ספין המינויים

"ארדן ונתניהו אשמים" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ". "ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לבטחון פנים גלעד ארדן הנחילו לעצמם תבוסה קשה בחתירתם למינוי תא"ל במילואים גל הירש למפכ"ל המשטרה [...] המינוי היה בעייתי מלכתחילה, ואישורו הסתבך ללא מוצא בגלל מימד הזמן. אילו הוצגה מועמדות הירש חודשים לפני פרישת המפכ"ל הקודם, יוחנן דנינו, ייתכן שהבדיקות הנחוצות היו מסתיימות במועד, ומשפיעות על כשרות המינוי בעיני היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ועדת המינויים הבכירים בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל והממשלה. נתניהו וארדן, שהציעו להירש את המינוי והיללו אותו כטוב שבמועמדים, חזרו בהם והסבו לו עוגמת נפש, אך בהודעתם לא הביעו חרטה, אלא השתלחו במנגנוני הבדיקה והאישור".

אל מול הביקורת הזו, החוזרת על עצמה לאורך ולרוחב שאר העיתונים, מציב "ישראל היום" גדר הפרדה, לבל תאיים על תודעתם של קוראיו. במקומה, מעדיפים בחינמון להשתלח במנגנוני הבדיקה והאישור, שנקבעו, כמובן, על-ידי אותם פוליטיקאים שעליהם (כלומר, על אחד מהם) הוא נועד לגונן. "למה כל מי שמעמיד את עצמו לתפקיד ציבורי נחשף למסע השפלות וייסורים?", קובעת הפניה על שער "ישראל היום" לכתבה של איציק סבן במוסף "ישראל השבוע", המוקדש לסוגיה זו תחת הכותרת "מינויים: דרך הייסורים".

ואם הרצפה עקומה, הרקדנים יכולים להמשיך לרקוד. "אחרי הירש: לארדן יש מועמד חדש", נכתב בכותרת על שער החינמון. מהידיעה עצמה עולה כי בתקופה שבה הצהיר ארדן כי הוא נחוש בהחלטתו למנות את הירש ועומד מאחוריה בכל מאודו – הוא כבר חיפש מועמד חלופי. ב"ישראל היום" מבליטים את הידיעה, אך לא מספקים לקוראים שם. מה אנחנו, עיתון?

גל הירש מול עיתונאים לאחר שנודע לו כי לא ימונה לתפקיד מפכ"ל המשטרה (צילום: פלאש 90)

הכותרות הראשיות

"הפרטת החינוך: זינוק במספר בתי-הספר שיגבו אלפי שקלים מההורים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". לפי אור קשתי, מספר בתי-הספר הייחודיים, היכולים "בין השאר, לגבות תשלומי הורים גבוהים מהרגיל", עומד על 45, אך 150 בתי-ספר נוספים הגישו בקשה להכיר בהם כייחודיים, ו"לדברי גורמים שונים, בתוך המשרד ומחוצה לו, רוב המוסדות יקבלו ככל הנראה את האישור הנדרש לגבייה" (המלים "ככל הנראה" לא הצליחו להעפיל לנוסח ההחלטי של הכותרת). סכום התשלומים המותר בבית רגיל: 1,800–3,000 שקל, ואילו בית-ספר ייחודי יכול לגבות עד 6,800 שקל ("אולם, במקרים לא מעטים גם חוצה את רף עשרת אלפים השקלים"). התמונה הראשית על שער "הארץ" מוקדשת לאסון בעולם הערבי: "יותר מ-700 עולי רגל נמחצו למוות במכה".

"ישראל לפוטין: הפסיקו את הטרור נגדנו משטח סוריה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", הממחזרת חומרים שנילושו כבר במהלך השבוע. העיתון, שאינו יוצא בימי השבוע, מתמחה בחומרים מגזיניים ובפרשנויות; הוא מעולם לא הצליח לייצר נוכחות משמעותית בשיח החדשותי (הגם שניסה, תחת המו"ל הקודם), ונכשל שוב ושוב בהעמדת נוכחות אינטרנטית יציבה. יחד עם זאת, הוא מתעקש להשקיע משאבים בהכנת חלק חדשותי, מעניק לו את הבכורה ומציף אל ראש סדר היום שלו תכנים שאין לו שום עדיפות ביצירתם (הידיעה הראשית של העיתון, כפי שמעידה שורת הקרדיט, נשאבה בכלל מדיווחים של העיתונות הבינלאומית, מה שקרוי בעגה "סוכנויות הידיעות").

"ישראל היום" ממשיך לקדם גם בכותרת הראשית היום את המתקפה הרטורית של ראש הממשלה על הטרור הערבי. "הקבינט אישר: הקלות לשוטרים בפתיחה באש", נכתב בה. "מחמירים את הענישה: התוכנית למלחמה בטרור האבנים אושרה פה אחד", נכתב בכותרת הגג. כותרת המשנה מפרטת צעדים נוספים: עונש מינימום למיידי אבנים (4 שנות מאסר) ושלילת קצבאות הביטוח-הלאומי בזמן המאסר. "הצעדים בתיאום עם היועמ"ש", מקפיד העורך לציין. אחרי הכל, מדובר בעיתון ששם לו למטרה להגן על מערכת המשפט (כל עוד היא אינה מפריעה לראש הממשלה).

"ידיעות אחרונות" ממשיך לקדם גם בכותרת הראשית שלו את המאמי החדש, שר האוצר משה כחלון. הכותרת המקושקשת – "תוספת שכר לשוטרים בירושלים", "כחלון החליט להעלות בכ-10,000 שקל בשנה (כ-800 שקל בחודש) את משכורות השוטרים הנלחמים בטרור האבנים כדי לצ'פר אותם על השירות התובעני ולעודד שוטרים נוספים לעבור לבירה" – נראית כניסיון מגושם ומקומם להצטרף לפוטו-אופ היחצני של חברי הממשלה על חשבון קורבנות הטרור (בעמ' 3 מקפידים להצמיד את הידיעה על האישור בקבינט לאיילת שקד, מאמי אחרת של העיתון, ולא לנתניהו). העובדה שב"ידיעות אחרונות" התנדבו להשתין מהמקפצה הזו מעידה על הידוק נוסף ביחסים בין הפוליטיקאי הנבצר לבין העיתון המשחית.

אליטות

ימין. "הכניסה של [שרן] השכל לכנסת, לא פחות משהיא משמשת צופן להבנת מפלגת השלטון, מאפשרת הצצה למערך האפקטיבי והחוץ-פרלמנטרי שהעמיד הימין המדיני והפוליטי בשנים האחרונות בבואו להוציא לפועל את מדיניותו. חוץ משיתופי הפעולה הנבנים עם התנועה הליברלית החדשה ופורום קהלת, הראיה הטובה ביותר לכך היא היותה של השכל בוגרת טרייה של המכללה למדינאות, שהוקמה במטרה לטפח 'מנהיגות יהודית' ולשלבה בתפקידי מפתח בשירות הציבורי", כותב הילו גלזר במסגרת המלווה את כתבת השער של "מוסף הארץ", גם היא בחתימתו, המוקדשת לחברת-הכנסת הצעירה מהליכוד שרן השכל.

"המכללה הוקמה ב-2007 בהתנחלות קדומים תחת השם 'מרכז מקימי לקידום מנהיגות יהודית', בהמשך שינתה את שמה ל'מכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית', עד שלפני שלוש שנים התקצרה לכדי 'המכללה למדינאות', שם קליט ובעל מטען ערכי גמיש יותר. כיום היא פועלת בירושלים. גולת הכותרת של המכללה היא תוכנית המצטיינים, שאליה השתייכה השכל עד לאחרונה, 'המיועדת לצעירות ולצעירים בולטים בתחומם, בעלי פוטנציאל מנהיגותי ופעילים בראשית דרכם במרחב הציבורי'. תוכנית זו, שנפרסת על פני שנה אקדמית וכוללת הרצאות וסדנאות, נועדה להצמיח אליטה אינטלקטואלית ותרבותית חדשה שמזוהה עם הימין".

מזרחים. בעל הטור החדש ב"ידיעות אחרונות" מאור זגורי מקדיש את טורו להרהורים על זהות ישראלית במהלך חופש בחו"ל (או אם להתנסח בסגנונו: על היותו שפן מזוין: "מיום ליום הלכו והתפוגגו החששות שכל נהג או מלצר הוא מחבל מתאבד"). "אנחנו עוטים עלינו את המדינה. הישראליות נמצאת בהבל הפה שלנו ומרוחה לנו כמו קטשופ גזעי על הפרצוף. הגויים לא סתומים. הם מזהים אותך בשנייה שאתה נעמד מולם", הוא כותב, לפני שהוא מתאר כיצד התפרץ למרפסת החדר השכן במלון כדי לאיים על דריו, שהתלוננו על הרעש שעשו הוא וחבריו באופן שלא מצא חן בעיניו. "אגב", כותב עוד זגורי, "מי שאתם קוראים לו 'הישראלי המכוער' – אני אוהב אותו".

אשכנזים. באותו גיליון, טור אחד קודם, מנצל רענן שקד טקסט באותו נושא כדי לייחל להמצאה של אפליקציה שתוביל אותו למקומות נופש בעולם "שבהם אין כרגע ישראלים". בטורו הנוסף, בפתח מוסף "7 לילות", הוא כותב כי "מירי רגב היא נערת הפוסטר של תרבות הבוז. הלוואי שהשנה נפסיק להאמין ב'אני שונא משמע שאני קיים', שהיא מקדמת".

שמאל. "למי אכפת כמה חברי-כנסת מזרחים יש? חשוב איך הם הצביעו בנושא מתווה הגז ואיך הם מכריחים אותנו לחיות במלחמה תמידית", אומר הסופר ינון ניר לרונן טל בראיון במדור הספרות שבסוף המוסף "7 לילות". "נוח לחלק את העולם כמו ב'מלחמת הכוכבים' לטובים ורעים, אבל חייל שייהרג על הגנת המדינה לא ידקלם את עמוס עוז. הוא לא ימות בשם האשכנזיות".

חינוך

"מי רוצה שוויון בחינוך?", שואלת כותרת כתבה של חן שליטא במוסף "G" של "גלובס". "על רקע הדיון הציבורי המחודש בשוויון בחינוך, בדקנו מה קרה לתוכנית הגדולה ביותר שהיתה כאן לצמצום הפערים – האינטגרציה. השורה התחתונה: מעטים הרוויחו ממנה במובהק, אבל אף אחד לא ניזוק. וביחס לשאלה שבכותרת: העיריות, ההורים ובתי-המשפט מוססו את האינטגרציה, משרד החינוך שכח ממנה, ובשיח הכלכלי העכשווי החברה הישראלית לא מוצאת לה מקום", נכתב בכותרת המשנה.

רותם שטרקמן וליאור דטל מראיינים ב"דה-מרקר" את ליאור פרלמן וסיגל נאור-פרלמן, שהקימו מעין "בית-ספר ערב" ללימוד מדעי הרוח לתלמידי תיכון ("הבנו שנוצרה בישראל חשיבה מוטעית: שמדעי הרוח אינם פרקטיים ואינם רלבנטיים, בעוד שלדעתנו הם צריכים ללוות את הסביבה המדעית, הטכנולוגית והעסקית. מדעי הרוח צריכים להיות חלק בלתי נפרד ממה שקורה פה"):

"ליאור: 'התלמידים שלנו כותבים וקוראים בכל שיעור, והבנו שהם מחפשים את זה. הכתיבה מעודדת אותם להיחשף. גילינו שילדים בכיתות י' או י"א לא יודעים לקרוא ולכתוב. המערכת לימדה אותם שפה בצורה שטחית מאוד. [...] הם אפילו לא יודעים איפה לשים פסיק ואיפה לשים נקודה. רובם לא מצליחים לכתוב פסקה אחת כמו שצריך, אף שבעיקרון הם מגישים עבודות לבתי-הספר שלהם. גם האוניברסיטאות מדווחות לנו שסטודנטים לא יודעים לכתוב עבודות'.

"סיגל: 'כיום גם מבוגרים מתקשים להבין הרבה מהדברים שקורים סביבם. הם מוצפים בכל-כך הרבה תכנים, אבל לא מבינים מה קורה להם. הם לא עוצרים לשאול שאלות. אחרי שלומדים ורמת המודעות עולה, הם מביטים על העולם אחרת ושואלים שאלות. הם לומדים לטעון טענה ומקבלים כלים להבנה של דברים שלא הבינו קודם'. ונהפכים לאנשים טובים יותר? 'אני לא יודעת. אולי הם נהפכים לאנושיים ומוסריים יותר, אבל אני לא בטוחה. ככל שעובר הזמן אני רואה את ההשטחה של החשיבה. [...] אני רואה שהתלמידים בבתי-הספר במערכת לא מצליחים להבין הומור ואירוניה. אני רואה שהעמדות הפוליטיות נהפכות לגזירת גורל. במובן הזה יש לי תחושה שאנחנו מחזירים לתלמידים שלנו את השימוש בפינצטות במקום בגרזינים'. ובכל זאת נשאל: אם תלמיד ישקיע כמו שאתם רוצים במדעי הרוח, מה הוא יעשה אחרי הצבא? ליאור: 'אני לא יכול להבטיח לו משכורת גבוהה'".

בהמשך אומרת נאור-פרלמן: "יש פחד גדול של מורים להביע את עמדתם ובכלל להתמודד עם תלמידים שכל דבר פוגע ברגשותיהם. התלמידים נהפכו ללקוחות, והמנהלים ובמשרד החינוך מתמקדים בדעתם של התלמידים וההורים. המורים פוחדים, כי קשה להתמודד עם מיקרו-אגרסיות של התלמידים. כל דבר פוגע ברגשותיהם – והמנהלים חוששים להתמודד עם זה. [...] אני פוחדת לדבר בכיתה ואני חושבת פעמיים על כל מלה. לא רק לדבר. למשל, פעם הייתי יכולה להביא לשיעורים דוגמאות מיוצרים כמו חנוך לוין, יונה וולך או ממערכונים של החמישייה-הקאמרית. כיום אני מרגישה שיש רגישות עצומה. [...] אני מרגישה שהתלמידים נהפכו לשמרנים, מוסרנים וצדקנים, ומיד מדווחים על כל משפט שנאמר בכיתה כמשפט 'אסור' שלא היה צריך להיאמר. השפה נהפכה לטהרנית ומוסרנית גם מצד התלמידים, כי זה מה שקורה בחברה. שפה כזאת מאפשרת אלימות מתחת לפני השטח. ואם לחזור לנושא שבו פתחנו, כשתלמידים לומדים ספרות – הם מצליחים להתמודד עם דעות מורכבות יותר".

"תלמידה טוענת: 'מורה כינתה את חיילי צה"ל רוצחים'", נכתב בכותרת ידיעה בראש עמ' 5 של "ישראל היום". "כשדרשתי מהמורה להתנצל, היא סילקה אותי מהכיתה", נכתב בכותרת המשנה. רוב הידיעה של דניאל סיריוטי מוקדשת לציטוט מדף הפייסבוק של הילדה (או ליתר דיוק, מאתר הימין "0404" שפירסם אותו). השובל הנותר מוקדש להבטחה מפי גורמים עלומים ל"צעדים משמעותיים חמורים" נגד המורה "אם יימצא כי תלונות התלמידים מוצדקות". את הידיעה מלווה תצלום של בית-הספר עם הכיתוב "אירוע חמור" (במקרים של דיווח על דקירה או פיגוע בבית-ספר יוציאו כנראה מארון הכיתובים של העיתון את "אירוע איום ונורא").

מהפכה

גיא רולניק כותב בטורו הקבוע בגליון שישי של "דה-מרקר" על החיבוק האמיץ שמקבל שר האוצר משה כחלון מ"ידיעות אחרונות", וקושר בין החלטתו של כחלון לאמץ אותו חיבוק אמיץ ואי-האמון של הציבור הישראלי בכך שמחירי הדירות יירדו לבין עלייתן של דמויות פוליטיות רדיקליות בארה"ב ובבריטניה – דונלד טראמפ, ברני סנדרס וג'רמי קורבין.

התופעה האחרונה, הוא טוען, "מספרת לנו משהו אחר על מה שקורה בפוליטיקה העולמית, ולמעשה במרבית הדמוקרטיות הקפיטליסטיות. היא מספרת לנו על ציבור מתרחב והולך של אזרחים מצביעים ומשלמי מסים שמתאפיינים בייאוש, חשדנות, ציניות ותיעוב גובר מול האליטות הפוליטיות והכלכליות. [...] הדונלד, הסוציאליסט והמרקסיסט שונים דרמטית זה מזה, והם אינם המועמדים הכי אטרקטיביים בארה"ב ובבריטניה. רחוק מכך. אבל הם בעיקר תמונת ראי של הסלידה, הגועל והייאוש של האמריקאים והבריטים ושל רבים מחבריהם בעולם המערבי מהאוליגרכיות הכלכליות והפוליטיות שהשתלטו על הדמוקרטיות שלהם.

"כחלון היה מועמד מהסוג הזה. מרבית הבוחרים שמשך היו אמנם אנשי ימין ומזרחים, אבל המסר שהוא ניסה להעביר היה שהוא אינו חלק ממועדון ההון-השלטון או העיתון שניהל את המדינה בעשור האחרון. הצלחתו שיקפה כמיהה בקרב הציבור למועמד שלא מחובר לעמדות הכסף והכוח במגזר הפרטי והציבורי. כמה מצער ומאכזב היה לגלות שברגע שכחלון נחת על כס שר האוצר, הוא החליט כמו קודמיו לא לצאת לעימותים עם קבוצות הכוח המרכזיות במשק.

"ייתכן", הוא מסכם, "שהתהליך הזה יוכיח שהדמוקרטיה עדיין חיה, נושמת ובועטת, יותר ממה שהאמנו. בסופו של דבר היא לא כל-כך מטומטמת, אדישה, בורה ותקועה מול הריאליטי בקופסה של הטיפשים או בודקת סטטוסים בפייסבוק ותמונות אוכל באינסטגרם. מגיע הרגע שבו קבוצה גדולה מספיק מרגישה שהמוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים לא מייצגים אותה, והיא דורשת שינוי בכללי המשחק".

דברים דומים, בלי ההקשר הכחלוני, כתב בשבוע שעבר יואב קרני בטורו הקבוע במוסף "G" של "גלובס". "אין זו כנראה הגזמה לטעון שיש עכשיו בארצות הדמוקרטיות יותר תיאבון לשינויים מפליגים ממה שהיה זה עשרות שנים", סיכם את טורו. "מה בדיוק ייעשה בתיאבון הזה, ולטובת מי, קשה לדעת. ייתכן שהתיאבון יתורגם רק לרגעי קרקס חטופים, ייתכן שהוא ייחטף בידי פוליטיקאים ערומים. בישראל הוא התייצב מעבר לפינה לפני חמש שנים, וכמעט לא נודע כי בא אל קרבה. אבל הסטטוס-קוו עומד בסכנה. משהו יותר מקוסמטי יצטרך לקרות".

ההתנחלויות

"צביקה קליין, שגדל בשומרון, הופתע לגלות כי רבים מחבריו הטובים ביותר – דתיים, ימנים, בוגרי מוסדות חינוך נחשבים – לא מוכנים לבקר ביישובים שנמצאים מחוץ לקו הירוק. שילוב של פחד, חשש ויחס הסביבה גורמים גם לאנשים שקרוביהם גרים בשומרון, בגוש עציון או בבנימין לוותר על ביקורים אצלם ולהיפגש רק במרכז הארץ או בירושלים", כותבת לימור גריזים-מגן ב"דבר העורכת" שבפתח גליון "מוצ"ש" של "מקור ראשון". "סרוגים ימנים שלא מוכנים לנסוע ליהודה ושומרון? יש הרבה יותר ממה שחשבתם", נכתב בהפניה בעמוד התוכן.

"רבין ב-76': המתנחלים – סרטן, ההתנחלויות – מקום מחורבן", נכתב בכותרת ידיעה של עופר אדרת בעמ' 20 של "הארץ". "ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין תועד בקולו כשהוא מכנה את המתנחלים 'סרטן' ומזהיר מהפיכת ישראל למדינת אפרטהייד. דבריו מופיעים בהקלטות מ-1976, תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, אשר נחשפו בסרט חדש, שקטעים ממנו שודרו אמש בחדשות ערוץ 2", כותב אדרת.

"ב-78% מהשטחים שנסגרו לאימונים בגדה הצבא כלל לא מתאמן", נכתב בכותרת משנה למדורו של עמוס הראל ב"הארץ". "כך עולה מדו"ח על מדיניות הקרקעות הישראלית מעבר לקו הירוק: השטח נסגר מטעמי ביטחון, בעלי הקרקע הפלסטינים מודרים מאדמותיהם, והמתיישבים היהודים משתמשים בהן להרחבת התנחלויות. כך זה עובד מאז 1967".

"יין וגבינות ושיחות עם נוער הגבעות", נכתב בכותרת דיווח ממוחזר של אלישע בן-קימון ב"ידיעות אחרונות", שם גילו כי "מתנחלים מבקשים לשנות את הדימוי הציבורי שלהם בעזרת סיורים מודרכים", ז'אנר ותיק ומוכר. אייטם ב"ידיעות אחרונות" הם כבר קיבלו.

טוקבק אחד ליום

תגובה לפוסט המציג את שער "ידיעות אחרונות", מתוך דף הפייסבוק של העיתון

עיתונות כלכלית

"עם 27 קרנות ישראליות, שמנהלות יותר מ-7.5 מיליארד דולרים, ומספר שיא של עסקות, קרנות הפרייבט-אקוויטי תפסו את מקומם של חברות האחזקה ושל הטייקונים כגורם הדומיננטי במשק", קובעת כותרת המשנה לראשית על שער מוסף "G" של "גלובס" (שלומית לן). הכותרת הראשית של העיתון עצמו, השאובה מדיווחי העיתונות הבינלאומית, היא "תעשיית הרמאות של תאגידי הענק", אגב התרמית שהתגלתה בחברת פולקסווגן.

כתבת השער של "דה-מרקר" מוקדשת ל"פחד, האיומים, השתיקה ואוזלת היד של המשטרה מול משפחות הפשע שגובות דמי חסות בסך מיליארדי שקלים בשנה" (שוקי שדה. בכותרת הכתבה עצמה המיליארדים הופכים למיליונים).

על שער מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", "ממון", תמונת ענק של עוגיות מפנה לכתבת השער, תחקיר שנערך על-ידי כתבת הצרכנות ותחקירן: מתברר שבעלי קונדיטוריות אינם מנכים את משקל אריזת הקרטון ממחיר המאפים (בשבוע הבא: כמה אתם משלמים על שקיות הניילון בסופרמרקט).

מים

עידו קינן כותב במוסף "הארץ" כיצד עיריית תל-אביב השתתפה בפיילוט של סטארט-אפ מסחרי שנועד לגבות תשלום על שתיית מים מברזיות ציבוריות (וכיצד ניסתה להסתיר זאת).

קולנוע

אורי קליין מקדיש את טורו השבועי ב"גלריה" ל-30 שנה לצאתו של הסרט "שואה" של קלוד לנצמן. "גם אם מספר הסרטים התיעודיים והעלילתיים שהופקו לפני 'שואה' היה מועט, השיח נכח, גם אם לא בגלוי, בתולדות התפתחותו של הקולנוע האירופי אחרי מלחמת העולם השנייה. בעיני, שיח זה, גם אם נדמה היה שהוא פועל במעמקי המודע הקולנועי, הוא השיח החשוב ביותר שהתפתח בתולדות הקולנוע במחצית השנייה של המאה הקודמת; תמציתו ההיסטורית, המוסרית, האידיאולוגית והפוליטית נגעה בצורה הישירה ביותר, הממשית והסימבולית כאחת, בכל השאלות שהתעוררו באותה העת בקולנוע האירופי".

"'שואה'", כותב לפני כן קליין, "שינה את השיח שהתקיים עד אז בדבר הקשר בין זכרון השואה – לקולנוע. שיח זה לא בא לידי ביטוי במספר רב של סרטים תיעודיים ועלילתיים מאז יצר הבמאי הצרפתי אלן רנה ב-1955 את הסרט המכונן הראשון בתולדותיו של השיח, והוא 'לילה וערפל', שאת תסריטו כתב ז'אן קיירול. זה היה הסרט הראשון שחשף קטעי ארכיון ממחנות הריכוז (ועימת אותם עם צילומים בצבע של אושוויץ ומיידנק בהווה), ומכאן נובעת חשיבותו; אך זה גם היה סרט בעייתי, שהמלה 'יהודי' לא הושמעה בפסקול שלו".

מוזיקה

"קמנצ'ה הוא כלי מיתר שמנוגן עם קשת ונמצא בשימוש במוזיקה הפרסית והמרכז-אסיאתית. הוא מזכיר כינור, אבל הצליל שלו מחוספס ועמוק יותר. עד לפני כמה שנים לא היה סביר לצפות שחובב מוזיקה ישראלי מהשורה יידע מה זה קמנצ'ה, אבל בשנים האחרונות המודעות לכלי הזה גדלה, במידת מה הודות לפועלו של מארק אליהו, נגן קמנצ'ה נפלא, שהלחין את פסקול הסרט 'בלדה לאביב הבוכה' [...]", כותב בן שלו בטורו השבועי ב"גלריה", המוקדש למוזיקאי האיראני קייהאן קלהור. "[...] 'הוא לקח הרבה מהנגינה הכורדית על הקמנצ'ה', אומר אליהו [על קלהור]. 'שומעים את כורדיסטן בנגינה שלו'. מה זאת אומרת 'שומעים את כורדיסטן'? 'ההבעה במוזיקה הכורדית יותר אמוציונלית מההבעה הפרסית הקלאסית של טהרן', מסביר אליהו. 'המוזיקה הפרסית הקלאסית יותר מדיטטיבית, שקולה, שקטה וכבדה. במוזיקה הכורדית יש זעקה'".

מה קשור

"צלם 'Pplus' מוטי לבטון הוכה אמש על-ידי המאבטחים במתחם החתונה של בר רפאלי ועדי עזרא ופונה באמבולנס לבית-חולים", מדווחים ב"ידיעות אחרונות" בשולי עמוד המוקדש לדיווחים רכילותיים מן האירוע. לפי העיתון, המאבטחים "היכו בפניו ובצווארו, בעטו בחזהו וחנקו אותו עד עילפון".

הכתב, רותם אליזרע, והעורכים לא מצאו לנכון לציין כי "Pplus" הוא גלגולו המקוון של "פנאי פלוס", המגזין מקבוצת "ידיעות אחרונות". למרות תיאורי האלימות הקשה, הם גם לא מספרים אם העיתון פנה בתלונה למשטרה בשל ההתקפה על אחד מעובדיו. בסך-הכל הידיעה, המלווה גם בתמונה של לבטון כשהוא לפות בידי המאבטחים, נראית כהמשך ישיר של דיווחי הרכילות, משהו שקרה למישהו אחר, שאין לנו שום יכולת להשפיע על ענייניו.

ענייני תקשורת

פחדנות וצביעות. "ידיעות אחרונות", שאנשיו ידעו למלא פיהם בגנותו של העיתון המתחרה עוד לפני שזה קם, נאלמים דום כשהדברים מגיעים למבחן המעשה העיתונאי. ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים להשמיץ את אדלסון ומשרתיו מאחורי הקלעים, אבל לא מעזים להזכיר את שמו מעל דפי העיתון. "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד היום שמקדם אל שערו את הידיעה שלפיה "נתניהו מקדם קזינו באילת" – אך לא עוסק אפילו ברמז בשאלה המתבקשת, האם יש קשר בין היוזמה לבין איל הקזינו שמממן את "ישראל היום".

יידישקייט. הרב חיים נבון מקדיש את מאמרו במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" לתלונה על הרדידות התקשורתית בתקופת החגים: "נשבר מהמשבר בענף הדבורים, עליית מחירי התפוחים והתחקיר על ייבוא הגפילטע-פיש. הרב נבון שואף לקצת מהות בשידורי החג". למרבה האירוניה, הטור עצמו הוא דאחקה קומית-לכאורה שהיתה יכולה להחליק בקלות לתפקיד המתאבן לפני עוד כתבה על המרכיב הסודי בעוגת דבש.

צנזורה. "הרי ניתן לדרוש קווים אדומים גם בסרטי אימה, וגם בסרטים כמו 'סאלו' או '120 ימי סדום'", נכתב בציטוט מודגש מתוך ראיון פרישה של מנהל הסינמטק בתל-אביב אלון גרבוז שערכה נירית אנדרמן ב"גלריה", "ואולי גם בשעמום כדאי שיהיו קווים אדומים. לכן אי-אפשר לקבוע קווים אדומים, פשוט אי-אפשר".

נייעס. רועי צ'יקי ארד כותב במוסף "הארץ" על קווי הנייעס. "'אתה יושב עם הבנאדם שהמציא את קווי הנייעס', מסביר לי גירא שורץ, בן 33, שלצד החזקת קו הנייעס 'הקול החרדי' הוא גם הפרשן הפוליטי של רדיו קול-חי. הקריירה התקשורתית הענפה שלו החלה בגיל 16, ככלבויניק בתחנות הקודש הפיראטיות, שדרן וטכנאי לעת מצוא. בגיל 20, כשעבד בתחנה בשם 'רדיו עשר', חברת תקשורת שרצתה להשיג קהל חרדי עבור שירותי הפרימיום שלה בסלולר הציעה לתחנה שבה עבד להקים אצלה ערוץ תכנים סלולרי. המשימה הוטלה על גירא שורץ. הוא לא רק העביר ביעילות את התכנים, אלא גם יזם מבצעי פרסים למחייגים ואירגן משחקי טריוויה על גדולי ישראל. 'מבצעי הפרסים עבדו חזק מאוד, למרות שעדיין לא היה שם כסף טוב'.

"כשחברות הסלולר ניסו לחדור לשוק החרדי עם כוכביות התוכן, הן כבר ידעו למי לפנות. גירא שורץ חיבר לעסקה את השדרנים האחים יענקי ויום-טוב ביכלר, ובלי ממש לדעת שזה מה שקורה, עשה היסטוריה. 'לא מתאים להציע לחרדים היכרויות או ספורט, חדשות כלליות יש גם ברשת ב', אז חשבנו שנתחיל עם מה שהציבור לא מקבל – עדכונים מחצרות האדמו"רים'. הקו הציע גם מוזיקה, חדשות ושיעורי תורה. אבל רכילות האדמו"רים, שבהתחלה הסתפקה בשני עדכונים יומיים, התבלטה ברייטינג, הנמדד בדקות שיחה.

"'זה תפס הכי חזק', אומר גירא שורץ. 'כשזיהינו שזה עובד, הקמנו ערוץ עדכונים מיוחד. שני האחים ביכלר היו חברמנים מהרגע הראשון, תותחים. אני הייתי הוגה הרעיון, אבל הם הביאו אופי וסגנון, יצרו את הזהות. למשל, הם שינו את הטון בין חדשות רגילות לנייעס. זו היתה ההמצאה, המושג הזה של רדיו טלפוני. עד כמה שאני יודע, לא קיים בשום מגזר בעולם שקו טלפון יכול לשמש ערוץ חדשות לכל דבר'. האחים ביכלר לא רצו להתראיין לכתבה, כי כיום הם מתמקדים בחברת יחסי-הציבור שלהם ולא רוצים להיות מזוהים עם ימיהם כמלכי הנייעס".

ריאליטי. כתבת השער של המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לתחקיר של רז שכניק ולפיו תוכניות ריאליטי אינן מתנהלות באמת באופן טבעי ועצמאי, אלא מתוסרטות בידי ההפקה. מתוכניות הריאליטי נמסר בתגובה כי מדובר בשקר.

ציפר (1). על השאלה אם יש להתייחס לדברים שכותב עיתונאי "הארץ" בני ציפר כאל טקסט עיתונאי ולא כאל טקסט סאטירי, כמו גם על השאלה אם יש להתייחס לדברים שכותב עיתונאי "הארץ" בני ציפר, עונה גדי טאוב בהן כפול, כפי שמעיד מכתבו למערכת "מוסף הארץ" המתפרסם בפתח הגיליון היום: "שום דבר לא פרובינציאלי יותר מלהתרפס בפני המטרופולין ולצעוק בראש חוצות שאתה לא פרובינציאלי", כותב טאוב ביחס ל"רשימה על הפרובינציאליות של אתגר קרת" שכתב ציפר והתפרסמה בגיליון הקודם. "אם היה מפגן פרובינציאלי כל-כך של ניים-דרופינג ופוזה במדורי הספרות לאחרונה, אני לא זוכר אותו", כותב טאוב על ציפר.

"קשה להניח שקוראיו הרבים של קרת בעולם קשובים לפוזות פסבדו-תרבותיות כמו זו של ציפר, ושהם קונים את קרת, קוראים אותו, כותבים עליו ומפרסמים מאמרים שלו בעיתונים שציפר אולי חולם עליהם, וכל זה רק מפני שהם שמעו שאופנתי לאהוב סופר מהפרובינציה. איכשהו נשמע לי יותר סביר שהם פשוט מעריכים את הסיפורים של קרת", כותב עוד טאוב. "הרשימה עוברת מקיטש לקמפ, כשבתוך הפוזה המשכילית הזאת, הסוגדת ל'מי שנחשב' בעיני צרפתים, אחרי שגילה את אוזננו שתל-אביב כבר לא אופנתית אבל ורשה כן, ציפר מכריז, ללא שמץ אירוניה, שהוא עצמו 'לא בעניין של אופנות'. קשה לראות מה חוץ מאופנה הדריך אי-פעם את העריכה של מדורו, שבו התרבות נדמית לפעמים כבושם במקום עיסוק רציני באמנות ורעיונות. הנה דוגמה: כשהפוסט-ציונות היתה אופנתית, הוא הפציץ אותנו במאמרים על כך שהציונות היא כיבוש וקולוניאליזם. עכשיו הוא מתחבק עם ליכודניקים. מה השתנה? הכיבוש? לא. האופנה".

פירמה. ל"גלובס" מצורף גיליון של מגזין התקשורת "פירמה". כתבת השער שלו היא ראיון עם כתב חדשות ערוץ 2 יאיר שרקי.

ציפר (2). "ציפר, שבטורו הפרובוקטיבי מחבק בהתרסה וולבקית את שרה נתניהו ומירי רגב, מותח ביקורת על ערבים, מלגלג על פעילי שמאל – וכמובן בל נשכח את הארוחה המפורסמת, המשתווה בחשיבותה ההיסטורית כנראה רק לסעודה האחרונה – פשוט מוציא את תומכי השמאל מדעתם", כותבת רוית הכט במדור הדעות של "הארץ", "וזה דבר מדהים הרבה יותר ממה שנכתב בטוריו של ציפר. שהרי לא צריך להיות חד אבחנה או בעל תבונה מיוחדת כדי לגלות די במהירות שמדי שבוע ציפר עושה מהלך אחד קבוע ועקבי, one trick pony, מכנים זאת בלעז.

"הוא לוקח את מאמר המערכת או את אחד ממאמרי כותבי הדעות הקבועים, שבדרך כלל משקפים איזו עמדת שמאל מסורתית, וכותב רשימה המצדדת בעמדה הפוכה בדיוק. כמו קוסם שמעלים פעם אחר פעם יונה או כדור בדולח בכנף מעילו – וזה הכל. ילדים מגיל החביון ואילך יבינו במהרה שלקוסם הזה יש טריק אחד קבוע, והתלהבותם תלך ותפחת. אבל קדושי השמאל, הו לא, הם רצים שבוע אחר שבוע באמוק משיחי לאסוף את המקל שציפר זורק להם".

ציפורי. אלי ציפורי, סגן העורך הראשי של עיתון כלכלי, קורא במדורו הקבוע ב"גלובס" לאנשים עלומים לערוך "תחקירי עומק על מצבה של הבורסה בראשות היו"ר נויבך, תפקודו ושכרו – וגם להעלות לדיון את שערוריית הגז המצרי". נקווה שמישהו במערכת קורא את הטור.

גונטז'. "אני לא רוצה שתשאל אותי שאלות. מי נותן לך את הרשות לפנות אלי בכלל?!" (נשיאת בית-המשפט העליון לעיתונאי "הארץ" ניר גונטז').

עדות. "לא פעם אני מעלה את ספקותי בקשר לשינויים המתרחשים פה", כותב שלמה ארצי בטורו הקבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (תחת כותרת הביניים "להתפרנס מאינסטגרם"). "מצד אחד, באופן אישי אני לא משתנה ולא עונד תכשיטים מותגיים כדי לקבל אותם חינם על-ידי העלאת תמונות באינסטגרם. מצד שני, אני מבין שאם אתה לא בעניינים, אז אתה מחוץ לעניינים".