איך מכבסים רצח

שורה של הוראות והודעות שניפקו אתמול גורמים שונים במערכת אכיפת החוק הישראלית תפסו את כלי התקשורת עם המכנסיים למטה. שלשום, בשולי פיגוע טרור שאירע בתחנה המרכזית בבאר-שבע, ירו אנשי ביטחון בטעות באזרח אריתריאי שהיה בזירה. כמה גברים שהתגודדו באזור ניגשו אליו בעת שהיה שרוע על הקרקע והיכו אותו שוב ושוב. כמה שעות לאחר מכן מת מפצעיו בבית-החולים.

מהדורות העיתונים שראו אור למחרת העידו על מידה מסוימת של מבוכה: מצד אחד, מבצעי הלינץ' עשו בדיוק מה שכלי תקשורת ואישי ציבור רבים דרשו מהם; לשיטתם, הם הראו גבורה וטיפלו במי שהם חשבו למחבל באופן העשוי להרתיע תוקפים פוטנציאליים ולבטל את הסכנה המיידית הנשקפת מכיוונו. אלא שזמן קצר לאחר מכן התברר כי הקורבן אינו מחבל, כי אם עובד זר שנקלע לזירה במקרה.

בטבלואידים המובילים, כמתבקש, הביעו זעזוע ‒ אבל גם מידה של סלחנות: ב"ידיעות אחרונות" הוגדר המעשה כ"טעות נוראית"; ב"ישראל היום" הוא הוגדר כ"טעות טרגית". הטעות, כך השתמע, לא היתה פציעתו האנושה של הקורבן, כי אם הזיהוי השגוי. מבצעי הלינץ' התראיינו לרבים מכלי התקשורת ‒ כמה מהם בעילום שם, אחרים בשמם ובתמונתם ‒ והוצגו כמי שהתבלבלו בלבול טרגי (או נוראי) וכעת סובלים מטראומה בשל המעשה שביצעו.

נח קליגר, כתב השואה והזיכרון הוותיק של "ידיעות אחרונות", סיגל לעצמו את מנגנון הרציונליזציה שאימצו התוקפים. הבוקר הוא מתגייס להדגים בפני הקוראים כיצד פועל המנגנון: לדעת קליגר, המון מוסת, מוכה חרדה ותאב דם אינו פועל בהכרח באופן פסול כשהוא מוציא להורג אדם לא חמוש השרוע מרותק אל הקרקע. מדובר ב"טרגיוּת מצערת", הוא טוען, אך כזו שהיא פועל יוצא טבעי של מצב שבו ה"רחובות מלאים בסכינאים וטרוריסטים בני עוולה, המביאים את האזרחים להתגוננות קיצונית".

אפשר לחזור על זה שוב: "התגוננות קיצונית". ניצול שואה שהפך את הטראומה והנצחתה לקריירה סבור שהכאה למוות של אדם שאינו משקף סכנה כלשהי לתוקפיו, כלומר רצח, זה סוג של הגנה. "איך נוכל לבוא בטענות לאלו שפעלו מתוך אינסטינקט הגנתי טבעי? זה אינו מצב רגיל, אז מדוע להעמיד לדין את תוקפי האריתריאי?", הוא תוהה במאמרו, הנושא את הכותרת "אלה לא ימים רגילים".

המאמר של קליגר הוא אקזמפלר חריג בין שלל הרשימות שמספקים הבוקר העיתונים, אך אתמול הוא היה יכול להיטמע בקלות בסיקור המערכתי שהציעו רבים מכלי התקשורת הישראליים. הסיבה שבעטיה קליגר ניצב היום בודד במערכה היא קריאה לסדר שיצאה מהמערכת הפוליטית: אמש הודיע שר הביטחון משה יעלון כי הוא דורש להעמיד לדין את ההורגים. המשטרה והיועץ המשפטי הודיעו כי יחקרו את המקרה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ניפק הצהרה שלפיה ישראל היא מדינת חוק, ולכן לא יסכים שאף אזרח ייקח את החוק לידיים.

העמדה החד-משמעית שיצאה משורות הממשל ובכיריו, שב"מעריב" וב"הארץ" מדווחת בכותרת הראשית, טרפה את הקלפים: מבצעי הלינץ' הפכו באחת מקורבנות מבולבלים לחשודים במעשה פלילי חמור, ואלו שהביעו הזדהות עימם קמו בבוקר וגילו שצידדו במעשה שאין ממש ספק באשר לפסלותו.

"ידיעות אחרונות", טבלואיד המיטלטל תדיר בין החפצה והאנשה קיצוניות של מושאי סיקורו, מדגים הבוקר כיצד הטעות של אתמול היא מעשה הנבלה של היום. "קורבן הלינץ'", נכתב בגדול מתחת לתמונתו של הקורבן, הבטום זרהום (וולדה). "כולם חיפשו במי לירות. הם כמעט ירו גם בי", אומר נהג האוטובוס מאיר סקא לכתב "ידיעות אחרונות" אודי עציון.

"היה נורא לראות את זה. הוא שכב שם, בשלולית של דם, אדם שבסך-הכל בא לחדש את רשיון השהייה שלו. וכל רגע מגיע עוד מישהו שמתנהג כאילו בטחון המדינה על הכתפיים שלו, בועט, מרביץ או מקלל", אומר לו עד הראייה. "כששמעתי יריות בדיוק אכלתי באחד הדוכנים, ותפסתי כיסא ורצתי", הוא מוסיף ומספר. "הנחתי שככה אוכל להגן על עצמי אם המחבל יתקוף אותי. אבל אז ראיתי מישהו שוכב על הרצפה, מתפתל מכאבים. שמתי מעליו את הכיסא כדי שלא יוכל לזוז, לשלוף סכין או לפוצץ מטען.

"אחרי כמה דקות הבנתי שאפילו אם הוא המחבל, הוא כבר לא יכול להזיק לאף אחד ועדיף שהוא יחיה. למרות זאת אנשים הרביצו לו ובעטו בו. אמרתי להם, 'עזבו אותו, זה לא המחבל', אבל כל הזמן ניסו לפגוע בו עם כסאות וספסלים, למרות שהוא היה כבר גמור".

"כדאי שתצרבו את התמונות האלה טוב-טוב בתודעתכם", כותבת סימה קדמון בטור זועם שתמציתו נדפסת בשער. "גם אם לא ראיתם במו עיניכם, לא תתקשו לדמיין: אדם שוכב על הרצפה ירוי וללא הכרה, ללא נשק בידיו, ועוברים ושבים זורקים עליו כסאות, בועטים בראשו, מכלים בו את זעמם, או במלים פחות מכובסות: עושים בו לינץ'. ככה זה כשציבור שלם מקבל רישיון להרוג", היא כותבת.

דבריה של קדמון נכוחים, אך כשהם מתפרסמים בעיתון כ"ידיעות אחרונות" יש בהם מן הצביעות. "ככה זה כששרים וחברי-כנסת קוראים לאזרחים להסתובב עם נשק ברחובות. כשההמלצה הרווחת, בקואליציה ובאופוזיציה, היא לירות בשביל להרוג, וכששר בכיר שבעצמו מאובטח מסתובב עם אקדח למותניו", כותבת קדמון בעיתון שהדפיס השבוע שני תצלומים של אותו השר, נפתלי בנט, עם אקדח למותניו, בליווי כיתוב מעריץ ("בנט בכוננות שליפה").

בידיעה הנדפסת בעמודי החדשות מביא הכתב ליאור אל-חי הצדקות מפי שניים ממבצעי הלינץ'. אחד מהם, עובד בדוכן שווארמה בשם דודו לוי, מביע חרטה. עובד אחר, המזוהה בכינוי א', מסביר מדוע בעט בראשו של אדם חף מפשע.

א' הוא אמנם מקור של אל-חי, ולכן זכאי לשמירה על חסיונו, אך הוא על-פי עדותו גם אדם שלכאורה לקח חלק במעשה הריגה. אל מול ההישג העיתונאי הקטן שבהשגת הראיון איתו, ב"ידיעות אחרונות" יכולים היו להעדיף הישג עיתונאי גדול וערכי הרבה יותר: איסוף שמותיהם ופרטיהם של מבצעי הלינץ' וחשיפתם הפומבית. במקום זה, העדיפו בעיתון להתייחס לאדם שהשתתף בביצוע מעשה נבלה כאל עוד עד-משתתף המעשיר את הסיקור ומספק לו מנה של צבע.

כתבת השער של "24 שעות" מוקדשת להאנשת ההרוג. "מוות אכזרי, רחוק מהבית", כואבת הכותרת. "הבטום וולדה-מיכאל, 'מילה' בפי חבריו האריתריאים, נמלט לפני כארבע שנים מהצבא באריתריאה כדי לנסות לבנות חיים חדשים הרחק מהדיקטטורה והעוני שם", כותב דני אדינו אבבה בפתח הכתבה. "חודשים צעד ברגל עם חבריו בדרך לא דרך, עד שהגיע לישראל דרך הגבול עם מצרים, מקווה שהשאיר מאחוריו את הגיהנום ומשטר הפחד".

ב"ישראל היום", עיתון שלאורך השבועות האחרונים הקפיד להדגיש את גבורת העורף ותושיית המנטרלים, בוחרים באופציה הקלה. החינמון של שלדון אדלסון הוא היחיד הבוקר שאינו מקדיש את כותרתו הראשית לפיגוע בבאר-שבע ולהשלכותיו, כי אם להצהרה שהשמיע ראש הממשלה.

"נתניהו: סוגרים את ברז הכסף לתנועה-האסלאמית", אמר אתמול ראש הממשלה בשיחה עם הכתב המדיני שלמה צזנה. חרף העובדה שבדבריו אין ממש חידוש (נתניהו מצהיר כבר מתחילת החודש כי בכוונתו להוציא את התנועה, ולמען הדיוק את הפלג הצפוני שלה, אל מחוץ לחוק), ב"ישראל היום" בחרו להבליטם בכותרת הראשית.

בכך ממשיך העיתון קו עריכתי שנקט בשבועות האחרונים, המבכר הבלטה של דיווחים על תוכניותיו והצהרותיו של ראש הממשלה על פני מעשי הטרור והאופן שבו הם משנים את החברה הישראלית. ההתמקדות בהצהרות ובתוכניות למיגור הטרור מסייעת לעורכי בטאון תעמולה זה בהצנעת מעשי הטרור עצמם, ולגימוד השפעתם השלילית על תדמיתו הציבורית של נתניהו ‒ הדמות הפוליטית שלמענה הוקם "ישראל היום", שהוא גם חבר אישי של העורך הראשי ושל המו"ל.

לתת במה

רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", מקדיש טור שני ברציפות לאופן שבו טיפלה חברת החדשות של ערוץ 2 בפיגוע בבאר-שבע ובלינץ' שבו נרצח מבקש המקלט. "הבחור עם הזקנקן מדבר בהתלהבות עצומה ובגאווה על הנבוט שהוא מחזיק בחנות. גם הוא לא מתייחס לזוועה הגדולה שהתרחשה לנגד עיניו. מתעלם לגמרי. הוא כבר בנקמה. בהזדמנות לאלימות. פיגוע הוא הזדמנות. טוב לו", כתב אלפר שלשום (בטור שפורסם רק באתר "הארץ") על ראיון שטח שערך הכתב תמיר סטיינמן.

"הוא מקלל את חנין זועבי ואחמד טיבי, יימח שמם. זועבי וטיבי נתנו למחבלים את הנשק שבו ירו, זה מה שהוא אומר. הכתב לא אומר דבר. החבורה העולזת מאחוריו מגבירה את קריאותיה. 'מ-וות ל-ע-ר-בים!'. הם מטלטלים אותו באהבה, מרוצים מהדברים שזה עתה אמר, כאילו הבקיע את שער הניצחון. קושמרו קוטע את הדיווח, מסביר שיחזרו לשם כשהרוחות יירגעו קצת. אין לו, בתור מנחה המשדר החדשותי הלאומי הזה, מלה לומר על זועבי וטיבי. לא על טיב הקשר שלהם לפיגוע או על הצורך להרוג ערבים".

היום חוזר אלפר לערוץ 2 ולסטיינמן, ששלשום לא אוזכר בשמו. "ערוץ 2 שידר שלשום בשעה שמונה וחצי בערב לינץ' בשידור חי מהתחנה המרכזית בבאר-שבע. 'תפסתי אותו, הבאתי לו כמה אגרופים בפנים', אמר אדם בשם יעקב לכתב תמיר סטיינמן. 'הנה, כולי דם, ממש כולי דם', התרברב. סטיינמן שאל את יעקב האם המחבל אמר משהו. 'הוא לא אמר כלום', השיב יעקב, והסביר, 'רק כולו טיפטף דם, טיפטף'.

"כמה שעות לאחר מכן התחוור כי האדם שלא מסוגל היה להוציא הגה מפיו כי 'כולו טיפטף דם' היה זרהום, מבקש המקלט מאריתריאה. אדם נוסף מהאספסוף אמר לסטיינמן כי ראה ש'כולם דורכים לו על הפרצוף... והיה כיף לראות שהוא על הרצפה ומבקש את העזרה'. אבל למה שרק לאספסוף יהיה כיף? מדוע לא ייהנו מהכיף הזה גם הצופים בבית? בשביל זה יש מצלמות אבטחה. בזכותן, כל מיליון צופי ערוץ 2 היו שותפים לכיף.

"סטיינמן החריש. לא אמר מלת גנאי אחת. והרי לינץ' הוא רצח, גם כשהקורבן הוא מחבל שלא נשקפת ממנו כל סכנה. רצח, בלי אבל. במדינת חוק, אזרחים אינם תליינים מטעם עצמם. את זה לא הבין סטיינמן. ברגע האמת, כשזה הכי חשוב, הוא פשוט נתן במה לאנשים שנהפכו לחיות טרף, לבהמות צמאות דם, לציידים שחווים את אקסטזת ההרג. [...] גם דני קושמרו באולפן לא הבין. גם העורכים שלהם והבמאי שלהם לא הבינו. ברגע האמת נתקף ערוץ 2 ליקוי מאורות מוחלט. ואיבד כל מצפון, כל מצפן מוסרי. הוא העניק ללינץ' חותמת הכשר של כלי התקשורת הכי ממלכתי ולאומי במדינה".

"אנשים שואלים מה נותנים במה לאספסוף שצועק 'מוות לערבים', אבל זה חלק מהעניין ‒ אולי זה לתת במה, אבל אנחנו מראים את זה, כי צריך להראות מה קורה אחרי הפיגוע", טען אדם שהסתתר מאחורי הכינוי "בכיר בחדשות 2" בראיון שהתפרסם אמש ב"גלובס", והוכיח שרוגל אלפר צודק.

תרבות המונים

עינב שיף, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", מקדיש את טורו היומי לתוכנית הבידור הסאטירית "ארץ נהדרת", שהפציעה אמש ל"מהדורה מיוחדת לרגל המצב". "כדי להבין איך תוכנית סאטירה פופולרית הופכת לכדור הרגעה לאומי די היה לראות כיצד יונית לוי דיברה עליה בסיום המהדורה המרכזית. 'קצת שפיות בבקשה! או קצת טירוף, תלוי איך מסתכלים על זה', אמרה לפני שהפנתה את הצופים לכמה דקות באולפן של קיציס. לפתע היא חייכה", כותב שיף.

"השאלה היא כמה זמן זה יימשך", הוא מוסיף. "'ארץ נהדרת' היא שמורת טבע מוגנת, נדירה, של חופש ביטוי בתוך ערוץ מסחרי שבמהותו להוט לרצות את המפרסמים והצופים. ככל שעובר הזמן, 'ארץ נהדרת' [...] רק הולכת ומתרחקת מהמרכז שמתהווה בישראל. מתישהו, כך נראה, כבר לא יקראו לה למילואים באמצעו של גל טרור. אולי לא יקראו לה בכלל".

"המועמדים הראשונים של רגב למועצה לתרבות: גברים מזרחים שתמכו בה בפומבי", מדווח יאיר אשכנזי ב"גלריה", ומצטט מתוך דברי שבח שהעטירו על השרה ד"ר הני זובידה, המוזיקאי אביהו מדינה והיוצר התיעודי רון כחלילי. שני המועמדים הנוספים, מציין אשכנזי, הם השחקן אלברט אילוז והעסקן הירושלמי יגאל עמדי, איש ליכוד.

מצב החופש

"'חוק המישוש' אושר בקריאה ראשונה", מודיעה כותרת המתפרסמת ב"ישראל היום". עורכי "הארץ", העיתון הכללי היחיד שבו מדווח על כך מלבד החינמון הממסדי, בחרו להימנע משימוש בכינוי המכובס. החוק שבקרוב יובא להצבעה בקריאה שנייה ושלישית, הם מבהירים בכותרת, נועד לאפשר "חיפושים גופניים גם ללא חשד סביר".

ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לבטחון פנים גלעד ארדן מאזינים לתדריך משטרתי. ירושלים, 14.10.15 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

"הממשלה מקדמת איסור כניסה לארץ ליוזמי חרם", מדווח יהונתן ליס בידיעה אחרת המתפרסמת ב"הארץ". לפי דיווחו, הממשלה שוקלת לקדם הצעת חוק ש"תאסור כניסה לישראל על אזרחים זרים הקוראים לחרם על המדינה או על מוצריה", ובכלל זה אזרחים זרים שיקראו ל"חרם על התנחלויות". בידיעה לא נכתב איזה סוג של תחקיר מקדים מתכוונת הממשלה לבצע כדי לגלות אם הבאים בשעריה אכן תמכו ביוזמות החרמה.

שחיתות

"המשטרה צפויה להמליץ: 30‒40 כתבי אישום בפרשת ישראל-ביתנו", מודיעה הכותרת הראשית של "גלובס", הנדפסת מימין לתצלום גדול של פאינה קירשנבאום, נבחרת ציבור לשעבר ומהבולטים שבחשודי הפרשה. "נראה כי בידי המשטרה יש די ראיות כדי להמליץ על העמדתה לדין גם של פאינה קירשנבאום, לשעבר סגנית שר הפנים", טוען ב"ישראל היום" איציק סבן.

"החשד העיקרי בפרשה הוא העברת כספי תמיכות ממשלתיות שלא כדין לגופים שונים, בתמורה להעברה חלקית של התקציב לחברי-כנסת ולמקורביהם ו/או מינוי מקורביהם לתפקידים ציבוריים", מזכיר כתב "גלובס" חן מענית. ידיעה נלווית המוקדשת לקירשנבאום נחתמת בשורה הבאה: "בקרוב יתברר האם שתיקתה של קירשנבאום בחקירה סייעה לה בנסיונה לצאת נקייה מהפרשה".

ב"ידיעות אחרונות", עיתון המעניק יחס מאתרג ליו"ר המושחת של מפלגת ישראל-ביתנו, לא מדווחים על החדשות הללו אף שהתפרסמו כבר אתמול, כמה וכמה שעות לפני רדת העיתון לדפוס.

כלכלה

אשראי. "פרשת המין בבנק הפועלים: אשתו של יעקב בורובסקי, פרקליטו של מוטי זיסר, מחממת מנועים לקראת הגשת תביעה נגזרת נגד הבנק", מדווח גור מגידו ב"גלובס". "הבנק צפוי לטעון כי התביעה נועדה לשרת את זיסר, ככלי ניגוח במסע נקמה שהוא מנהל נגד בכירי הפועלים, במסגרת התנגדותו לבקשת פשיטת הרגל שהגיש נגדו הבנק", נכתב בכותרת המשנה.

"חובו האישי של זיסר נאמד בכמיליארד שקל, והבנק החל לרדת לנכסיו האישיים, לרבות מכירת ביתו", מרחיב מגידו בגוף הכתבה. "זאת, לתחושתו של זיסר, תוך אפלייתו ביחס לבעלי הון אחרים שנקלעו לחובות ושהבנק ניהל או מנהל איתם דיאלוג על המשך פריסת החובות ‒ דוגמת נוחי דנקנר או אליעזר פישמן", הוא כותב, ומציין כי פישמן הוא בעל השליטה ב"גלובס".

תחרות. "משרד התקשורת ויתר על תחרות בסלולר חו"ל", מדווח ב"כלכליסט" אופיר דור. משרד התקשורת הקפיא מהלך שיזם שר התקשורת לשעבר גלעד ארדן, אשר נועד לייצר תחרות ולהביא להורדת מחירים בתחום שיחות הסלולר בחו"ל", כותב דור. "עד כה לא הצהיר משרד התקשורת כי ביטל את השימוע, אך בתגובה לפניית 'כלכליסט' בנושא נמסר כי הוא הוקפא וכי 'בשלב זה אין כוונה לקדם את השינוי האמור עד שיטופלו העיוותים בשוק הסלולר'". בתחתית הידיעה נדפס דיוקנו של מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר.

פערים. העיתונים הכלכליים מדווחים על נתונים חדשים שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומהם עולה כי בשנה שעברה התרחבו פערי השכר בחברה הישראלית. "חלה הרעה באי-השוויון במשק בשנה שעברה", מדווחים ב"כלכליסט". "פערי השכר בין נשים וגברים התרחבו; הפער בין יהודים לערבים ‒ 33%", מפרטת כותרת ב"דה-מרקר", המקדיש לנתונים את כותרתו הראשית.

בכותרת המשנה של הכלכלון מציפים נתון לדוגמה: "ההכנסה החודשית הממוצעת בעשירון העליון היתה 30,735 שקל – ובתחתון 722 שקל בלבד". ב"ממון" מציינים עוד נתון: "בעשירון העליון נשים מהוות פחות מ-25% מכלל השכירים". "חצי מהשכירים מרוויחים מתחת ל-6,707 שקל", מודיעה כותרת ב"מעריב" המבוססת על דיווח שהתפרסם אתמול באתר "גלובס".

ב"ישראל היום" לא מתפרסם היום מדור כלכלה.

קק"ל

כל העיתונים מדווחים על בחירתו של ח"כ דני עטר לתפקיד יו"ר הקרן הקיימת לישראל מטעם מפלגת העבודה. עטר יחליף את היו"ר הנוכחי, אפי שטנצלר. ב"ידיעות אחרונות", עיתון שזכה לתקציבי פרסום נדיבים מהארגון בתקופת כהונתו של שטנצלר – שתצלומיו התפרסמו בעיתון בשלל הזדמנויות חגיגיות ‒ מרהיבים עוז ומשבצים בדיווח של היום תצלום שבו האיש נתפס בפנים מכורכמות.

למה דווקא

במוסף היומי של "גלובס" מתפרסמת כתבה העוסקת באנשי עסקים ישראלים המכהנים, בין תפקידיהם השונים, גם כקונסולים של כבוד מטעם מדינות שונות בעולם (ספיר פרץ-זילברמן). אחד המרואיינים הוא איש יחסי-הציבור רני רהב, קונסול כבוד של איי מרשל, שכמו יתר משתתפי הפרויקט נשאל כיצד זכה בתפקיד. "משרד החוץ הישראלי פנה אלי עם ההצעה. למה דווקא אלי? צריך לשאול אותם", הוא מתחמק.

לפני שמונה שנים, כשנשאל אותה שאלה, היתה לו תשובה אחרת לגמרי. "רהב, איך עשית את זה?", נשאל על-ידי אחד מכתבי "דה-מרקר". "הייתי בבניין האומות-המאוחדות בניו-יורק, פגשתי שם את נשיא הרפובליקה של איי מרשל והוא ביקש ממני שאייצג את המדינה שלו בישראל. הסכמתי בשמחה". "נו באמת. מישהו הכיר ביניכם", אמר הכתב. "אני לא מוכן להיכנס לזה", ענה רהב. "תיכנס באופן דיפלומטי", הציע הכתב. "אני רוצה להגיד שתושבי ישראל צריכים לשמוח שיש מדינות קטנות באוקיאנוס השקט שתומכות בנו בכל ההצבעות בעצרת האו"ם".

כעבור כמה שנים רהב דווקא הסכים להיכנס לזה, או לפחות לספק גרסה נוספת. "השגריר שלנו לאיי מרשל ונשיא מרשל פנו אלי ונסעתי לאו"ם להיפגש עם נשיא מרשל", מסר למגזין "ביג טיים" ב-2010. "הוא הכיר אותי, אני אותו, והסכמתי בשמחה כי מדובר במדינה שאוהבת את ישראל ומצביעה לטובת ישראל באופן אוטומטי באו"ם. היה חשוב לי להראות שגם אנחנו יודעים להצדיע להם".

ענייני תקשורת

סיקור הטרור. "כל כתבי השטח מדווחים על מתקפות חסרות תקדים נגדם", קוראת כותרתה של כתבת השער של "הערב", המוסף היומי של "גלובס". "יש הסתה שהולכת וגוברת כלפי עיתונאים", מוסר אדם המתואר כ"בכיר בערוץ 10" לכתב, לי-אור אברבך. "אנחנו לא רחוקים ממצב שבו עיתונאי ייפצע וייפגע כתוצאה מפגיעה של המון. אלה דברים שלא נתקלנו בהם, גם לא בתקופת 'צוק איתן'".

בהמשך הכתבה עוסק אברבך בסוגיית סרטוני הסנאף המתעדים פיגועי טרור. מרואיין המוצג כ"בכיר בערוץ 10" (לא ברור אם מדובר באותו בכיר מקודם) נדרש לשאלת עיבוד הסרטונים לפני הצגתם בשידור ‒ טשטוש והסרה של סצינות גרפיות במיוחד הכלולות בהם ‒ שכן גרסאות המקור זמינות ברשת. הוא משיב כך: "יש הבדל בין תחנת שידור מסודרת עם עורכים לבין רשת שבה הכל פרוץ. הרשת היא לא סרגל אתי. הרשת גם משדרת פורנו".

אופיר אקוניס (צילום: יונתן זינדל)

חופש העיתונות. "ביטול 'חוק ההשתקה' ברשות השידור אושר בקריאה ראשונה", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". "ההצבעה מנוגדת לעמדתו של השר אופיר אקוניס, שתמך בחוק, ולעמדת השר יובל שטייניץ, שניסה לגבש הסכם פשרה", הוא מזכיר.

ב"ישראל היום" מטעים את הקוראים ומדווחים להם כי הסעיף למעשה כבר בוטל סופית. "ועדת השרים לחקיקה ביטלה אתמול את 'סעיף ההשתקה' השנוי במחלוקת בטיוטת חוק השידור הציבורי", מדווחת כתבת המשפט עדנה אדטו, אף שהסעיף המדובר לא נכלל בטיוטה של חוק כי אם בחוק שעבר בכנסת בקריאה שלישית ונכנס לתוקף, ואף שוועדת השרים כלל אינה מוסמכת לבטל חוקים שמחוקקת הכנסת.

ב"ישראל היום" גם חוסכים מהקוראים את מעורבותם של שרי הליכוד בקידום הסעיף הדרקוני, ומסתפקים בציון העובדה כי "יממה לאחר ההצבעה בכנסת הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו, בתפקידו כשר התקשורת, כי יפעל לביטול סעיף זה".

השרה מירי רגב (צילום: תומר נויברג)

פרסום ממשלתי. "רמי יהושע תובע 2 מיליון שקל מערוץ 10 על רקע פרשת מירי רגב", מדווחת ב"גלובס" ענת ביין-לובוביץ'. "התביעה ‒ בעקבות הפרסום על קבלת קמפיין בעקבות קשרים אישיים לכאורה בין יהושע לשרת התרבות והספורט".

אורח מיוחס. "איך הצליחה קפריסין לצאת מהבור בלי העלאות מסים, בלי פיטורים ובלי צנע", קוראת כותרתה של כתבה התופסת כפולת עמודי חדשות ב"גלובס". "ההתאוששות של קפריסין", חוגג סמליל הנדפס פעמיים בחלקה העליון, לצד דגל קפריסין. הכתבה, שעליה חתום העיתונאי עמירם ברקת, מוקדשת לאופן יוצא הדופן שבו טיפלה המדינה הים-תיכונית הקטנה במשבר הפיננסי שפקד אותה ב-2011.

מהאופן שבו ארזו אותה העורכים מתקבל הרושם שקפריסין עושה את דרכה בנחישות אל עבר היציבות הכלכלית המיוחלת, וכי כעת בטוח הרבה יותר מבעבר לעשות בה עסקים. באופן לא שגור, בתחתיתה נדפס גילוי נאות השמור בדרך כלל למדורי התיירות והפנאי: "הכותב היה אורח של ממשלת קפריסין".

צבועים. ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים בעמודי החדשות את תמונתו של ראש עיריית כפר-סבא, יהודה בן-חמו, משום שהורה לחלק לתושבי העיר מדבקות ועליהן חאמסה לצביעה שצורפה לעיתון כמענה לגל הטרור הנוכחי. וגם כחלק מקמפיין יחסי-ציבור שנועד לקדם את עסקי חוברות הצביעה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

"ישראל היום", עמ' 15 (לחצו להגדלה)

קול המו"ל. עמ' 15 של "ישראל היום" מוקדש במלואו לכנס השנתי של ארגון אמריקאי בשם IAC, הפועל בחסותו הכלכלית של מו"ל "ישראל היום" (תצלום שלו משובץ בפינה הימנית העליונה של העמוד). הכותרת שניתנה לסיקור משתלבת היטב בקו העריכתי היומיומי של החינמון: "התמיכה בישראל חוצת מפלגות", נקבע בה.

"בדוברים בכנס היה גם איש העסקים שלדון אדלסון, שהוא ורעייתו ד"ר מרים אדלסון הם גדולי התורמים ל-IAC", מציין הכתב, יוני הרש, ומצטט מבחר דברים מפי המו"ל (לקוראים, מסיבה כלשהי, לא מוסבר שהאיש המצוטט בכתבה, שמימן את הכנס, הוא גם זה שמממן את העיתון שבו כותבים על הכנס). בועז ביסמוט, שנכח גם הוא במאורע, חותם את טור הפרשנות שלו בשורות הבאות: "הגיע הזמן לומר את האמת ‒ אנחנו לא לבד. יש לנו בעולם גם הרבה תומכים. בקונגרס בוושינגטון, בציבור האמריקני. אבל בשביל להבין את זה צריך לדבר לא רק עם התקשורת, אלא גם עם האזרחים".