שנת הלימודים החדשה בפתח. בשעה טובה. בימים הקרובים ניחשף לאינספור כתבות ודיונים חשובים ומייגעים על מצבה העגום של מערכת החינוך, על מעמדם השחוק של המורים שנדרשים להשקיע את כל מרצם בהשלטת משמעת וסדר בשיעורים, על האלימות בחצר בית-הספר. נצקצק בלשונותינו ונתגעגע למורים הנפלאים ההם ולפעמון של השרת שקדם למנגינות ברמקול.

בבתי-ספר ובמרכזים קהילתיים רבים ימצאו התלמידים שלטים של מפעל הפיס שמימן את בנייתם. אחר הצהריים יחזרו התלמידים הביתה ויצפו בטלוויזיה. הם יראו שם תשדיר שמתאר שיעור בכיתה. סיטואציה מוכרת. מורה מנסה בכל כוחה ללמד משהו, נוסחה על הלוח או טקסט כלשהו, ופתאום מתפרץ לכיתה בריון, וגורר אחריו כבל, ויוצא בריצה מבעד לחלון. הוא לא אומר מלה, לא סליחה ולא בבקשה, מתפרץ ונעלם. כך הוא עובר מכיתה לכיתה, עד שלבסוף הוא מגיע לחצר בית-הספר, מחבר את הכבל למיקרופון ומשמיע מוזיקה קצבית. המוזיקה חודרת לכל הכיתות, הילדים נענים לקצב ומתחילים לרקוד. המסקנה של התשדיר – אם אתה "מרגיש שותף", זה לא במקרה, אתה אכן שותף משום שבכספי ההימורים שלך מפעל הפיס בונה בתי-ספר, וכך הלאה וכך הלאה.

מה למדנו בשיעור היום, ילדים? האלימות משתלמת. פריצה לשטח לא לך בלי להתחשב במה שקורה בו, הפרעה, גסות רוח, פגיעה במורה שמנסה לעשות את עבודתה ובזכותם של הילדים ללמוד, זה מה שצריך כדי להרגיש שאתה שותף. שותף למה? לא לבית-הספר שנדרס כאן. אתה שייך לעולם הגדול, ה"קוּלי", ה"זורם". הנה, אפילו רון קופמן קיבל חוזה פרסום מכניס (מן הסתם) בזכות גסות הרוח שלו.

מפעל הפיס עושה עבודה חשובה בהקמת מבני ציבור. לא ניכנס כאן לוויכוח אם דווקא זה המוסד שצריך לעשות את זה, והאם הוא צריך להתפאר בכך. הרי אם נזכיר את הגששים שכבר טיפלו בנושא, רק נסגיר את גילנו, וזה ממש לא "קול". מחר-מחרתיים שוב נדבר על האלימות במערכת החינוך, על גסות הרוח של התלמידים וחוסר המשמעת והכבוד כלפי המורים בכלל והמורות בפרט. ובערב שוב נצפה בפרסומת שכל-כך רוצה להתחנף לילדים עד שהיא מאבדת את הראש. וספוילר (מופרך) אחד לסיום: הפרסומת הבאה של מפעל הפיס בטח תתגייס נגד האלימות הפושה בחברה שלנו. כי כולנו מה זה שונאים אלימות.

מוגש כחומר למחשבה לקול-ישראל ולגלי-צה"ל לקראת יום המאבק המשותף באלימות שהם מתכננים לשבוע הבא.