לפתע מפנה לרעה. בצד השני של הקו, כאן בישראל, ישבה, האזינה והקליטה שרה פרנקל, כתבת קול-ישראל.
אז, באוגוסט 1974, היתה סילבה זלמנסון דמות מוכרת כמעט לכל ישראלי. היא היתה אחת מעשרות "אסירי ציון" ו"מסורבי עלייה" שהתקשורת עסקה בהם בעקביות. ארבע שנים קודם לכן נעצרה זלמנסון עם קבוצת יהודים, בהם בעלה אדוארד קוזנצוב ואחיה וולף זלמנסון. הם הועמדו לדין על ניסיון לחטוף מטוס כדי להביא לידיעת העולם את מצוקתם של היהודים, שנאסר עליהם לצאת מברית-המועצות. "משפט לנינגרד" היה בכותרות בארץ ובעולם ימים רבים.
שיחת הטלפון עם האשה מריגה, שדווחה בכותרת הראשית של "מעריב" באותו בוקר עם כותרת הגג "סופרת שידורי ישראל מוסרת", היתה אחת מאינספור התקשרויות שקיימה פרנקל עם פעילי עלייה ויהודים נוספים ברחבי ברית-המועצות. פרנקל שידרה את הדיווחים משם ביומני החדשות של קול-ישראל, ואלה צוטטו בהרחבה בעיתונים בישראל, ולעתים קרובות גם על-ידי סוכנויות הידיעות הבינלאומיות.
פרנקל, שנפטרה בסוף השבוע בגיל 82, ספגה אווירה לאומית בבית שבו גדלה. אביה, נפתלי (הוגו) פרנקל, עלה מהונגריה ב-1928 ושנה אחר-כך נפצע במאורעות תרפ"ט. הוא הצטרף מאוחר יותר לאצ"ל, מילא תפקידי רפואה בארגון, התגייס לצה"ל ונהרג במבצע יואב בנגב במלחמת השחרור. השכול היכה במשפחתה שוב ב-1967, כאשר אחיה אחיה גדעון ז"ל, שצנח במיתלה במבצע קדש, נהרג ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים בדרך לתעלת סואץ.
"סופרת שידורי ישראל מוסרת: סילווה זלמנסון שוחררה ממחנה מעצר בבריה"מ", כותרת ראשית ב"מעריב", 23.8.1974
את הקריירה העיתונאית שלה החלה פרנקל ב"חרות", יומונה של המפלגה בראשות מנחם בגין, שם סיקרה בעיקר נושאי תרבות, תיאטרון ובידור. כאשר בינואר 1966 אוחד "חרות" עם "הבוקר", עיתון המפלגה הליברלית, והפך ל"היום", כתבה וערכה בעיתון זה. עם סגירתו כתבה ב"מעריב", ובסוף 1970 הצטרפה למערכת יומני החדשות של קול-ישראל. בתוך זמן קצר, כאשר הקריאה "שלח את עמי" החלה להדהד בארץ ובעולם, התמסרה לסיקור המאבק למען יהודי ברית-המועצות. באותן שנים אסר הקרמלין על כל פעילות יהודית וציונית, דתית או תרבותית, והערים קשיים רבים על מי שביקשו לעלות לישראל.
שרה פרנקל רשמה פרק מרשים בקשר הטלפוני עם הפעילים היהודים, החמיא לה לימים נחמיה לבנון, שעמד בראש "נתיב", הארגון הישראלי החשאי אשר ריכז את הקשרים עם יהודים בברית-המועצות, עסק בנסיונות להוצאתם משם וניהל מערכה דיפלומטית והסברתית בנושא זה.
"השידורים בנושא עלייה וקליטה היו חלק מרכזי בעבודתה כעיתונאית, והיא השקיעה כוחות, זמן ומאמצים רבים בקיום קשרים מצוינים עם פעילים", כתב בספרו "הקוד: נתיב", שראה אור ב-1995. "קשרים אלה נמשכו תקופה ארוכה. שרה, שלא ידעה רוסית, שוחחה עם הפעילים באנגלית, בעברית ולעתים אף ביידיש. שעות אינספור, בערבים ובלילות, היא בילתה במערכת או בביתה, כדי להשיג את השיחות. ההתמדה הביאה לכך שפעילים היו ממתינים לשיחותיה ומכינים לה ידיעות על אירועים, התרחשויות ו'חוויות' שהיו מנת חלקם של הפעילים".
פרנקל זכתה להישגים מקצועיים בדרך הסיקור של המאבק למען יהודי ברית-המועצות, צוטטה בהרחבה בארץ ובעולם, ובה בעת גם מילאה שליחות ממלכתית-לאומית. זה היה לעתים סוג של "עיתונות מגויסת", עם נקודות דמיון לדרך הסיקור של צה"ל במרבית עיתוני ישראל עד ההלם של מלחמת יום הכיפורים. שיתוף הפעולה של פרנקל עם "נתיב" לא היה יוצא דופן: עיתונאים ישראלים יצאו לא פעם לביקורים ברוסיה כדי להשתתף שם בכינוסים וירידים, כאשר תחת הכיסוי העיתונאי מילאו משימות מטעם "נתיב" – נפגשו עם יהודים, הפיצו ספרים עבריים ועוד. כמה מהעיתונאים עשו זאת כחלק משירות המילואים שלהם.
אברהם זלמנסון, דודה של סילבה זלמנסון, שובת רעב למען שחרורה ליד הכותל המערבי בירושלים, 25.10.1977 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
על הקשר שקיים עם העיתונות כתב לבנון בספרו: "נהגתי לדווח בקביעות לוועדת העורכים. עצותיו וידידותו של עורך 'מעריב' אריה דיסנצ'יק היו לי לעזר רב. לדעתו, כדי למנוע הופעתם של פרסומים בלתי אמינים ומחוסרי אחריות, מוטב למסור לעורכים באופן דיסקרטי מידע פנימי וחסוי, והם בתמורה ימנעו מלתת פרסום לידיעות בנושא מבלי להיוועץ בנו תחילה".
"שרה מצדה שמרה תמיד על גישה ממלכתית, השכילה להעביר את המסרים הנכונים ומעולם לא השתמשה לרעה במידע שקיבלה כעיתונאית", כתב על כך לבנון בספרו. "היא עמדה בקשר הדוק עם אנשי 'נתיב', והקפידה לבדוק את טיב הידיעות. לשרה היה חלק נכבד במאמצינו לשמור על אמינות ודיוק במידע שהפצנו במערב. מכיוון שבעיני הפעילים היא היתה ל'מוסד', הם דאגו להעביר אליה חומר רב, פטיציות ומכתבי מחאה, שכמובן הועמד לרשותנו".
באחת משיחות הטלפון הללו ב-1972 שמעה פרנקל מפי פעילת העלייה לילה קורנפלד את האמירה "עכשיו אנחנו שווים הרבה כסף". הסובייט העליון, הסבירה קורנפלד, החליט על הטלת "כופר דיפלומה", שעל-פיו כל מי שיבקש לצאת מברית-המועצות יידרש להחזיר תחילה את לשלטונות את העלות המלאה של לימודיו האקדמיים. התקנה פגעה קשות בזרם היציאה של יהודים מרוסיה, שהחל באותן שנים. במשפחות יהודיות רבות היו יותר מבעל השכלה אקדמית אחד, ולא היה בידיהם הממון הנדרש ל"כופר הדיפלומה". הידיעה נפוצה במהירות במערב לאחר השידור בקול-ישראל, משחזר לבנון בספרו, ואחר-כך הוחלט לצאת למאבק הסברתי מקיף בנושא זה ברחבי העולם.
שיחות הטלפון של פרנקל עם יהודים ברחבי ברית-המועצות היו חלק ממהלך מקיף ומחושב שיזמו אנשי "בר" – גוף ההסברה והדיפלומטיה של "נתיב", שפעל בעיקר בצפון אמריקה ובמערב אירופה. אנשי הארגון פעלו בהתמדה להרחבת הקשר בדרך זו. השגת הקשר הטלפוני לא היתה קלה. הקווים היו תפוסים או שלא פעלו בצורה תקינה. מן הצד הישראלי ישבו בדרך כלל מתשאלים מיומנים, שידעו מה לשאול ולזהות מסרים בעלי חשיבות. לאנשי "נתיב" היה ברור ששיחות הטלפון לא היו חופשיות מהאזנה קפדנית של הקג"ב. למעשה, כתב לבנון, לא היה הסבר מניח את הדעת מדוע מאפשר הקג"ב לפעילים לנהל שיחות טלפון עם "גורמים עוינים" במערב.
עולים מרוסיה ו"אסירי ציון" לשעבר שובתים רעב לאות הזדהות עם שפוטי "משפט לנינגרד", 20.12.1970 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
"השלטונות הסתפקו בהפרעות ובשיבושי שיחות ורק במקרים בודדים ניתקו את הקווים", כתב לבנון. "הגענו אפוא למסקנה ששיחות הטלפון משרתות לא רק אותנו, אלא גם את הקג"ב, המנהל מעקב אחר המתרחש אצל הפעילים ועל קשריהם עם המערב". כך היה מן הסתם בשיחה אחרת של פרנקל, ששודרה וצוטטה בהרחבה, ובה דיווח לה ממוסקבה פעיל העלייה ולדימיר סלפאק כי "המצב חמור יותר מאשר היה אי פעם". סלפאק אמר לה כי לא ברור מה עלה בגורלם של אנטולי שרנסקי ויוסף ביגון, שנעצרו זמן קצר קודם לכן. הוא סיפר כיצד פרצו לדירתו "בריונים" ותיאר את הנזק הרב שגרמו.
לדברי לבנון, היו באותה תקופה גם פעילים ועולים אשר ניסו "למכור" מידע מוגזם, ולפברק סיפורים. "שרה, שהיתה בעלת ניסיון וחוש עיתונאי מפותח, גילתה לא פעם פברוקים אלה, ו'ההצלחות' שלה צמצמו את התופעה של פרסום בדותות שנמסרו כביכול בשיחות טלפוניות על-ידי פעילים בברית-המועצות. הרדיו, מכל מקום, עשה באותם ימים שירות רב-ערך למאבק".
שיתוף האינטרסים בין הסיפור העיתונאי מעורר העניין לבין האינטרס הממלכתי בא לידי ביטוי גם בעת ביקוריה של פרנקל בווינה וברומא ב-1973. הבירה האוסטרית היתה אז תחנת המעבר העיקרית ליהודים שיצאו מברית-המועצות, אך רבים מהם לא המשיכו לישראל אלא נעזרו בארגוני סיוע יהודיים כדי לקבל אשרות כניסה לארצות-הברית ולמדינות אחרות.
היא ריאיינה עולים ו"נושרים", וכתבותיה הגבירו את המודעות בישראל לתופעת הנשירה, והובילו פוליטיקאים ופקידים לפעול לצמצום התופעה. ברומא, שם המתינו יהודים רבים שיצאו מברית-המועצות להיתרי כניסה למדינות מערביות שונות, גילתה להפתעתה כי לא רק "נושרים" מברית-המועצות עמדו בתור לקבלת אשרות בשגרירות האמריקאית, אלא גם ישראלים שהגיעו מהארץ, לאחר שבתל-אביב לא הצליחו לקבל את הוויזה הנכספת לאמריקה.
אחרי שנים שבהן התמחתה בנושא העלייה מברית-המועצות מונתה פרנקל באמצע שנות ה-70 לכתבת קול-ישראל לענייני מפלגות. היא סיקרה את המשברים והמאבקים בממשלת רבין הראשונה, את המהפך של מאי 1977 ואת הרכבת הקואליציה הראשונה של מנחם בגין, המשברים בתנועת ד"ש ועוד. שנה וחצי אחרי המהפך, בסוף 1978, חזרה לעסוק בנושא שבו התמחתה. הפעם לא כעיתונאית אלא בתפקיד ממלכתי, כשליחת "נתיב" בניו-יורק.
היה זה המשך טבעי לעבודתה ככתבת בנושא יהודי ברית-המועצות, אך למינוי היתה גם זיקה פוליטית. השר בלי תיק חיים לנדאו, שמונה על-ידי בגין לטפל בנושא המאבק נגד רדיפות הקרמלין אחרי היהודים, ניסה לשכנע את ראש "נתיב" לשגר לתפקיד בניו-יורק "איש מצוין", שהיה לוחם ותיק במחתרת, אך ללא ניסיון בנושא הסובייטי. לבנון כותב בספרו שהצליח לשכנע את השר כי הכישורים הללו אינם מספקים, אך ידע כי לנדאו לא ירפה מלחציו למנות איש המקורב לחרות.
שרה פרנקל (צילום: דוברות רשות השידור)
"התקשרתי עם שרה פרנקל, עיתונאית בקול-ישראל, חרותניקית 'גזעית' מילדותה, אשר אביה, לוחם אצ"ל שהתנדב לצה"ל ואחיה הצעיר נפלו במערכות ישראל", כתב לבנון. "את שרה הכרתי היטב. כעיתונאית עשתה גדולות ותרמה רבות לקידום הנושא. שרה ידעה כמוני [לבנון, שנפטר ב-2003, היה איש תנועת העבודה וממייסדי קיבוץ כפר-בלום] להפריד בין השקפותיה ונאמנותה הפוליטית לבין המאבק הלאומי לגאולת יהודי ברית-המועצות. ביושרה ובנאמנותה לא היה לי ספק. שוחחתי עמה ארוכות. היה לה קשה להשאיר את אמה בארץ ולצאת לניו-יורק, אך לבסוף החליטה בחיוב. בתנאי אחד, שלא אספר לאיש מאנשי 'חרות' ואף לא ללנדאו שהיא המועמדת לשליחות, אלא כאשר העניין יהיה סגור עם קול-ישראל. שרה לא רצתה שמישהו יוכל לומר 'שעשו לה פרוטקציה', או שייווצר הרושם שהיא יוצאת לניו-יורק כמינוי פוליטי. נתתי לה מילת כבוד".
רק לאחר שנקבע מועד יציאתה לניו-יורק דיווח על כך ללנדאו. זה הגיב תחילה בשתיקה, ומיד התעשת ואמר כי שרה היא מועמדת מצוינת. אמנם פסחתי על המועמד שלו, כתב לבנון, אך הוא לא יכול היה להטיל בה שום דופי, שכן שרה הכירה היטב את הנושא והיתה גם מאנשי שלומו. טרם צאתה הוענק לה בבית הנשיא, יחד עם 29 נשים נוספות, "אות שנת ה-30" לנשים שהתבלטו בהישגיהן בשלושת העשורים הראשונים למדינה.
באפריל 1979, בדירתה בניו-יורק, ערכה פרנקל קבלת פנים לחלק מנדוני "משפט לנינגרד", ששוחררו על-ידי הסובייטים בעסקה עם הממשל האמריקאי. כך היתה עדה לפגישה בין סילבה זלמנסון, שפרנקל היתה הראשונה שדיווחה של שחרורה חמש שנים קודם לכן – לבין בעלה אדוארד קוזנצוב ואחיה וולף זלמנסון.