הכותרות

"ח"כ במעצר" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות" ושל "מעריב", זוג היומונים הוותיקים המשמרים את הפואטיקה המאוסה של הטבלואיד. "לראשונה בתולדות המדינה, ח"כ מכהן נמצא מאחורי סורג ובריח. באסל רטאס, שנתפס מבריח טלפונים ניידים ופתקים לאסירים בטחוניים, נעצר בסופה של חקירה – ונלקח לכלא איילון. החשד: קשירת קשר לביצוע פשע", נכתב בכותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות". כותרת המשנה של "מעריב" מעדכנת כי חסינותו של גטאס הוסרה.

ב"הארץ" הידיעה על חבר-הכנסת הערבי החשוד בפלילים נדחקת למקום השני – אך מי שיתלה את הבחירה העריכתית בהטיה שמאלית יצטרך לבחון גם את "ישראל היום", שעורכיו בחרו בחירה דומה. למעשה, הבחירה של עורכי "ישראל היום" ו"הארץ" זהה גם ביחס לכותרת הראשית: שניהם בוחרים להבליט בה את ההצבעה שלא התרחשה אתמול באו"ם: "ברגע האחרון, נבלם מהלך באו"ם נגד ההתנחלויות", נכתב בזו של "הארץ". "נתניהו וטראמפ לחצו, ההצבעה נגד ישראל נדחתה", נכתב בזו של "ישראל היום".

"הוראתו של נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, לדחות את ההצבעה על הצעת ההחלטה נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון, שברה את המשלחת הפלסטינית באו"ם [...] יותר מכל גורם פוליטי פלסטיני אחר, המשלחת בניו-יורק ציפתה שארה"ב לא תטיל וטו אלא תימנע בהצבעה, ובכך תירשם נקודה חיובית נוספת לזכותה ולזכות הדיפלומטיה הפלסטינית. כרגיל, כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. הצלחתה של ישראל ללחוץ על א-סיסי מחזקת את הייאוש הפלסטיני מעמדתן של מדינות ערב ומאששת את תחושת היתמות". הטקסט אינו מופיע ב"ישראל היום" אלא ב"הארץ" (עמירה הס). האם ב"ישראל היום" יכול היה להתפרסם טקסט שאפשר היה לדמיין שיתפרסם ב"הארץ"?

"ההישג שזקפו לזכותם גורמים בישראל עקב הדחייה של הרגע האחרון בהגשת הצעת ההחלטה המצרית למועצת הביטחון, לא צריך לטשטש את העובדה שמדובר בקריאת השכמה לממשלת ישראל הנוכחית", מנסה מאמר המערכת של "הארץ" לשפוך מים על ההתרגשות של הביביתון. "כרגע נראה שהסכנה הורדה מסדר היום, אבל על ישראל להקשיב לקול העולה מהאו"ם", מסכם "הארץ" בשביטיזם אופייני. האם ל"הארץ" לא נמאס לכתוב שנה אחר שנה אחר שנה (תוך כדי שהוא מצליב אצבעות בתקווה מאחורי גבו) על הסכנה הבינלאומית שעוד רגע תטביע אותנו, ואף פעם לא מגיעה? בינתיים היחיד שמרוויח מכך הוא נתניהו, שאיש הקש ש"הארץ" מנפח מאפשר לו לגזור דיבידנדים על סיכולו.

בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, 25.9.2016 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

ב"מקור ראשון", כמו ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", בוחרים בכותרת ראשית אחרת מזו של "הארץ" ו"ישראל היום". הכותרת על ההצבעה שלא היתה מופיעה בעמוד השער, אך הכותרת הראשית היא "נעצרו מחבלים משוחררים שתכננו פיגועי תופת". ב"ידיעות אחרונות" הדיווח על דחיית ההצבעה נדחק לעמוד 4, למרות שלפי העיתון היה מדובר ב"מצב חירום מדיני". הסיכול לא היה בגלל "שיתוף פעולה ראשון בין רה"מ לנשיא ארה"ב הנבחר", כפי שנכתב בשער "ישראל היום", אלא בזכות הנשיא המצרי, שב"ידיעות" מדגישים את הקשר הקרוב שיש לו עם "ביבי" ("כן, הוא קורא לו ביבי").

העורכים בוחרים שלא להזכיר בשער העיתון כלל את ההצבעה שלא התרחשה. "תנאי הקבלה לממשל של טראמפ: בלי שפמים", נכתב ברצועה צרה בתחתית עמוד השער.

בום

למרות שנשק גרעיני, יחד עם שינוי האקלים, הוא האיום הקיומי הידוע היחיד הקיים כיום, הדיווח שלפיו הנשיא הנבחר טראמפ אמר כי הוא מעוניין להגדיל את ארסנל הנשק הגרעיני של ארצות-הברית מופיע רק בעמוד 7 של "ידיעות אחרונות". ב"הארץ" הידיעה כי "טראמפ ופוטין הצהירו: עלינו לחזק את היכולות הגרעיניות של ארה"ב ורוסיה" מופיעה רק בעמוד 9. ב"ישראל היום" הידיעה מגיעה לעמוד 3. כמובן, לא בשל החשש לשלומו של העולם אלא בשל המחויבות הפוליטית, ואולי גם כאות של תמיכה שקטה. אחרי הכל, מו"ל העיתון קרא בעבר להטיל פצצה גרעינית על איראן.

"יש בישראל פוליטיקאים ופרשנים שהתאכזבו עד כדי ייאוש מבחירת טראמפ", כותב חיים שיין, פובליציסט הבית של "ישראל היום", בטור הפרשנות הראשי של העיתון, "כדאי שהם יפנימו במהירות שיש מציאות חדשה, הנותנת תקווה לאזור כולו".

הון שלטון עיתון (גז)

"3:1 לטובת המאבק בהון-שלטון-עיתון", נכתב בכותרת מסגרת המלווה את טורו של גיא רולניק בפתח גליון "דה-מרקר". "בית-המשפט הרשיע בפלילים ושלח למאסר את מלך ההון-שלטון-עיתון הישראלי של העשור האחרון [...] קריסת הדנקנרים והרשעתם חשפה את מבנה שוק ההון הישראלי וחולשת הרגולציה מול ריכוזי הכסף"; "רגע לפני סיום השנה הודיע אליעזר פישמן, שהיה הטייקון החזק ביותר בישראל לפני ימי הדנקנרים, שמזה כעשור האימפריה שלו שייכת לבנקים הישראלים [...] חשיפת חובותיו והעדויות הראשונות של עיתונאי 'גלובס' חשפו את שיטת בנקאות המקורבים הישראלית"; "הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים לא תחולל מהפכה במערכת, אבל היא צעד נוסף להקטנת הכוח הפוליטי העצום שהיה לפועלים וללאומי בעשור האחרון". ולבסוף: "המונופול הפרטי הגדול ביותר בישראל קם השנה עם חותמת כשרות רשמית של ראש הממשלה [...] שיטת דנקנר ופישמן עשויה לקום כל רגע לתחייה, כאשר הפעם מונופול הגז ומקורביו במערכת הפוליטית הם הספונסרים שלו. המאבק רק מתחיל".

דן סינור (צילום מסך)

25 עמודים אחר-כך באותו הגיליון מתפרסמת בעמודי החדשות ידיעה של כתב המדיה נתי טוקר, תחת הכותרת "מחבר 'סטארט-אפ ניישן': ''גלובס' יהיה קול הכלכלה הישראלית בעולם'". דן סינור, המחבר של הספר המוזכר לעיל, הגיח במפתיע אחרי סיום הליך ההתמחרות בין אלי עזור ודוד דוידוביץ' על רכישת העיתון "גלובס", שהיה שייך לפישמן פושט הרגל, עם הצעת רכש גבוהה בכמה מיליונים. הידיעה מעניקה מקום לקביעותיו כי הסיבות שלו לרכישת העיתון הן "הזדמנות עסקית וגם מטרה ציונית לקדם את תעשיית ההיי-טק הישראלית בעולם", ולהכחשות "מקורביו" כי יש קשר בין הצעת הרכש לבין פול סינגר, המיליארדר הרפובליקני התקיף שהוא הפטרון הנוכחי של סינור.

אם היה ניתן מקום נרחב יותר לידיעה היה צריך לכלול בה את מה שחסר בה עכשיו: השאלה כיצד לעיתונאי וסופר כסינור יש 52 מיליון שקל פנויים לבזבז על רכישת עיתון מפסיד, וכיצד הוא מתכוון לממן את ההפסדים השנתיים הקבועים שלו. או השאלה כיצד רכישה של עיתון מפסיד בסכום גבוה בהרבה משוויו, בתקופה שבה העיתונות המודפסת הולכת ונכחדת ושוק העיתונות בכללותו נמצא במשבר כלכלי עצום, היא "הזדמנות עסקית". או השאלה כיצד רכישת עיתון כלכלי בעברית תעזור "לקדם את תעשיית ההיי-טק הישראלית בעולם". אחרי הכל, גם דנקנר ופישמן החזיקו בעיתונים שרכשו כדי לקדם ציונות, דמוקרטיה, עסקים ושלום עולמי.

הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון (או: טבע העיתון)

"הכנסת אישרה את התקציב – נתניהו קיבל שקט תעשייתי עד מארס 2019", נכתב בכותרת ידיעה קצרה (ארבע פסקאות) של צבי זרחיה בעמוד 28 של העיתון הכלכלי "דה-מרקר". ב"ישראל היום" הידיעה על העברת התקציב בקריאה שנייה ושלישית מקודמת לעמוד 7, אך מכילה פסקה אחת בלבד. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על ההצבעה בעמוד 6, בידיעה קצרה המוקדשת כולה ל"טעות המביכה בהצעת התקציב" (אישרו בטעות חוק המחייב הקמת מאגר מידע על חוזי שכירות, לפי גד ליאור), שנגרמה "בשל בלבול של הרגע האחרון, ומרוב סעיפים בתקציב המדינה".

אבל המבוכה של הכנסת היא גם המבוכה של העיתונאים שמכסים אותה. העורכים, הכתבים הפוליטיים והפרשנים מפגינים את אותה התנהגות של חברי-כנסת בורים, שטחיים או מושחתים: הם מתמקדים ברכילות, תמרונים פוליטיים ודברורים ומזניחים את סיקור העבודה הפרלמנטרית עצמה.

חברת טבע, "היהלום בכתר הכלכלה הישראלית" או כל קשקוש אחר שהיה מקובל להצמיד לה במשך השנים, תשלם קנס עצום של כחצי מיליארד דולר לרשויות בארצות-הברית בשל עבירה על חוק השחיתות הפדרלי – דהיינו, בשל התנהלות מושחתת שלה מחוץ לארצות-הברית (באוקראינה, מקסיקו ורוסיה). הידיעה המדהימה הזו מקבלת מקום קטן עוד יותר משל ההצבעה של התקציב.

חוקר שישרוד את האפשרות של מלחמה גרעינית או הרס האפשרות האקלימיות לחיות בכדור הארץ וירצה לדרג את הנושאים המהותיים עבור האומה הישראלית על-ידי עלעול בעיתוניה הנפוצים בעת האחרונה יוכל לעשות זאת בקלות: מה שמופיע בשער שולי, זניח ולא משפיע באמת על חייהם של אזרחי המדינה. מה שחשוב, מאיים וקריטי יופיע בשולי העמודים הפנימיים, אם בכלל.

השגריר

דייוויד פרידמן (צילום מסך)

הכותרת הראשית של "בשבע", זרוע הדפוס של אתר "ערוץ 7", היא "אוהב אותנו כמו שאנחנו", ולקוחה מתוך טורו של שלמה פיוטרקובסקי שבפנים הגיליון. מי שאוהב אותנו כמו שאנחנו הוא השגריר המיועד של ארה"ב לישראל, דייוויד פרידמן, עורך-דינו של הנשיא המיועד דונלד טראמפ. "כידוע, חלומם של כל בחור ובחורה בגיל הנישואין הוא למצוג בן זוג, שכמאמר הקלישאה 'יאהב אותי כמו שאני'. כעת, לראשונה מזה שנות דור, צפויה ישראל לקבל מארצות-הברית שגריר שבמידה רבה מאוד יאהב אותה כפי שהיא", כותב פיוטרקובסקי, שאמנם מזכיר שפרידמן מעורב בהתרמה למוסדות ישיבת בית-אל, אבל לא משתף את הציבור באופן שבו מוסדות אלו קשורים לעיתון שבו הוא כותב ולקבוצת התקשורת שהוא שייך אליה. גם בטור השני המוקדש לנושא, של עמיאל אונגר, אין גילוי נאות כלשהו.

סימנייה

גיא ליברמן כותב ב"ידיעות אחרונות", תחת הלוגו "מעקב 7 ימים", על המשך ההתנהלות של ראש עיריית מעלות, שלמה בוחבוט, והטענות שהוא מנצל את משרתו כדי לסדר ג'ובים לבני משפחתו. הכתבה מקבלת שלושה עמודים במוסף, אך לא זוכה לקידום כלשהו (אך מופיעה לפני כתבת קידום המכירות לכוכב הריאליטי בהפקת הבת של מוזס).

גילי איזיקוביץ מראיינת את המתרגמת מרוסית נילי מירסקי ב"גלריה" של "הארץ". "מאז שיצאתי לפנסיה הפסקתי לקרוא ספרות בת זמננו", היא אומרת (בין השאר).

באותו מוסף, אבי פיטשון בוחר את עשרת האלבומים של 2016.

ענייני תקשורת

פלורליזם. "ערוץ 20 קיבל אישור לשדר מהדורות חדשות", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "מועצת הכבלים והלוויין העניקה אתמול לערוץ 20 אישור לשדר מהדורות חדשות. האישור ניתן בכפוף לכך שהערוץ יתחייב להצטרף למועצת העיתונות ולעמוד בכללי האתיקה שלה. כמו כן, על הערוץ להתחייב להעניק ייצוג לכל הזרמים ביהדות, ולא להדיר קבוצות כמו רפורמים וקונסרבטיבים".

שרון גל, מתוך הפרסומת לתוכניתו בערוץ "מורשת"

ההוראה התמוהה האחרונה היא תזכורת לכך שמדובר במחטף רגולטורי: ערוץ 20 קיבל את רשיונו כדי להיות "ערוץ מורשת" יהודי. ממה שנראה כמו ציניות מסחרית בחר הערוץ לשבור ימינה ולרכב על רצונו של שר התקשורת שלנו ב"פתיחת השוק לתחרות", מן הסתם בתקווה שיקומו ערוצים חדשים בעלי נטייה ימנית שיתמכו בו פוליטית. ההוראה של מועצת הכבלים היא ההיתממות בהתגלמותה. האתגר הערכי והמקצועי של ערוץ 20 אינו בעמידה בכללי האתיקה – אליהם הוא מחויב ממילא, ושאותם מועצת העיתונות ממילא לא יכולה לאכוף – אלא בכך שישרתו את קהל צופיהם, גם אם מימין, ולא פוליטיקאי כזה או אחר.

בינתיים, בשער "ידיעות אחרונות", עוסקים בגורלו אפוף הערפל של ה"טאלנט" הבולט של התחנה: "שרון גל ירד למחתרת", נכתב שם באותיות ענק, "מגיש הטלוויזיה מערוץ 20 והח"כ לשעבר ניתק קשר עם מעסיקיו וחבריו. מכריו חוששים שהוא הסתבך בחובות: 'אנחנו דואגים לו, יש דיווחים שהנושים איימו עליו'. בערוץ 20 צפויים לסיים את העסקתו: 'הוא לא ישוב למסך'". האתגר הערכי והמקצועי של ערוץ 20 אינו במתן במה לרפורמים וקונסרבטיבים בשידורי החדשות שלו – עם כל החשיבות בפלורליזם בכיסוי עולם הדת – אלא בכך שאנשים כמו שרון גל, עם קופת השרצים הנשרכת מאחוריו – לא יהיו מי שיגישו אותן.

שחיתות ועיתונות. נחום ברנע חוזר היום לפרשת ישראל-ביתנו, או כפי שהוא קורא לה "פרשת פאינה קירשנבאום, הידועה בציבור גם כפרשת ישראל-ביתנו". הוא מראיין את מתן דהן, יו"ר עמותת איילים, שנאשם יחד עם עוד רבים אחרים בכך ששיתף פעולה עם שיטת ישראל-ביתנו: קבל תקציב, ובתמורה תעביר אחוז מהכסף כשוחד לאיש המפלגה שדאג להעברה התקציבית מתוך הכספים הקואליציוניים.

"בממשלה התייחסו לאיילים בחרדת קודש; עכשיו היא היא מצורעת", כותב ברנע, שתכלית טורו היא קריאה לפוליטיקאים להמשיך לתקצב את העמותה. "אם התוצאה של התהליך הזה תהיה שמפעל מצליח, חברתי למהדרין, ייעלם מנוף הארץ, שכרנו ייצא בהפסדנו", הוא כותב. "התהליך" הוא ביעור השחיתות הציבורית.

בעבר קרא ליברמן לברנע "עיתונאי קטן ושקרן גדול", ואחרי שמנה שורה של פרסומים של ברנע שהם – אליבא דליברמן – אינם נכונים, כתב: "אני כבר הזמנתי באופן פומבי את ברנע להגיש נגדי תביעת דיבה, ואני מוכן לשם כך גם להסיר את חסינותי על מנת שגם פסיקה רשמית של בית-משפט תאשש את הקביעה שברנע הוא שקרן". מעודד לראות שברנע לא נרתע מהתגובות הבוטות של הפוליטיקאי שמעולם לא הורשע בפלילים, וממשיך לכתוב על אודותיו, גם אם היה מועיל יותר אם היה מזכיר את שמו (ליברמן) כשהוא עושה זאת.

פאינה קירשנבאום עם אביגדור ליברמן במליאת הכנסת, 20.7.11 (צילום: מרים אלסטר)

ברנע חוזר גם לסיפור שחשף בזמנו על הקשר לכאורה בין אתר חדשות ישראלי בשפה הרוסית בשם "איזרוס" לבין ישראל-ביתנו. ברנע כתב על שחיתות לכאורה באתר, שאף תבע אותו דיבה (ב-2013), תביעה שנמחקה מאוחר יותר.

מאז הספיק כבר עורך האתר להיעלם בצורה מסתורית, ומסתורין אופף גם את ההחלטה של ברנע שלא לנקוב בשמו של האתר כשהוא כותב עליו היום: "איילים שילמה במשך שנתיים שכר של 45 אלף שקל לחודש לאתר אינטרנט בשפה הרוסית שהיה מקורב לראשי המפלגה. בחלק מהזמן האתר עבד למען העמותה. בחלק לא עבד. הטענה היא שהשכר שהעמותה שילמה היה למעשה שוחד לשני הפוליטיקאים" (קירשנבאום ודוד גודובסקי, מזכ"ל ישראל-ביתנו). אולי זה קשור לפרסום ב"גלובס" מהשנה שעברה, שלפיו מי שרכש את השליטה ב"איזרוס" הוא לא אחר מ"ידיעות אחרונות".

עבירות מין. "היתה אווירה הרבה יותר חופשית", נכתב בציטוט המודגש בכפולת העמודים הפותחת של הראיון עם חיים יבין במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "אם היית אומר משהו, או טופח או מחבק או אפילו מנשק – זה היה דבר חצי לגיטימי. היום כולנו היינו מואשמים בהטרדה. אבל אהבתי יותר את התגובות של הנשים אז. אם היית צובט מישהי בתחת היא היתה מורידה לך סטירה. היום רצים לעורך-דין. אני בעד שתיתני סטירה ונגמור את העניין". דברים ברוח זו נבחרים גם לקדם את הראיון בעמוד השער.

אבי ניר (צילום: מרים אלסטר)

הכתבה הפותחת של המוסף מורכבת מהקדמה של רז שכניק וציטוטים מתוך יומן לכאורה שכתבה משתתפת בתוכנית הבידור "האח הגדול" בשם דנה רון. 15 דקות התהילה של רון כמשתתפת בתוכנית הפופולרית הפכו לחצי שעה שלמה אחרי שעורך התוכנית, יורם זק, העיר עליה הערה מינית בוטה בשידור חי. הציטוטים שנבחרו מתוך היומן לכאורה מנסים לבסס דפוס שמציג את זק כמטרידן.

רון, שהמשיכה אחר כך לעבוד בזכיינית ערוץ 2 קשת כמגישה, מכחישה שוב שהג'וב היה חלק מעסקת השתקה עם החברה, שבגינה לא תבעה על הטרדה מינית. הכתבה באה לקדם סרט בייזומה של רון ובן זוגה, שיעסוק בחוויותיה ב"האח הגדול". אם קשת תבחר לנסות לסכל את הסרט, מאיימת רון, היא תשתמש בחומרים שאספה והקלטות של בכירי קשת. אם כן, אבולוציה: סטירה-תביעה-סרט. או אולי, סטירה-תביעה-סחיטה. ומה עם הנשים שלא מתאים להן לסטור, לתבוע, לתסרט או לסחוט? שיוותרו מראש על הראיון ב"7 לילות".

פוליטיזציה. באותו ראיון, שניתן לגבי בר-חיים, מספר יבין שהפוליטיזציה ברשות השידור התחילה להיות חמורה באמת כשהליכוד עלה לשלטון – לא לפני שהוא מספר כיצד בן-גוריון הכתיב לו ידיעה חדשותית מא' ועד ת' – וטומי לפיד (אביו של יאיר) מונה למנכ"ל הרשות. "אצלו התחילה שרשרת מנהלי טלוויזיה שקיבלו ברכה מלמעלה", מספר יבין, "אחרי שהוא פיטר את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן התחילה הפגנה ממש. ומוטי קירשנבאום מכל האנשים צעק ללפיד, 'אתה הזנית את הטלוויזיה'".

דרוקר. פוסט של נתניהו מסדר לרביב דרוקר שער במוסף "הארץ" (איילת שני). היי-לייטס: "זו באמת בדיחה שעושים בדיקה ולא חקירה [של פרשת הצוללות]. תראי, הסיפור הזה של הבדיקות לא התחיל היום ותמיד אפשר להסתתר מאחורי אחרים שעשו את זה, אבל אף אחד לא ניצל את זה בבוטות כזו. גם מני מזוז עשה 'בדיקות' נגד אהוד אולמרט, אבל כשהגיע חומר ממשי, כמו בסיפור טלנסקי, זה הפך לחקירה מיד. הבדיקות לא נמשכו שנים ולא היו כאלה עלובות וחסרות שיניים.

"החוקרים ממש מסכנים. הם באים לחקור, אבל קושרים להם את הידיים ואת הרגליים. על כל בן אדם שהם רוצים לחקור הם צריכים לברר, 'מותר לי לזמן? מותר לי לחקור?'. במובן מסוים זה אפילו יותר גרוע מלא לחקור, כי אתה פשוט שט מעל הראיות, הורס אותן, חונק אותן, ואז גם אומר שאין מקום ליותר מזה. אני לא זוכר בדיקה שהפכה לחקירה משמעותית שהסתיימה במשהו".

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט (משמאל) ופרקליט המדינה שי ניצן (צילום: תומר נויברג)

וגם: "[בסיבוב הזה בינך לבין נתניהו, הוא הוריד את הכפפות.] הוא שינה טקטיקה. זה התחיל כבר במערכת הבחירות, כשהוא נקב בשמות. נוני מוזס וכו'. עד אז בכל זאת היה איזשהו כלל בלתי כתוב, שראש הממשלה לא נותן לך את הכבוד של לנקוב בשמך. [איך אתה מבין את זה?] הוא נתון להשפעה חזקה מאוד של אשתו ובנו. תיכנסי לעור שלהם ולחשש שתיפתח חקירה והם יזומנו לחקירה ויצטרכו לחשוף דברים. אז מבחינתם עדיף להיות כמה שיותר אגרסיביים מהרגע הראשון. מי שרואה את הדברים כפשוטם מתרכז בהתגוללות עלי, אבל אסטרטגית זה מכוון לחברי-כנסת, ליועץ המשפטי, למבקר המדינה, לראש אגף החקירות – תראו באיזו רמה אנחנו מושקעים בעניין הזה".

ולבסוף: "[הפוליטיקאים פוחדים מנתניהו?] רבים מהם פוחדים ממנו, קודם כל במפלגתו. [... אתה פוחד ממנו?] אני לא יכול להסביר עד כמה לא. [תסביר.] יש את העניין עם יכולת הביצוע שלו. הוא ממש טוב בלכתוב את הפוסט ולארוז את הטיעון והוא מקפיד על כל מילה, אבל לא מגיע לביצוע. תראי את מבצע חיסול ערוץ 10. הוא שם את זה כיעד גבוה מאוד ברשימה שלו, נאבק מול ערוץ שנמצא על סף חדלות פירעון ותלוי במדינה, כמה מסובך זה כבר יכול להיות? תני את המשימה הזאת לשרון או לאולמרט ואנחנו כבר שוכבים ליד עיתון 'חדשות' המנוח. [למה באמת הוא לא סגר את הערוץ?] הוא פשוט לא הצליח. יש לו יכולת ביצוע עלובה. זה מה שאני מנסה להגיד לכולם. ואם התאגיד יוקם, זו תהיה עוד הוכחה לכך".

חופש הביטוי. פוסטר של ביבי עם חבל תלייה מסדר לנשיא האקדמיה לאמנות בצלאל ראיון במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": "זו היתה מתקפה בוטה, אפילו ברוטלית, של המשטר על בצלאל. אנחנו הופכים לחברה פחות ופחות נאורה. במדינה דמוקרטית כל אדם יכול למתוח ביקורת על הממשלה המכהנת. יש היום בישראל אווירה של שיסוי", נכתב בכותרת לראיון שערכה איתו אמירה לם.

הריאליטי במציאות. "ריאליטי רוסי יאפשר למשתתפים לאנוס ולרצוח", נכתב בעמוד הפותח של "7 לילות", במדור המציג את הנושאים שעל ראש סדר היום בעולם הבידור. האמת היא שריאליטי רוסי לא יאפשר למשתתפים לאנוס ולרצוח.

טלוויזיה. "מעט אחרי תחילת הפרק השני נרשמה התמוטטות כללית", כותב ניב הדס בפתח טור ביקורת הטלוויזיה שלו במוסף "גלריה" של "הארץ", "מנת יתר שהובילה לשיתוק מערכות. הדימויים שקרנו מהמסך נראו חלולים, הדיאלוגים חסרי משמעות, העלילות מופשטות והצילומים אנמיים; לא נותרו יותר צורה ותוכן, רק פיקסלים אקראיים שמתרוצצים מול עיניים בוהות. מאז הטלוויזיה כבויה.

"מקורו של הנהי מלא הרחמים העצמיים בצרת עולם ראשון מהמשובחות שידענו – אף פעם לא היתה כמות כזו של עשייה טלוויזיונית עילאית. כזו שממקסמת את הדרך שבה אפשר לספר סיפור על מסך ביתי, מרחיבה את מנעד הנרטיבים, דוחקת את הגבולות ונטולת קונבנציות מסחריות קלאסיות כשיקולים עלילתיים. וכל זה רק הולך להתגבר, ככל שיותר גופי תקשורת יבינו שעתיד המדיה טמון אך ורק – מחילה מראש על הקלישאה – באיכות התוכן. אלא שכמי שחווה על בשרו את המפץ של תעשיית המוזיקה, שהוביל לכאוס עמוס, שופע ונטול היררכיה שכמעט בלתי אפשרי להתמצא בו, אני ממליץ להתאים את מפלס החששות לזה של התקוות".

ילדים. "גל חדש של אלבומים אלטרנטיביים לילדים שוטף את הארץ ולא מפחד להיות איכותי", נכתב בכותרת המשנה לטור הפותח של רענן שקד במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", העוסק ביצירות תרבות עכשוויות בישראל המיועדות לילדים. "האם היא מבשרת דור חדש של כוכבים צעירים במיוחד? והאם התרבות הפופולרית לא מסתפקת בהאדרת הנעורים אלא עוברת אינפנטיליזציה של ממש?", שואלת כותרת המשנה לכתבה של שחר אטואן ב"גלריה" של "הארץ" על הילדה-כוכבת מילי בובי בראון ש"כובשת בסערה הן את הוליווד והן את עולם האופנה".

הבחילה. "האם זה הזיוף הבוטה שמוקרן דרך התמונה? או אולי שביעות הרצון נטולת המודעות העצמית? או אולי הגודל העצום ששודד בכוח את העין? ואולי זה בכלל הדיסוננס הבלתי ניתן לגישור בין כל ה-TLV וה-GINDI האלה לבין העובדה שמדובר בכמה בניינים שנבנים בפינת הרחובות חשמונאים-קרליבך? אולי באיזשהו מקום לא מודע, עמוק בתוך שכבות ההיסטוריה שמונחות בתודעה הקולקטיבית של כולנו, עולים להם רסיסי תהיות על הקשר שבין יהודה המכבי למוטי רייף ובין עזריאל קרליבך לאורי פפר?" (אלון עידן, "הארץ").

שפה. אחרי שחבר-הכנסת ניסן סלומינסקי הטעין את המלה "לבבי" במשמעות נוספת, דובר משרד החינוך עמוס שביט מגדיר מחדש את המילה "חברית" ("דבר איתי חברית, בלי קשר למדור – סבבה") בשיחה עם ניר גונטז' ב"הארץ".