לפני כחמישה חודשים הקדיש המקומון "העיר" כתבה גדולה לסיפורה של טלי פחימה ("לישון עם האויב", 18.3.04), מי שהיתה אז בגדר קוריוז בשולי החדשות, והפכה מאז לפעילת שמאל רדיקלית המהווה איום על בטחון המדינה ושמה נישא בפי כל.
בזמן פרסום הכתבה ב"העיר" היתה פחימה צעירה אנונימית שלא השתייכה לאף קבוצה או ארגון פוליטי, לא החזיקה במשנה סדורה ובוודאי לא ראתה בעצמה "פעילת שמאל רדיקלית": "המלה ’שמאל’ עדיין מרתיעה אותי", ציינה בפני המראיינת. כל ייחודה היה בכך שהיתה סתם תל־אביבית ("ישראלית כמוני וכמוך", כפי שתיארה אותה עורכת־דינה, וואלה, 10.8) שבנסיבות מתמיהות ומעוררות חשד - לפחות לדעת השב"כ ועורכי העיתונים - יצרה מיוזמתה קשר עם "המבוקש" זאכרייה זוביידי, מפקד גדודי חללי אלאקצה בג’נין, ונסעה לבקרו במחנה הפליטים, תוך שהיא מטילה ספק בצדקת ההאשמות כלפיו ונחושה לגלות בעצמה את האמת על מציאות החיים בג’נין.
בתמונותיה בעיתונות ובהופעותיה בטלוויזיה פחימה אינה נראית תמהונית: לבושה אופנתי, שערה מסורק ואסוף והיא מרכיבה משקפיים כהי מסגרת, מהסוג שבנות שינקין אוהבות להתהדר בו. "קרן מור שיק", כפי שתיאר זאת אורן הוברמן, שריאיין אותה לוואלה (2.6). גם הפרטים הביוגרפיים, ששבים ומצוינים בכל ידיעה עליה, אינם מסגירים דבר לגבי הפורענות הממשמשת ובאה. היא מוצגת כ"ילדה טובה וימנית מקריית־גת, ששירתה בצה"ל - בחורה פשוטה, המתפרנסת למחייתה מעבודתה כמזכירה ומצביעה כל השנים ליכוד. כמו רבים אחרים, גם היא ניזונה עד לא מזמן רק מערוצי החדשות הרשמיים, וחונכה להאמין ש’צריך לשנוא ערבים ולחשוש מהם, ולחשוב שהכיבוש מוצדק’" (וואלה, 2.6).
איך, אם כן, ניתן להסביר את המהפך שהתחולל בה, או בניסוח אחר, "מה גורם לבחורה צעירה ונאה לסכן את חייה ולהתרועע בחברת מבוקשים חמושים עם דם יהודי על הידיים" (וואלה, 1.6)?
כבר בשלב הכתבה ב"העיר" ניתן היה לאפיין את ההיגיון שבאמצעותו יבחרו אמצעי התקשורת להסביר את מעשיה. כזכור, "לישון עם האויב" (כשם כותרתה של הכתבה) היה גם שמו של סרט בכיכובה של ג’וליה רוברטס, שסיפר את סיפורה של אשה צעירה ותמימה הנישאת לגבר חלומותיה, ומגלה בהדרגה שהוא סדיסט שמתעלל בה ומכה אותה. באמצעות הכותרת רומזים לנו עורכי "העיר" ששיתוף הפעולה של פחימה עם "האויב" נעשה שלא מדעת, וגורל דומה מצפה לה. עבור "רווקה המתגוררת בגפה" (כפי שטורחת הכתבה להדגיש), שסובלת מחולשה ל"אחר", זוביידי עשוי להיות התגשמות כל המאוויים. בעיניה המצועפות מהזדהות הוא נדמה כמין קלינט איסטווד עשוי ללא חת, שלוחם מלחמות צדק בערבות ג’נין. את אמונה הוא קונה במעשיות על ילדותו העשוקה וסבל משפחתו תחת הכיבוש, ואת לבה הבודד הוא כובש בהרעפת תשומת לב. אולם, כצופים מיומנים של תסריט מסוג זה, כולנו יודעים שזוביידי עתיד להתגלות כטרוריסט אכזר שינצל אותה, כפי שמנצלים אותה בעלי אינטרס אחרים המשחקים על חשבונה משחק שאת כלליו היא אינה מבינה.
כותרת הראיון איתה בוואלה, חודשיים מאוחר יותר, כבר מציעה לפחימה תפקיד פעיל יותר בסיפור. אם עד כה היא "ישנה עם האויב", דהיינו, התמסרה לו באורח סביל והיתה תחת שליטתו, קורבן לאלימותו, הרי שעתה היא, כמו קווין קוסטנר בסרט אחר (ששמה של הכתבה היא פרפרזה על שמו), "רוקדת עם מחבלים". ב"רוקד עם זאבים" מגלם קוסטנר חייל אנגלי שמתנכר לתרבותו, "חוצה את הקווים" ומסייע לאינדיאנים במאבקם מול האדם הלבן. הכותרת שבחרו עורכי וואלה מרמזת לדפוס בגידה דומה אצל פחימה. אלא שבניגוד למתרחש בסרט, כאן משתמר המימד הארוטי: המחבלים, כמו הזאבים, חיים ב"טבע", מחוץ לציביליזציה ומחוץ לחוק. בשל כך הם מסוכנים ומושכים כאחד, ול"חציית הקווים" של פחימה לתוך ג’נין יש ריח של הרפתקה מינית פרועה.
מי שהפליא לקחת את ההסבר הגזעני והסקסיסטי הזה עד לקצהו הלוגי הוא כתב בשם עופר אדרת, שהקדיש טור שלם ומאיר עיניים לפיצוח החידה, תחת הכותרת: "מה הקטע עם ישראליות ופלסטינים חמושים?" (וואלה, 1.6). בתחילת דבריו הוא שב ומעלה היפותזות שונות בדבר המניע להתקשרותם של פחימה וזוביידי: "יצר הרפתקנות? משיכה מינית? רומנטיקה? דעות פוליטיות? או אולי טירוף ותו לא?", ופוסל מיד את שתי האחרונות כבלתי סבירות. עדויות קודמות על "בחורות משלנו שבילו בחיקם של גברברי התנזים במרחבי יהודה ושומרון" מחזקות את השערתו כי פחימה אינה שונה מהן. במקום אידיאלים ורעיונות, שולטת בפעילות השמאל תשוקה לגברים שעירים וחמושים. מעורפלות מחמלתן המשתוקקת (או תשוקתן החומלת), הן אינן מבחינות עוד בין ידיד לאויב, וכינויי הגנאי הרווחים "זונה של ערפאת" ו"מזדיינת עם ערבים" (או בגרסה החדשנית, "מיוחמת של ערפאת") הם לבדם מעידים על שכיחותה של התופעה במקומותינו. הוא מסכם את דבריו בתובנה שככל הנראה, "השהות במחיצתם של מבוקשים בכירים, ההתחככות עם האויב (תרתי משמע) והריגוש שבסיכון - כל אלה הטריפו את חושיהן של הצעירות הישראליות".
מהתחקות אחר התגלגלות דימויה התקשורתי של פחימה ניתן ללמוד שכל עוד נהנתה מן המעמד התמים של הרווקה המפנטזת ויוחס לה השיפוט הלקוי והעדר ההבנה הפוליטית, שממנו סובלות נשים בכלל וכאלה שאין גבר לצדן בפרט, הציגה אותה התקשורת כמשונה, אבל סלחה לה על משוגותיה. ואולם, ברגע שהתברר כי פחימה אינה נוסעת לג’נין רק בשביל זוביידי, שיש לה עמדות פוליטיות מוצקות ושבכוונתה להחיות את פרויקט בית־הילד של ארנה מר־חמיס המנוחה - אשה עצמאית ודעתנית בזכות עצמה - שינתה התקשורת את יחסה. בימים אלה ממש הופכת פחימה ל"קיצונית" ו"מסוכנת לציבור", הבוגדת התורנית שדמה מותר.
טל ארבל היא סטודנטית לתואר שני במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל־אביב
גיליון 52, ספטמבר 2004