קריאת עיתונים היא עניין של הרגל. לא רק הבחירה בעיתון היא הרגל, אלא גם הדרך שבה קוראים בו. יש אנשים שמוציאים אותו מהשקית, מנענעים אותו עד אשר מוסף הספורט נשלף. יש כאלה שעושים אותו הדבר עד שהם מצליחים לאתר את מוסף הכלכלה, ויש כאלה שעושים את שתי הפעולות האלו רק כדי להשליך את המוספים האלה לפח ולהתמקד במגזין היומי או בעמוד הכותרת.
במקרה של עיתון "הארץ", רבים מהקוראים בוחרים לקרוא את העיתון בדרך הבאה: הם פותחים אותו, סוקרים את העמוד הראשי ואז הופכים אותו ובודקים מהו הסיפור בעמוד האחורי. הסיבה למנהג הזה – שאמנם מאפיינת גם קוראים של עיתונים אחרים – קשורה לאופי המיוחד של העמוד האחורי של "הארץ", ובראש וראשונה להחלטה למקם בו את ביקורת הטלוויזיה. במשך שנים אירח העמוד האחורי שניים ממבקרי הטלוויזיה המושחזים ביותר: אהוד אשרי ז"ל ורוגל אלפר יבדל"א. כיוון שחציו התחתון של העמוד תפוס תמיד במודעות, המקום שנותר לצד ביקורת הטלוויזיה מאפשר פרסום של פיצ'ר – ידיעה מורחבת בת כ-500 מלה.
במהלך השנים הפך העמוד האחורי למוסד בפני עצמו, כשהוא מארח על פי רוב טקסטים גבוהי מצח אם כי פופולריים. בדרך כלל אלה היו טקסטים שעסקו במדע או איכות סביבה, טקסטים שאפשר להגדירם כ"מעניינים" עם נגיעה קלה ב"משעשע". זה המקום לגילוי נאות ולהצהיר שבשנים שבהן עבדתי בעיתון "הארץ", העמוד האחורי היה העמוד האהוב עלי בעיתון כולו, הן כקורא והן ככותב.
רשימתו של יואב קרני ב"גלובס", שבה התייחס ארוכות למותו של העמוד הראשי, התפרסמה בעיתוי מבריק. פעמיים במהלך השבוע החולף ציין אורן פרסיקו כיצד "הארץ", הסולידי מבין היומונים הישראליים, מבצע בעמודו הראשי ניסויים מרתקים. בפעם הראשונה הפקיע את העמוד הראשי לטובת תמונת ענק של אובמה, ובפעם השנייה לטובת נאום הניצחון שלו. הבוקר, כאשר פתחתי את "הארץ" באותו האופן שבו אני פותח אותו זה שנים (פורש את העמוד הראשי, מעיין בו ואז הופך אותו כדי לקרוא את העמוד האחורי), לא יכולתי שלא להיזכר ברשימה של קרני ולתהות אם הגיע הזמן להכריז גם על מותו של העמוד האחורי, או לכל הפחות להצביע על טקסט שמאותת על שינוי דרמטי באופיו.
הכותרת של הפיצ'ר פרובוקטיבית במידה ומזכירה כותרות אחרות של סיפורים מהעמוד האחורי: "אם כבר מישהו לרוץ איתו, אז עדיף אלוהים". מעניין במה עוסק הטקסט: האם מדובר במחקר העוסק בקשר בין אתלטיקה לאמונה דתית? האם זה סקר הבודק מה שיעור האצנים הבכירים שהם דתיים-אדוקים? כותרת הגג של הפיצ'ר הפתיעה: "ריצת חצי-המרתון כמעט וגרמה למערכת 'הארץ' להיפרד בטרם עת מהכתב לענייני פלסטינים". טוב, עכשיו חייבים לקרוא. אחרי הכל, כמה פעמים מתייחס העיתון לעצמו, כמה פעמים הוא מתייחס לכתבים שלו וכמה פעמים הוא עושה זאת בדרמטיות כזו?!
הטקסט נכתב על-ידי אבי יששכרוף, שתמונה גדולה שלו נועל נעלי ספורט מלווה את הטקסט. יששכרוף פותח בדרמטיות שלא היתה מביישת כתיבה בעיתון נוער ומצהיר כי היה קרוב למפגש אישי עם בורא עולם. "כמה מטרים בלבד לאחר השלט המורה על הקילומטר ה-18, הרגשתי שאני קרוב לאיבוד הכרה". עם כזו פתיחה, קראתי בנשימה עצורה את המשך הטקסט: אחרי הכל, מערכת "הארץ" כמעט נפרדה בטרם עת (ביטוי השמור למודעות אבל שבהן מספרים ביגון על מותו של אדם צעיר) מהכתב שלה. רק בשורה האחרונה של הטקסט – שעד לאותו רגע עסק בהכנותיו של יששכרוף לריצה ובתיאור הריצה שלו – מגלה הכתב כי לא רק שלא איבד את הכרתו, לא רק שלא היתה סכנה לחייו, הוא אף סיים את הריצה כולה על שתי רגליו, "מקרטע, עד לקו הסיום". את הטקסט הוא חתם במלים "נתראה במרתון".
מה פשר הטקסט המשונה הזה? לא מדובר במאמר אדיטוריאלי על חשיבות הריצה, וגם לא במחקר מדעי; זה גם לא כיסוי של האירוע, ואפילו לא סקירה מהז'אנר האנתרופולוגי המכונה "תצפית משתתפת". הדבר דומה יותר, בואו נשים את הדברים על השולחן, לפוסט בבלוג אישי. זה דיווח אישי, על תחושות אישיות, פיזיות בעיקרן, של מי שהחליט לרוץ חצי מרתון. כיאה למקובל בפוסטים, הכתיבה היא בגוף ראשון, מרוכזת כל כולה בכותב ולוקה בהגזמות קלות שתפקידן למשוך מעט אמפתיה מצד הקוראים.
שלא יהיו טעויות, אני בעד עיתונאים שכותבים בלוגים, אבל בדרך כלל הם עושים את זה באינטרנט ולא בעיתון המודפס. האם "הארץ" החליט להפוך את העמוד האחורי לבמה המארחת את הבלוג האישי של כמה מכותביו? "אחורילוג"? בדיעבד, כשאני חושב על זה, זה יכול להיות יופי של ניסוי!