לאחרונה נחשפו מסמכים ותעודות לא ידועים השופכים אור חדש על תהליך התנוונותה של אם כל  הדמוקרטיות, הדמוקרטיה האתונאית הישירה בזמן העתיק. אפשר היום להבין תהליך זה כרצף של ששה שלבים.

שלב א': העם היה מתכנס בכיכר העיר לדיונים בנושאים הציבוריים העומדים על  הפרק ומחליט בקולות הרוב, לאחר ויכוחים נוקבים, על המדיניות הרצויה.

שלב ב': מושלי העיר ניסו להשפיע על החלטות העם על-ידי התערבות בכללי הכניסה אל בכיכר העיר והשימוש בה ובעיקר על-ידי האבטחת עדיפות לדוברים המשקפים את עמדות הממשלה. דוברים שניסו לבקר את השלטון או לחלוק על תמונת המציאות שהוא מציג בפני העם קופחו ולא זכו לזמן המגיע להם מול דוכן הנואמים.

שלב ג': בלחץ עשירי העיר הוחלט לתת לכמה בעלי רכוש להשתמש במחצית מכיכר העיר להקמת קזינו ולונה פארק. הזכיינים הבטיחו שאסיפות עם יוכלו להתקיים גם בחצי שלהם אך  בכפוף ללוח הזמנים של הקזינו וגן השעשועים. נציגי ציבור רבים תמכו בהחלטה, כאמצעי לשבור את המונופול של הממשלה על כיכר העיר ולחזק חופש התקשורת בדמוקרטיה האתונאית.

שלב ד': רוב הציבור החל לנהור לחצי המסחרי של כיכר העיר, שהפך בהדרגה לאתר בידורי מרכזי. הזכיינים, שהבטיחו לראשי הציבור להמשיך ולאפשר לקיים אסיפות עם בגן השעשועים, גילו שאם ישלבו באסיפות העם הגרלות ומופעי קרקס, יוכלו להתעלם מהסתירה שבין חובתם הציבורית לאינטרס הכלכלי של עשיית רווחים. כך החל בהדרגה  המרכיב האזרחי של אסיפות העם ולהצטמק  בהדרגה עד שכמעט לא נמצא הבדל בין אסיפות העם לבין מופעי בידור פופולריים.

שלב ה': פרנסי הציבור הממונים על חצי הכיכר שנשארה בידיים ציבוריות נבהלו מהנהירה אל החלק המסחרי של הכיכר, שהפכה לגן שעשועים צפוף, כדי למנוע  התרוקנות נוספת של כיכר העם הציבורית, החליטו אף הם לשלב הגרלות ומופעי בידור באסיפות העם. גם כאן התרחב, אם כן, המרכיב הבידורי על חשבון המרכיב הפוליטי- אזרחי, עד שקשה היה להבחין בין שני חלקי כיכר העיר. מדינאים ודוברים שלא הצליחו לשעשע את העם החליטו לפנות את מקומם לסוג חדש של מדינאים - בדרנים, היכולים להפוך נאום פוליטי לחוויה תיאטרלית. זו היתה אפוא תקופה של מעבר הדרגתי מפוליטיקה כדרמה לפוליטיקה כקומדיה.

שלב ו':  המושלים החלו לגלות שככל שהעם עוסק יותר בהגרלות ובמופעי בידור, כך הוא מקדיש פחות זמן לעיסוקים האזרחיים. ככל שמימוש הזכות הקדושה של כל אזרח לבחור בבידור על חשבון פוליטיקה גבר, כן גדל חופש הפעולה של המושלים וקטנה חשיפתם לביקורת. כצפוי, המושל הדמוקרטי האחרון הציע להפריט גם את חצי כיכר העיר שנשארה ציבורית ןכך להוסיף לקזינו וללונה פארק שבחצי המסחרי גם קרקס ענק. כדי לשכנע את חברי מועצת העיר להסכים להפרטה זו, הובטח להם שישולבו במופעי הקרקס.

כאמור, בעקבות התפתחות זו הידרדרה הדמוקרטיה האתונאית בהדרגה לדיקטטורה דמוקרטית, כלומר - דיקטטורה בהסכמה מלאה כלומר, בשתיקה - של העם. אתונה הפכה למדינה שמושליה מנהלים ללא כל מעצורים את חיי אזרחיה, שהפכו לעבדים מאושרים. בדיקטטורה הדמוקרטית הזאת כל אזרח מפעיל ללא לאות וללא כל מגבלה את חופש הבחירה שלו לקפוץ מקזינו לקזינו.

כמובן, הדמוקרטיה האתונאית איננה הדמוקרטיה היחידה היכולה להרוס את עצמה בדרך דמוקרטית. בחברה ההמונית של זמננו אי-אפשר לכנס את העם בכיכר העיר, ולכן הפך השידור הציבורי -  כיכר העם האלקטרונית, למקום המפגש העיקרי בין אזרחים, קבוצות, רעיונות וכמובן בין דוברי הממשלה ודוברי הציבור. מסיבה זו אין היום מדינה דמוקרטית שאין בה שידור ציבורי. אך בכל המדינות הדמוקרטיות יש לחצים להפוך את כיכר העם האלקטרונית לתיאטרון, לקרקס או לגן שעשועים אלקטרוני. עוד לפני המהפכה הצרפתית הביע הוגה הדעות הדמוקרטי רוסו את חששו מפני נטייתו של העם לברוח מן האחריות הכרוכה בחירות: "החופש", כתב, "נועד לבעלי קיבות חזקות". רוסו התנגד להקמת תיאטרון בעירו בגלל החשש שהאזרחים ינהרו אל עולם הבדיון והדמיון כמפלט מהמציאות, מהחירות ומן האחריות האזרחית. היום נראה כי העדפת תכניות בידור על פני תכניות בנושאים ציבוריים, באמצעות שלט-רחוק, מגשימה את הסיוט של רוסו. את הפסיביות הפוליטית שמשיגה הדיקטטורה באמצעי הפחדה, משיגה הדמוקרטיה של סוף המאה העשרים באמצעות פיתוי. הפרטת השידור הציבורי פירושה בעצם חיסול האופציה שעדיין נשארה למספר לא מבוטל של צופים להתנהג כאזרחים ולא כצרכנים המכורים לשעשועים ולהימורים טלוויזיוניים.

היכולת להגן על כיכר העיר האלקטרונית כמכשיר חיוני של הדמוקרטיה מפני הפרטה שתהפוך אותה לגן שעשועים היא אחד המבחנים הגדולים והקשים ביותר של הדמוקרטיות בנות זמננו. ישראל פגיעה במיוחד לסכנה זו, שכן היא נמצאת כבר בין השלב החמישי לשלב האחרון של תהליך ההידרדרות.

תחת הנהגתו הבטוחה של מרדכי קירשנבאום טושטשה הזהות הציבורית של הערוץ הראשון במידה המקטינה את היכולת להגן עליו כשירות ציבור השונה באופן מהותי מהערוץ המסחרי. עובדה זו משמשת היום כנימוק לתומכי הפרטת הערוץ הציבורי (למשל, בני שרון במאמרו ב"הארץ", 23.6.96), המציגים נימוקים  כלכליים צרים לביטול הערוץ הציבורי תוך התעלמות מהפן הציבורי של רשות השידור וערוץ  1 כמכשיר חיוני של התהליך הדמוקרטי.

בהקשר זה, הניסיון לפתות את הציבור בהבטחה הגדולה של ביטול האגרה דומה לדמגוגיה של דוברים המציעים לבטל את המסים. הציבור הוא כמובן הקורבן הצפוי של "הברית הקדושה" בין  כרישי השוק החופשי - שהם לעיתים בעלי המונופול - לבין הממסד הפוליטי.

דווקא בישראל, שבה כבר יש מונופול בתחום העיתונות הכתובה וכן ניכרות מגמות מסוכנות של בעלות צולבת בתקשורת, הפרטת השידור הציבורי עלולה לחזק את הריכוזיות בתחום זה, הרגיש כל כך לדמוקרטיה ולרווחת האזרחים.

האגרה המוטלת באופן אוניברסלי על כל בעלי מכשיר טלוויזיה הופכת את אזרחי המדינה למעין בעלי מניות מוסריות וזכות הצבעה וביקורת אזרחית בעניינים הנוגעים לשידור הציבורי. משלמי האגרה רשאים לצפות מרשות השידור שתדאג לשירות מעולה במתן מידע איכותי, החיוני ליכולת התפקוד של האזרחים בכל מערכת החיים, כולל בזירה הפוליטית, הכלכלית והחברתית.

ד"ר עמרי בן שחר, חבר המכון הישראלי לדמוקרטיה, מצביע על כך שההבדל בין מידע באיכות גבוהה למידע באיכות נמוכה הוא לעתים קרובות סמוי מעיני הציבור. לכן  לבעלי הזיכיון מסחרי אין בדרך-כלל תמריץ כלכלי לספק לציבור דווקא את המידע האיכותי, היקר יותר, ולכן קשה לסמוך על השוק כמנגנון המבטיח את איכותו של המידע שהטלוויזיה המסחרית - וגם העיתונות המסחרית - מספקת לציבור בכל הנושאים.

מסיבה זו שידור ציבורי עצמאי ואמין , החסין מפני לחצים פוליטיים וכלכליים הוא צינור חיוני לשמירת הסטנדרטים האיכותיים של מידע ובתור שכזה הוא גם משפיע לטובה על השידורים המסחריים. מי שמציע להמיר את הזיקה האזרחית בין צופי הטלוויזיה לרשות השידור הציבורית בזיקה מסחרית, מוכן למעשה להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לקרקס.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 4, יולי 1996