"עוד כמה מטרים לכאן או לכאן, הכל היה נראה אחרת", מצוטטת אי-שם במעמקי עיתון "ידיעות אחרונות" אשה המזוהה רק בשמה הפרטי, "אילנה", שליוותה אתמול את בנה לבית-ספר השוכן לא הרחק מרצועת עזה [אלכס פישמן, יוסי יהושוע, רוני שקד, מתן צורי וצבי אלוש]. אילנה מתייחסת בדבריה לרקטת קאסם שנפלה סמוך לתחנת ההסעה של התלמידים, אחת מכמה עשרות רקטות שנורו אתמול מרצועת עזה לישראל, בתגובה לפעולה שביצע צה"ל שלשום להריסת מנהרה בעזה.
עוד כמה מטרים לכאן או לכאן, והמלחמה המזרח-תיכונית היתה חוזרת במלוא עוצמתה לעמודי החדשות של העיתונות המודפסת בישראל. דם, אימה, שכול ונקמה. אבל הרקטה נחתה היכן שנחתה, אף ילד ישראלי לא נהרג, והעיתונות יכולה להקדיש עוד יום אחד את מיטב מרצה ושטחה לסיפור הבחירות בארה"ב.
ניצחון ברוב סוחף
לא, לא נמאס לה. אחרי כמה ימים של סיקור אינטנסיבי בכל קנה מידה, שוב נשברים כל השיאים בסיקור הבחירות לנשיאות ארה"ב. ב"ידיעות אחרונות" למעלה ממחצית הגיליון – 15 מ-28 עמודים – מוקדשת לעניין הזה, ועוד 7 עמודים במוסף היומי "24 שעות". ב"ישראל היום" 25 עמודים רצופים מ-48, וב"מעריב" היחס מגיע לרוב סוחף – 17 עמודים מ-24 (לא כולל מדור דעות במוסף "המגזין", שכולו אובמה).
ומה באשר ל"הארץ"? 10 עמודים מ-20, תודה ששאלתם. אבל את החדשות הגדולות ב"הארץ" ממשיך לייצר עמוד השער, המטולטל השבוע מקיצוניות לקיצוניות. לפני יומיים הוקדש רובו המוחלט לתצלום של ברק אובמה; הבוקר מודפס נאום הניצחון שנשא הנשיא המיועד על פני עמוד השער כולו. שני פתרונות יצירתיים לבעיה אחת, מתמדת, שעימה נאלצים להתמודד עורכי העיתון – עמוד שער מפלצתי בגודלו במונחים עכשוויים, שצריך איכשהו להתמלא בכל בוקר מחדש (בעבר היו פשוט ממלאים אותו בידיעות חדשותיות).
בין מוסר לאופנה
כשהסיקור כל-כך נרחב, נתקלים גם עיתונים אחרים בקושי למלא את כל העמודים שמוקדשים להתרחשות. כמה תצלומי ענק כבר אפשר להדפיס ביום אחד? הרבה. ובכל זאת, כמה מומחים מקומיים לארה"ב יש בכל עיתון? הרבה. ועדיין, יש מקום גם למאמרים מאת אהוד ברק, בנימין נתניהו וסמואל ל' ג'קסון (שלושתם ב"ידיעות אחרונות"). וכשלא די גם בזה, מתחילים להתמלא העמודים בפרסומים שאפשר היה להתסדר בקלות גם בלעדיהם.
כך, למשל, קורה שבמוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מביא יונתן גור, בשם השוויון, הקִדמה והפוליטיקלי-קורקט, רשימה ממצה של "שמות גנאי לאפרו-אמריקאים" שזכו לפופולריות בארצות-הברית של אמריקה לאורך השנים. גור מציין במפורש ובאנגלית כל שם גנאי, מ-Nigger הקלאסי ועד ל-Jigaboo העליז. הכותב מפרט את המאפיינים הספציפיים של כל כינוי ואת הסיבות הגזעניות שהביאו להיווצרותו של כל שם ושם. הרשימה הבוטה מופיעה תחת הכותרת "גזור ושרוף". אם הכוונה מאחוריה אכן היתה אנטי-גזענית, הרי שמדובר בפרסום מטופש, העלול לפעול באופן מנוגד בתכלית. אם רשימת כינויי הגנאי נועדה ליצור פרובוקציה, הרי שמדובר בפרסום מוצלח אך מתועב.
וכך, למשל, קורה שב"ידיעות אחרונות" מופיעה ידיעה [אורלי אזולאי], בכפולת האמצע של העיתון, לא פחות, המוקדשת לשתי בנותיו של הנשיא המיועד ולכלבלב החדש שקיבלו מאביהן (הכותרת: "איך עושים מסיבת פיג'מות בבית הלבן").
וכך, דוגמה אחרונה, משתרבבת ל"ישראל היום" משבצת מיוחדת מאת חגית רון-רבינוביץ', המוקדשת כולה ל"שיק של הגברת הראשונה". במלים אחרות, פרשנות אופנה. "על מה היינו דנות אילו היתה נכנסת לנעלי הגברת הראשונה הברבי המזדקנת סינדי מקיין?", שואלת רון-רבינוביץ'. הגם שאינה מספקת תשובה, נדמה כי היא ואחרים כבר היו מוצאים על מה לדון במקרה כזה, וקרוב לוודאי שהעיתונים היו אף מעניקים להם שטח נרחב להפיכת הדיון לפומבי.
שורה אחת רצינית
מבין שלל המאמרים הפרשניים על אובמה, פוליטיקה, ארה"ב ועתיד העולם המתפרסמים הבוקר בעיתונות, הנה שורה אחת שכתב דוד ויצטום במסגרת מאמר על הקשר בין בדיה למציאות במירוץ לנשיאות ארה"ב וסוד כוחו של ברק אובמה, המתפרסמת הבוקר ב"ישראל היום": "אובמה הוא לא עצמו, הוא מקרין את הדימוי שהוא רוצה למכור לציבור".
לא ערבי, ישראלי!
הזווית הישראלית המיידית מתמצה הבוקר ברם עמנואל, בן לאב ישראלי, שככל הנראה יכהן כראש סגל הבית הלבן. פרט ל"ידיעות אחרונות", שבאופן מוזר כמעט מתעלם לחלוטין מהאיש, יתר העיתונים מקדישים לו ידיעה בולטת.
ב"מעריב" [שרה ליבוביץ-דר וטל שניידר] הצליחו לנצח במירוץ לקבלת ציטוט מהאב הישראלי הגאה, ומביאים הבוקר את דבריו בהבלטה. "ברור שהוא ישפיע על הנשיא להיות פרו-ישראלי", אומר בנג'מין עמנואל, "למה שלא יעשה את זה? מה הוא, ערבי? הוא לא ינקה את המרצפות בבית הלבן". ברור. מה הוא, כושי?
בדיווח על עמנואל ב"הארץ" [אנשיל פפר ושירות "הארץ"] מוזכר כי אביו היה בצעירותו חבר באצ"ל, ומשום מה טורחים לציין גם כי "כפי שדווח במוסף 'הארץ' בשנת 1997, עמנואל בא לישראל לשירות צבאי קצר בין לימודי התואר הראשון לשני". מוזר הקרדיט העצמי המטושטש הזה לאיזושהי כתבה מלפני למעלה מעשור, שמגיחה לדיווח ונעלמת ממנו כלעומת שבאה, במיוחד בהתחשב בשורה הבאה, המופיעה הבוקר ב"מעריב": "רם עמנואל מעולם לא שירת בצבא, אולם היה מתנדב בגבול הצפון במלחמת המפרץ הראשונה". היו סמוכים ובטוחים כי עוד יהיה די זמן לבדוק בדיוק את תרומתו של ראש סגל הבית הלבן החדש לבטחון מדינת ישראל, למקרה שאי-פעם ירצה להופיע בחגיגות יום העצמאות שלנו.
אובמה והתקשורת
רון מיברג כותב במוסף "סופשבוע", המחולק היום למנויי "מעריב", על האופן שבו ויתרה העיתונות המודפסת על תפקידה המרכזי במהלך הבחירות לנשיאות ארה"ב, ופינתה את הבמה לטלוויזיה. "בבחירות 2008 זרקה העיתונות את המגבת", קובע מיברג. "היא אפילו לא היתה רטובה". לדעת מיברג, לא רק שהעיתונות ויתרה על הניסיון לספק מידע ראשוני ותחקירי עומק במהלך המירוץ לנשיאות, גם הטקסטים שהופיעו בסופו של דבר במגזיני סוף השבוע – בעיקר דיוקנאות מקיפים של המועמדים – לא עוררו עניין. "התחושה היתה", כותב מיברג, "שגם במערכות העיתונים יושבים וצופים בטלוויזיה. בעיקר אחרי שערוצי החדשות החלו לפרמט את עצמם כעיתונים עם בעלי מדורים, תחקירים, כתבות צבע וכדומה".
ב"גלובס" מופיעה כתבה מתורגמת מ"Advertising Age" [ללא קרדיט לכותב], הבוחנת את ההשפעה שהיתה למירוץ לנשיאות על התקשורת האמריקאית, מבחינה עסקית כמובן. השורה התחתונה – כלי התקשורת שסיקרו את המירוץ זכו למספר שיא של צופים ולנפח שיא של תעבורת אינטרנט. יועצת מדיה אמריקאית מצוטטת כך: "הזכייה של אובמה היא חדשות טובות עבור התעשייה, מפני שיהיה עניין גבוה בתקשורת במשך לפחות מאה הימים הקרובים". בהקשר זה יש לציין את מקומה המיוחד של רשת החדשות פוקס-ניוז, הנוטה ימינה מהמרכז. אחרי שמונה שנים של דברור השלטון, תעבור הרשת לאופוזיציה. אפשר להניח שהשינוי יעשה לה רק טוב. הסגנון התוקפני המאפיין את הרשת, מכתבי השטח ועד לכוכבים ביל אוריילי ושון האניטי, נועד להיות אופוזיציוני. לאובמה, אפשר להעריך ללא חשש, צפויה מערכת יחסים לא פשוטה עם הרשת, והמהפך שרשמה CNN בתקופה האחרונה מול רשת פוקס עשוי להתברר כקצר מועד.
ענייני תקשורת
אמיר טייג מדווח ב"כלכליסט" כי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו מגבשת תוכנית חירום שבמסגרתה יופחתו התמלוגים השנתיים שהיא משלמת לאוצר מ-4% ל-2% בלבד. בתמורה, יתחייבו הערוצים המסחריים לעמוד במחויבויות התוכן שלהם ב-2009.
לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי מועצת הכבלים והלוויין החליטה להחשיך ערוצים שלא יסקרו את הבחירות בישראל באופן שוויוני. אברבך מציין כי ההחלטה כוללת גם ערוצי חדשות זרים כאל-ג'זירה ופוקס-ניוז. יהיה מעניין לראות עד כמה רחוק תלך המועצה ביישום החלטתה.
ב"דה-מרקר" מדווחת אופיר בר-זהר כי מועצת הכבלים והלוויין תגביר את הפיקוח על הערוצים שבאחריותה, בין היתר בכל מה שנוגע לשידורי פרסום סמוי. שעות הפיקוח יורחבו, ויועסקו בקרי צפייה נוספים שיפקחו בזמן אמת על השידורים.
איילה צורף מראיינת במגזין "מרקר ויק" את ינון מגל ומירב מילר. במסגרת הראיון מותח מגל ביקורת על התקשורת הישראלית, ובמיוחד על סיקור הנסיגה מרצועת עזה. לדבריו, במהלך ההתנתקות לא התירה לו מערכת חדשות 10 להביא את הקולות הביקורתיים מן הצד הימני של המפה הפוליטית. "לצערי", אומר מגל, "לתקשורת יש אג'נדה ברורה. יש בון-טון שמאלני".
שחר אילן מדווח ב"הארץ" כי מליאת הכנסת אישרה אתמול בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק האוסרת על פרסום סקרי בחירות מוקדמות ארבעה ימים לפני מועד עריכתן.