כבר שבועות שענבל אור ועסקיה, הבינוניים בקנה מידה של חברות נדל"ן ישראליות, מעסיקים את כלי התקשורת ודעת הקהל, במדינתנו מוכת מחירי הדיור המוגזמים עד הזויים. אט-אט נחשפת האמת שמאחורי תדמית ילדת הפלא, הכריזמה האינסופית והחיוך שובה הלב. מתבקש לעצור לרגע ולשאול איך ייתכן שישראלים רבים, שכידוע הם "בטח לא פראיירים", נפלו ברשת של הגברת אור וטעו לחשוב שמדובר בכוכבת העולה של עולם הנדל"ן הישראלי.
במשך שנים בחרו כלי התקשורת בישראל להציג את ענבל אור כ"מעצמת תקשורת מפליאה בהיקפה". הפרצוף של אור היה פשוט בכל מקום: בתוכנית אחת הגישה לזוכים מפתחות לדירה, בסדרה אחרת הסבירה על הצעדים הנכונים בדרך למיליון הראשון, וברדיו סיפרה כל שבוע על החידושים בענייני נדל"ן.
אף שביצועיה בבניית דירות היו בינוניים מינוס (אור יזמה בפועל את בנייתן של כמה מאות דירות), היא נחלה הצלחה גדולה בבניית תדמית של ילדת הפלא מבאר-שבע שהגיעה לכבוש את עולם הנדל"ן. בימי המחאה החברתית מיהרה אור להצטרף לביקורת נגד הממסד ולתמוך במפגינים; היא כינתה את שיטת קבוצות הרכישה "רכישה חברתית" וטענה כי באמצעותן היא חותכת ברווח השמן הנהוג בתחום, והכל למען לקוחותיה בני מעמד הביניים. התקשורת נראתה כמי שהתאהבה בדמות רובין הוד של עולם הנדל"ן ובלעה את המסרים ההירואיים שלה.
"אני אהיה דונלד טראמפ", ענבל אור על שער "ליידי גלובס", יוני 2011
אור היא לא ה"כוכב עולה" הראשון שמסובב את התקשורת. רק מהשנה האחרונה זכור לנו כוכב עולה אחר מתחום הפיננסים בשם אמיר ברמלי, שגם זכה ליחס מפרגן מהתקשורת, ובלי פרופורציות להיקף עסקיו בפועל. לכן נדרשת השאלה: האם העובדה שאור וברמלי השקיעו ממון רב בקניית תוכן שיווקי גרמה לכלי התקשורת להקל עליהם בסיקור החדשותי? ידיעות שהוגשו לציבור כחדשות ובפועל קידמו עבור אור וברמלי את תדמית ילדי הפלא עם מגע יד הזהב הביאו ישראלים רבים למצב שבו הם חוששים לאבד את החסכונות שהפקידו בידיהם.
שוק התקשורת נמצא בעיצומו של משבר היסטורי. ההכנסות מפרסום ומנויים יורדות בתלילות, כלי תקשורת נסגרים ומשכורות צונחות, הדרישות לחיסכון מובילות לקיצוץ חד, בעיקר במשאבים שהוקדשו לביצוע של עבודה עיתונאית. המציאות כיום היא שלכתבים יש הרבה פחות כלים וזמן לטובת ביצוע תחקיר עיתונאי איכותי טרם הפרסום. המסר ברור: יעילות ומהירות או לא להיות. הכתבים אובדי המשאבים והעצות הם טרף קל ליחצנים עתירי תקציב שבידיהם הצעות שאי-אפשר לסרב להן: חומרים עיתונאיים מפורטים, חינם וללא מאמץ.
מחקר שנעשה באוניברסיטת בן-גוריון התייחס לאחרונה להיקף התופעה: "ב-75% מהידיעות בתקשורת מעורב יחצן". היחצנים הם מלצרים, ולמנה העיקרית הם מגישים תוכן שיווקי או אינטרסים מוסווים שמשרתים את הלקוחות שלהם. מי שאוכל אותה הוא הציבור שמקבל פרסומות המתחזות לידיעות תקשורתיות בכל הצורות: תוכן שיווקי ופרסומי, וגם כתבות חדשותיות, פאנלים של "מומחים", ראיונות מרגשים בערב שישי, וכמובן ידיעות רכילות פיקנטיות על ההנחות שהעניק המומחה-כוכב עולה לכוכב הריאליטי התורן.
במציאות כזאת, סוגיות של אתיקה בכלל וגילוי נאות בפרט הופכות להיות קריטיות מאי פעם. התקשורת מכונה "הרשות הרביעית" במשטר הדמוקרטי; אם כן, יש להפנות חלק מהאשמה בפרשות האחרונות אל שומרי הסף ברשות הרביעית, וגם אל אלו שבחרו בתקשורת כמקצוע. ראוי שיפנו בעצמם לעשות חשבון נפש, אחרת יאבדו את אמון הציבור בתקשורת לחלוטין.
החלה במעשה דנה וייס ב"אולפן שישי", כשהודתה שגם לתקשורת חלק באשמה בפרשת ענבל אור. מכיוון אחר, הגיעה השעה שהציבור, ובפרט הצעירים, ידרשו חדשות נקיות מתוכן שיווקי ומאינטרסים זרים, שבסופו של יום משאירים אותם עם סיפורים מרגשים אך ללא כסף בכיסים.
איתי וייס הוא פעיל חברתי ושותף בפרויקט הצעירים "נט-מד" של ארגון Unesco, העוסק בפיתוח וקידום מדיניות ציבורית לצעירים בתחומי התקשורת, התעסוקה והממשל
* * *
עוד על תופעת ענבל אור והתקשורת
