"אני שתקתי שנתיים, עכשיו אני מדבר", אמר משה קצב בנאום התוכחה השני שלו ביום חמישי האחרון, ולפחות בנקודה הזאת הוא צדק. חופש הדיבור הוא אכן שלו.

קצב חזר השבוע על דפוס נאום התוכחה והרחמים העצמיים הקודם שלו, אבל הפעם עשה זאת כאדם פרטי. הוא הופיע באולם שנשכר למטרה זו במרכז קהילתי בעירו קריית-מלאכי, וככל אדם המארגן לעצמו אירוע, גם קצב יכול להחליט חד-צדדית איך תתנהל המסיבה שלו.

בנאום התוכחה הקודם, ב-24 בינואר 2007, התפרץ קצב, אז עדיין נשיא המדינה, והטיח בגדי סוקניק, אז מגיש חדשות ערוץ 2, שקרא לעברו קריאת ביניים מן האולם: "אתה דיברת שישה חודשים מספיק, עכשיו אני מדבר! עכשיו זכותי לדבר! לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול להסתלק מפה!". וכל זה לעיני המצלמות, דברי הנשיא לאומה.

בנאום התוכחה הקודם שלו התגורר הנשיא קצב במשכן נשיאי ישראל. הוא נאם בתגובה להחלטת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להגיש נגדו כתב אישום שיכלול אישומים מהטרדה ועד מעשים מגונים ואונס, על-פי תלונות הנשים שעבדו תחתיו כששימש בתפקידיו הציבוריים. הוא עשה זאת אז מאולם הטקסים הרשמי של המשכן, כשמאחוריו סמל המדינה והרקע הייצוגי – התבליט של משה קסטל, "כותל תהילה לירושלים". זה היה מעשה שאינו הולם נשיא מדינה, ונלעג לא פחות. קצב השתמש לרעה במעמדו ובסמלי הנשיאות כדי למסור תגובה אישית. גם העיתוי שנבחר לא היה מקרי – יום אחרי החלטתו של מזוז בתיק החקירה ויום לפני התכנסות ועדת הכנסת כדי להחליט אם לאשר לו נבצרות זמנית. קצב דיבר אז לא רק אל האומה כולה, הוא פנה במיוחד לאלה שיחליטו למחרת בעניינו.

כזכור, הוועדה החליטה ברוב קולות על נבצרות זמנית, ומני מזוז הבהיר כי בתקופה זו קצב לא יוכל לשהות עוד במשכן. קצב פינה אכן את המשכן, אבל התפטר רשמית רק כעבור חצי שנה, ב-1 ביולי 2007, שבועיים לפני מועד תום כהונתו וכניסתו של שמעון פרס לכהונת הנשיא.

לגדי סוקניק, אחד מהעיתונאים שנכחו בנאום התוכחה הראשון, היתה מתוקף מעמדו העיתונאי הזכות לפנות אל הנשיא בשאלת הבהרה או בקריאת ביניים, גם אם הוכרז מראש שלא תינתן אפשרות לשאלות. אילו רצה, יכול היה הנשיא קצב להימנע מכך. הוא יכול היה למנוע כליל את המפגש עם העיתונות ולנאום לאומה מלשכתו הסגורה, ויש לו ניסיון בכך. כנשיא, קצב כבר נאם לאומה בעניין ההינתקות באוגוסט 2005, ושלושת הערוצים ניאותו לשדר עד שש דקות מדבריו בשידור חי ובמקביל, אף שלא היו חייבים לעשות זאת.

שלשום, לעומת זאת, חזר משה קצב להיות אדם פרטי. וככל אדם, גם האזרח מקריית-מלאכי רשאי לקיים אירוע תקשורתי ולהזמין אליו את מי שהוא רוצה. כלי התקשורת חופשיים להחליט אם להיות נוכחים במקום או לא. אם ייעדרו – יפסידו את מה שייאמר. אם יבואו, יהיה עליהם לקבל על עצמם את כללי המקום. היו שהציעו להחרים את האירוע אם לא תתאפשר הצגת שאלות בסופו, וטוב עשו שלא מימשו זאת. לעיתונות אסור להחרים שום אירוע בעל עניין ציבורי רב, גם אם נוהל סיקורו לא תואם מראש עם נציגיה וגם אם אינו עומד בציפיותיהם. חובת הנוכחות במקום והדיווח העיתונאי הענייני קודמים לכל.

משה קצב, הנשיא לשעבר והחשוד באונס, אינו חייב עוד דבר לאיש, מלבד לעצמו. חלקו בפרשות המיוחסות לו בכתב האישום שהוגש נגדו יידון בבית-המשפט, וקצב יכול, אם רק ירצה, להזמין שלטי חוצות אם הוא חושב שזה יועיל לו. הוא יכול כמובן לנאום במשך שעות, אם הוא מעוניין בכך. מצד שני, גם לעורכי מהדורות החדשות בטלוויזיה יש מגבלות של זמן וקווים אדומים באשר לתוכן דברים. נכון עשו עורכי חדשות 2 ו-10 שהחליטו לשמור על מועדי השידורים ולקטוע את נאומו הארכני של קצב לקראת חדשות שמונה בערב.

העובדה שהסדרנים של קצב מנעו מהעיתונאים רינו צרור ושלום ירושלמי, שנכחו באולם, לשאול שאלות יכולה להיזקף לחובתו מבחינה ציבורית, אבל קצב של היום לא חייב לאפשר להם לשאול ואינו חייב להם תשובה. טענתו, בין אם היא מוצדקת ובין אם מופרכת, היא שהוא אינו סומך עוד על העיתונות, ולכן הוא מדבר ישר אל הציבור ומעביר אליו את גרסתו כרצונו ובלשונו.

יש להניח שגם רינו צרור וגם שלום ירושלמי לקחו בחשבון שיורחקו מן האולם אם ישאלו שאלות. לפעמים עדיף להיות מורחק מלקבל תשובה מתנצחת או בכיינית. קצב הרי לא בא למרכז הקהילתי בקריית-מלאכי כדי לנהל דיאלוג. לשיטתו, השיח מתקיים במרחב הפתוח. התקשורת אמרה את דברה, וכעת הגיע תורו לומר את דברו. כל יועץ תקשורת מתחיל יכול להסביר לקצב שהרחקת עיתונאים מן האולם לעיני המצלמות היא טעות קשה, אבל זאת המסיבה שלו, וזה רצונו. ואכן, למחרת בבוקר חגג "מעריב" על פני שמונה עמודים כפולים תמימים את הגירוש.

אפשר להתברך בכך שהתרגיל הנוכחי של קצב לא צלח, וכי הישגו הגדול, הדבר היחיד שייזכר כנראה מכל הפרשה, הוא שאיחד לרגע את כל מערכות השלטון והתקשורת הנוגעות בדבר – הפרקליטות, המשטרה, משרד המשפטים, שלושת העיתונים שלעולם אינם תמימי דעים בשום נושא, והחדשות המשודרות – למופע התגוננות משותף, חד-פעמי בהרמוניה שבו ובהיקפו.

קצב, באיוולתו, תיזמן את נאומו ליום חמישי, רגע לפני סגירת מהדורות סוף השבוע, ואכן הצליח לחטוף מכולם על כך בכל עוצמת התהודה של המהדורות האלה. ייתכן שעיתונות שקולה ובוגרת היתה צריכה כבר להניח לו; לשמור על איפוק מסוים, אותו סוג חמלה המיועד לאדם שכבר מבוסס בתהומות ההשפלה והכישלון; להניח את התיק הזה לטיפולה של המערכת המשפטית ולזוז הלאה. אבל לא נראה שמישהו מהעיתונאים הצליח להתגבר על היצר. איכשהו נשאר טעם חמצמץ מן הזובור האחרון שהנחיתה על ראשו עיתונות סוף השבוע.

האומנם למי שיעז לעקוף את העיתונות, לפנות לציבור מאחורי גבה ולתקוף אותה בפומבי, אין שום סיכוי? אם זה כך, זה די מדאיג.