המחלקה הערבית של הערוץ הראשון היתה, עודנה, וככל הנראה תישאר נושא שנוי במחלוקת. שידוריה לא עונים על הצרכים המינימליים של האזרח-הצופה הערבי שמממן מהאגרה שהוא משלם את שידוריה. לפני כמה חודשים ערכתי ראיון מקיף עם המגיש ה"אגדי" של המחלקה הערבית, סעיד אלקאסם, שבינתיים פרש לגמלאות. אלקאסם הטיח האשמות קשות אל עבר היושבים ברוממה וטען, בין היתר, כי מדובר בטלוויזיה דוברת ערבית, ולא בטלוויזיה ערבית. עוד אמר אלקאסם, כי אנשי המחלקה הערבית עוסקים בתעמולה פרו-ישראלית, והם למעשה משמשים שופר למדיניות הרשמית של ישראל. "הם קתולים יותר מהאפיפיור, ציונים יותר מהרצל", קבע אלקאסם.

המחלקה הערבית נוסדה ב-1968, לאחר שוועדה ממלכתית, שבה נטלו חלק אנשי כוחות הביטחון, החליטה על הקמתה כאשר קהל היעד שלה היו אזרחי מדינות ערב. במלים אחרות, הייעוד של המחלקה הערבית היה ברור: לשמש זרוע ממלכתית צייתנית לממסד הישראלי במלחמת התעמולה עם מדינות ערב. אנשי המחלקה שנקלטו לעבודה היו ברובם יוצאי ארצות ערב. אחת הדוגמאות הבולטות הוא רוברט דסה, מאסירי עסק הביש במצרים. דסה, שבינתיים פרש לגמלאות, שימש במשך שנים רבות כתב בכיר במחלקה הערבית.

איור: בתיה קולטון

מאז זרמו הרבה מים בירדן. הרושם הוא שדבר לא השתנה. להלן כמה דוגמאות: תשעים אחוז מעובדי המחלקה הזאת הם יהודים יוצאי מדינות ערב. מנהל המחלקה, יוסף ביניא, הוא לא ערבי. תפקידי המפתח במחלקה מאוישים על-ידי יהודים: מנהל חטיבת החדשות משה צור, העורך הפוליטי שלמה גנור, הכתב הפרלמנטרי אלי ניסן, הכתב לענייני המזרח התיכון מאיר כהן, הכתב הכלכלי יחזקאל יעקבי, והרשימה עוד ארוכה. אין זה אומר שעקרונית אני מתנגד להעסקת יהודים במחלקה הערבית, אבל אי-אפשר להשלים עם העסקת מאסה כזו של עובדים ששפת האם שלהם עברית ושהערבית שהם דוברים עילגת. אין ייצוג ערבי במחלקה הערבית. מדוע לא נקלטים בה אנשי תקשורת צעירים מהמגזר הערבי? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במדיניות-על, האוסרת את כניסתם של ערבים בעלי אוריינטציה פוליטית לא-ממסדית.

האפליה נגד בני המיעוט הערבי-לאומי שחיים במדינת ישראל עוברת כל גבול: מדוע מבקשים ממני לשלם אגרת טלוויזיה כאשר רשות השידור מקדישה למחלקה הערבית שעה יומית אחת בשפה הערבית. היכן הפרופורציה? הרי אנחנו חמישית מהאוכלוסייה! לא זו אף זו: התוכניות של המחלקה הערבית אינן משקפות נאמנה את הבעיות שמהן סובל המגזר הערבי. משום-מה גם אין המחלקה הערבית מכירה בקיומה של האפשרות לשדר שידורים ישירים. לי, בכל אופן, לא זכור מתי שידרה המחלקה הזאת שידור ישיר מאירוע כלשהו. בהשוואה ל"מבט", מהדורת החדשות הערבית היא אנמית. גם אירוח מרואיינים באולפן במהלך מהדורת החדשות אינו קיים. וכך מקבל הצופה הערבי מהדורת חדשות עם חומר ממוחזר, לא אקטואלי.

המינוח הנוהג במחלקה הערבית, במיוחד במהדורת החדשות, מעורר סלידה: ב"מבט לחדשות" בשפה העברית החליפו את המושג "מחבלי החיזבאללה" בתיבה לוחמי או אנשי החיזבאללה. במחלקה הערבית נשאר חיזבאללה ארגון טרור ואנשיו מוגדרים "מחבלים". גם את תחזית מזג-האוויר הפכו לפוליטית. כאשר אתה צופה בתחזית קשה לך להישאר שליו: באר-שבע בתחזית מזג-האוויר של המחלקה הערבית נותרה באר-שבע, אף ששמה הערבי הוא ביר-אלסבע.

אחת הדוגמאות הבולטות לפוליטיזציה של המחלקה הערבית היתה האופן שבו סיקרה את הסכסוך בנצרת סביב אדמת שיהאב-א-דין. בעיתונות הערבית, ללא יוצא מן הכלל, הוצג הסכסוך כמות שהוא: מחלוקת פוליטית בין שני זרמים, החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון והרשימה-המאוחדת, המזוהה עם התנועה האסלאמית. המחלקה הערבית הוסיפה אש למדורה כשכתביה תיארו את הסכסוך כריב בין מוסלמים לנוצרים. כל בר-דעת יודע כי הצגת הסכסוך באופן זה משרתת את המדיניות הישראלית של הפרד-ומשול. איש גם אינו בודק מה חושב משלם האגרה הערבי על תוכניות המחלקה הערבית. אינני יודע מתי נעשה לאחרונה סקר צפייה לבדיקת ה"רייטינג" של המחלקה הזאת.

תפקידה של התקשורת לייצג נאמנה את קהל היעד שאליו היא פונה, ומיותר להזכיר כי אסור לעיתונאי לערב בין דעה לידיעה. המשוואה הזאת, עושה רושם, איננה תקפה במחלקה הערבית של הערוץ הראשון. האם לא הגיע הזמן להעניק לבני המיעוט הערבי-לאומי בישראל את האפשרות להקים תחנת טלוויזיה שתענה על מאווייהם ומשאלותיהם הלאומיים – תחנה ערבית לכל דבר ועניין ולא תחנה דוברת ערבית?

הכותב הוא עורך השבועון "כל אלערב"

גיליון 25, מרץ 2000