בשבי
הכותרות הראשיות של העיתונים מוקדשות כולן לחשיפתה של פרשה שהיתה ידועה לעורכים ולכתבים במשך חודשים ארוכים, אך נחסכה מהקוראים בעקבות צו משפטי שאסר עליהם לעשות זאת: כניסתם של שני אזרחים ישראלים לרצועת עזה והאחריות שיש (לטענת גורמי ממשל ישראליים) לחמאס על שלומם. התנהלותן של זרועות השלטון, בצד ההסתרה הממושכת, מובילה את רוב העיתונים לדווח על צמד הפרשות בעין ביקורתית.
רוב הסיקור מתמקד באחד משני הנעדרים, אברה מנגיסטו מאשקלון, יהודי ממוצא אתיופי שחצה את הגבול לפני כתשעה חודשים. לטענת בני משפחתו, מוצאו ומעמדו איפשרו לממשלה לגרור רגליים במשך זמן רב ולא לקדם את החזרתו. הנעדר האחר, שחצה את הגבול לפני כשלושה חודשים, הוא בדואי ששמו לא הותר לפרסום, וסיפורו זוכה היום בעיתונים לאזכור דל בלבד.
"ידיעות אחרונות" מגיש גם הבוקר את המסגור האגרסיבי ביותר כלפי ממשלת ישראל והעומד בראשה, בנימין נתניהו. המצע שעליו נבנה הסיקור הזה היום הוא חשיפה עיתונאית של תקווה ממו ואריק וייס, ששודרה אתמול בערב בחדשות ערוץ 10: ליאור לוטן, נציג מטעם נתניהו, שוחח עם בני משפחת מנגיסטו בעקבות מכתבים ששלחו לראש הממשלה והזהירם לא למתוח ביקורת על הטיפול בהשבת הבן ולהיזהר מלטעון לאפליה.
דבריו הוקלטו, ושודרו אמש בשעת צפיית שיא. תמצית מתוכם נדפסת בכותרת עצומה גם במושגים של "ידיעות אחרונות", התופסת לא פחות מחצי עמוד ברודשיט: "אתם רוצים לעבוד ביחד או לעשות קונצים?", "מה שקרה פה עם ראש הממשלה זה חמור מאוד", "מי שיעמיס על אברה את העדה האתיופית ישאיר אותו עוד שנה בעזה".
בני משפחתו של אברה מנגיסטו משוחחים עם התקשורת, אתמול (צילום: מרים אלסטר)
הפניית השער הראשית מאמצת את הנארטיב של מבקרי הטיפול הממשלתי. עורכי "ידיעות אחרונות" ממתגים את מנגיסטו כ"השבוי השקוף". לצד הכותרת הראשית, בגדול, נדפס דיוקנה של אגרנש מנגיסטו, אמו הבוכייה של הנעדר.
שלושה מארבעת הטורים שתמציותיהם נדפסות בשער מוקדשים להטחת ביקורת בנתניהו: סימה קדמון, בטור המוביל, עושה את מה שלוטן הזהיר מפניו וכותבת ש"אם היה מדובר במשפחה ממעלה-אדומים, או מהרצליה-פיתוח, כבר היו דואגים למצלמות שהיו מעבירות בשידור חי את נתניהו מגיע לבית המשפחה, ואת שרה נתניהו בחיבוק מרגש עם האמא".
איתן הבר, בטור שבו הוא עוקץ את נתניהו בגין פגישותיו המתוקשרות עם ידוענים, חוזר על המסר הזה וטוען כי אם היה שמו של הנעדר רבינוביץ', ולא מנגיסטו, ייתכן שמצבו היה אחר. דני אדינו אבבה, בטור אחר, טוען כי "מדינה נמדדת ביכולתה לחלץ את אביוניה, את ענייה, את שוטיה, מאויב מר כמו חמאס" (נחום ברנע, על תקן אופוזיציה, קורא להימנע מעסקת חילופי שבויים וקובע כי לנסיבות היעדרותו של מנגיסטו אין כל היבט עדתי).
הסיקור החדשותי של "ידיעות אחרונות" נארז כקמפיין: הידיעה הראשית מוקדשת לדבריו של לוטן, ידיעה אחרת משרטטת דיוקן אנושי של הנעדר, על מצוקותיו והסתבכויות העבר שלו, ומספקת לבני משפחתו ולחבריהם בימה להשמעת ביקורת; בכתבה אחרת, המתפרסמת ב"מוסף לשבת" (דני אדינו אבבה), אומר הפעיל החברתי אבי יאיו כך: "ברור לי שאם זו היתה משפחה חזקה, צו איסור הפרסום היה מתקצר בהרבה".
הקו הביקורתי של "ידיעות אחרונות" ממשיך גם בידיעה העוסקת בכך שחברי הקבינט המדיני-בטחוני לא עודכנו בדבר היעדרותו של מנגיסטו, שבה ממוצבת ההחלטה לחסוך מהם את המידע כמחדל.
ב"ישראל היום", שעורכיו מיהרו לזהות את פוטנציאל הנזק של הפרשה לתדמיתו של ראש הממשלה, מציגים באופן טבעי קו הפוך. "איך הפכה פרשה עצובה של שני אזרחים שחצו את הגדר לרצועת עזה ‒ לסערה ולהטחת האשמות?", תוהים העורכים בכותרת בולטת במרכז השער. הכותרת הראשית מוקדשת להשמעת עמדתו הרשמית של נתניהו, שמובאת מפי אדם המזוהה כ"גורם בטחוני בכיר": "לא נשחרר מחבלים תמורת שני האזרחים".
בחינמון של שלדון אדלסון לא מתעכבים במיוחד על שרטוט מצוקתם של בני משפחת מנגיסטו, שהדיווח על מסיבת העיתונאים שקיימו אתמול זוכה לכותרת האנמית "תעשו הכל כדי להחזיר אותו בשלום". בעיתון זה לא מתפרסמים גם היום טורים המאתגרים את עמדת הממשלה, ולא נעשה כל ניסיון מערכתי לקשור בין מצבו של מנגיסטו לרקע החברתי שלו.
"אין כאן הפקרה או גזענות, רק מציאות עגומה", מובהר לקוראים בכותרתו של טור מאת איינאו פרדה סנבטו, המפנה אצבע מאשימה כלפי "אנרכיסטים" ש"מנסים להשתלט על שכלנו" (ככל הנראה אותם אנרכיסטים שהציתו, לדעת העורך הראשי עמוס רגב, את מחאת יוצאי אתיופיה).
"אפליה עדתית? הבל הגובל בהסתה", קוראת כותרתו של טור אחר, שעליו חתום הפובליציסט הבכיר דן מרגלית. מרגלית מאשים את "התקשורת" בכך שהיא "סובלת משעמום בעונת המלפפונים", ולכן עוסקת בסוגיה "כאילו מדובר בחטיפת שני בנים לוחמים או סוכני מוסד ושב"כ נועזים". לדבריו, המצב האמיתי שונה בתכלית. לפי מרגלית, החוזר במלים אחרות על דבריו של אותו "גורם בטחוני" שמצוטט בידיעה הראשית של עיתונו, בניגוד לאופן שבו פעל נתניהו בעניינו של שליט ‒ במקרה זה "ישראל תפעל ככל יכולתה הסבירה, ותו לא".
בעיתון המתגאה מדי גיליון וגיליון בהיותו הוגן ומאוזן נמנעים הבוקר מלהציע לקוראים עמדות אחרות, שיאזנו את הטענות החד-צדדיות הללו.
הנוהג הזה של עורכי "ישראל היום", החוסמים באופן קבוע הצגה של מידע ודעות העלולים לגרום לראש הממשלה אי-נחת, חוזר על עצמו גם בגזרת החדשות. התקרית המביכה של לוטן הזניקה את אנשיו להפעיל שוב את התמרון העריכתי המפורסם שלהם, ובמקום לדווח על דבריו הם מדווחים על תגובתו להם.
"ישראל היום", 10.7.15 (לחצו להגדלה)
"לוטן: התנצלתי בפני המשפחה", מודיעה כותרתה של ידיעה מאת שלמה צזנה, הנפתחת בהסבריו האפולוגטיים של האיש של נתניהו, בלי שלקוראים יוסבר על מה בדיוק הוא מתנצל. אחרי הסבריו של לוטן מגיעים הסברים מפי נתניהו ("טוב שליאור דיבר עם בני המשפחה והתנצל בפניהם"), ורק אחר-כך, בעומק הטקסט, מוסבר לקוראים על מה יצא הקצף. אבל רק חלקית: את החלק החזק ביותר בחשיפת חדשות ערוץ 10, האזהרה שלפיה משפחת מנגיסטו "תישא בתוצאות" אם תחליט להאשים את הממשלה, כלל לא מזכירים ב"ישראל היום". לקינוח דוחף צזנה עוד ציטוט מפיו של לוטן, השולל את טענות המשפחה לטיפול רשלני בתקרית.
ההחלטה העריכתית הזאת, שכמה מעורכי "ישראל היום" כבר למדו להוציא לפועל גם ללא הוראה מגבוה, אינה חוזרת על עצמה באף עיתון אחר. ב"הארץ" וב"מעריב", כמו ב"ידיעות אחרונות", יודעים לזהות סיפור עיתונאי כשנתקלים בכזה ומעניקים ללוטן ולאיומיו ידיעות עצמאיות בולטות. ב"מקור ראשון", עיתונו האחר של שלדון אדלסון, התקרית אינה מוזכרת כלל.
כמו ב"ידיעות אחרונות", גם בשני העיתונים האחרים שאינם שייכים לשלדון אדלסון מצאו לנכון לפרסם טורי פרשנות שבהם נמתחת ביקורת על הטיפול הממשלתי בפרשה. עמוס הראל כותב ב"הארץ" על התנהלות "תמוהה" ו"בלתי נתפסת". ב"מעריב" מכוון בן כספית את חציו לצו איסור הפרסום, וטוען כי אופן השימוש בו מעיד על "שלומיאליות, חובבנות, ובעיקר תלישות מהמציאות הווטסאפית של חיינו" (זאת בניגוד למציאות הממשית של חיינו, שבה הצליח צו איסור הפרסום לשמור על איפול בנושא עד שהוסר במאבק משפטי של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות").
פריט מידע אחר שאינו מתפרסם ב"ישראל היום" הוא טענתם של בני משפחתו של הנעדר הבדואי שלפיה מדינת ישראל בחרה להתעלם ממקרה היעלמותו. "בינתיים לא קיבלתי שום מידע, ואף גורם רשמי לא פנה אלי בעניין הזה", מצטט ג'קי חורי את אבי המשפחה ב"הארץ". ב"מעריב" מביא יאסר עוקבי מדבריו של "קרוב משפחה", המצהיר כי "אף גורם מכוחות הביטחון לא שיתף את המשפחה".
ב"ישראל היום", באופן מפתיע, מצאו קרוב משפחה אנונימי שדווקא ידע להצהיר כי "גורמים במשרד הביטחון נמצאים בקשר איתנו ומעדכנים אותנו".
ב"ידיעות אחרונות", כך נראה, כלל לא מצאו לנכון לשוחח עם בני משפחתו של הנעדר הבדואי.
איסור פרסום
"זה מפחיד, מקומם, מרתיח את הדם. באיזו זכות נמנע מאיתנו המידע הזה במשך זמן כה רב? מדוע שיתפו פעולה בתי-המשפט עם צו איסור הפרסום? על שום מה ולמה נרמסה זכות הציבור לדעת?", כותב רוגל אלפר בטור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ", שבו הוא טוען כי מדובר ב"הוכחה נוספת למגמה האנטי-דמוקרטית המובהקת של שלטון נתניהו, ולכך שלמערכת הביטחון הישראלית יש דחפים רודניים".
גם אם נניח שכל צו איסור פרסום נועד קודם כל כדי לסרס את השיח ולטמטם את הציבור ורק אחר-כך, אם בכלל, להגן על ערך כלשהו (למשל, היכולת לקיים משא-ומתן בתנאים נוחים), בניתוח ההיסטרי של אלפר ראוי לשלב פרט שנשמט ממנו: לפחות במקרה זה, מול נסיונות ההסתרה של המדינה התייצבו צמד עיתונים – "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". בלעדיהם, נראה שהיעלמותם של שני הישראלים היתה נותרת באפלה עוד זמן רב.
כל עוד יש בישראל גופים ואזרחים שיאתגרו צווי איסור פרסום כאלה ויכרסמו בהם, העוצמה שהכלי הזה מעניק לשלטון נותרת במוגבלותה.
פרשת ברכה
מהדורות סוף-השבוע של העיתונים עוסקות באינטנסיביות בפרשת התאבדותו של ראש היחידה לחקירות הונאה לשעבר, תת-ניצב אפרים ברכה, ובמערכות היחסים שלו ושל אחרים עם הרב המושחת יאשיהו פינטו. ב"ידיעות אחרונות" עשו את הדבר המתבקש וניסו לברר מה קורה אצל פינטו ואנשיו, שהואשמו לאורך השבוע החולף בהפצת הכפשות ומידע שקרי נגד ברכה – וכפועל יוצא גם בהתאבדותו. ההצלחה חלקית בלבד.
הרב יאשיהו פינטו (צילום: גדעון מרקוביץ')
בכתבה המתפרסמת ב"מוסף לשבת" כותב אמיר שואן שבמעגל הקרוב של פינטו התקבלה השבוע החלטה להוריד פרופיל. "אני יודע שכולם חושבים שהרב חוגג עכשיו, אבל זה רחוק מהמציאות", אומר לו מקורב אנונימי. "לבוא ולהגיד שהוא התאבד בגלל דף פייסבוק ומלחמה יחצנית זה הערכת חסר לברכה". אף על פי כן, הכתבה נפתחת בתיאור של חגיגה שבה לקח חלק הרב פינטו שעות אחדות לאחר הלווייתו של ברכה.
בטורו השבועי ב"ישראל היום" מפנה דן מרגלית אצבע מאשימה כלפי פינטו ויואב יצחק: "פינטו יצא בזול, ומי מטעם חסידיו שהדליף לתקשורת עובדות שלא הוכחו וגרמו ליואב יצחק לכתוב בלשון שאין בה רחמים, ספק נושא באחריות המוסרית להחלטה הגורלית של ברכה". בהמשך לקו שהתווה מרגלית מוקדם יותר השבוע, גם במדורו של מרדכי גילת ובכתבה מאת איציק סבן מאומץ הנארטיב שלפיו ברכה היה אחד מ"בני האור" שנלחם ב"בני החושך".
"כך פחות או יותר פעלה מכונת הרוע נגד תנ"צ אפרים ברכה: דורשי טובת הרב העבירו לראשי מח"ש מידעים נגד הקצין, וקומץ אנשי תקשורת, שהתנהגו כחיילי הרב הפושע, ליוו את המידעים בכותרות המבשרות שהחקירה כבר בפתח. שאו-טו-טו זה קורה. שמגיעה שעת הנקמה בחושף הפרשה. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", כותב גילת.
יאיר שפירא, בעל טור משפט ופלילים בשבועון החינמי "בשבע", יוצא מגדרו כדי להלל את יואב יצחק, ובד בבד טוען ‒ כמו מבקריו ‒ כי המידע שפירסם נמסר לו מאנשיו של פינטו. שפירא מכנה את יצחק "מבכירי העיתונאים החוקרים בארץ", ומוסיף כי "מעטים יכולים להתהדר בהישגים עיתונאיים הקרובים לאלו שהוא הצליח לאסוף במהלך השנים". עוד כותב שפירא כי "בניגוד כמעט לכל כתבי המשטרה האחרים, [יצחק] לא נאלץ למכור את נשמתו כדי לקבל מידע".
הסופרלטיבים הגורפים ליצחק ולעבודתו, שאינם מלווים בקביעות נחרצות בנוגע למהימנות פרסומיו, מאפשרים לבעל הטור לשכנע את קוראיו כי המעשים שיוחסו לברכה נכונים – ובלי לומר זאת באופן ישיר. בכך הוא דומה למושא הערצתו.
שוטרים עם ארונו של אפרים ברכה, לפני הלווייתו. מודיעין, השבוע (צילום: מרים אלסטר)
ב"מעריב" כותב על ברכה בן כספית, העושה זאת לאחר שהוא מודה באופן אופייני כי לא הכיר אותו (אף שלדבריו נפגש עימו פעמיים) וכי הוא אינו ממש מתמצא בחשדות שהודבקו לחוקר הבכיר. כמו מרגלית, גם כספית מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", וקובע כי גם אם ברכה מעד – הוא עדיין בצד של ה"טובים", כי "טוב ורע זה עניין יחסי".
בחלק אחר של העיתון נעשה מאמץ רציני יותר להציג את הסוגיה במלוא מורכבותה. טל אריאל-אמיר משרטטת בכתבת פרופיל את דמותו של ברכה כאדם מורכב, שלפחות חלק מהתנהלותו היה שרוי בתחום האפור. כתבתה, שנפתחת בסופרלטיבים, אינה חוסכת מהקוראים אזכור תמציתי של כשלונותיו המקצועיים של ברכה, וכוללת בהמשכה גם אזכור של פרט שכתב אחר של העיתון, אבירם זינו, ניסה לאמת.
"אף על פי שב-14 באפריל 2015 הורשע פינטו במתן שוחד ונידון לשנת מאסר, הוא ממשיך לטעון כי היו כספים נוספים שהועברו לברכה במסגרת גמ"חים עבור אחד מבני משפחתו", כותבת אמיר. לטענה הזאת מצמידה אמיר את הצהרתו הנחרצת של ברכה בעימות עם פינטו: "אם נתת לי שקל, אני שם את ראשי תחת הגרדום ומתאבד". זינו עצמו טרם פירסם את גרסתו לאירועים, או פרטים מתוך התחקיר שלדבריו ערך על הקשר בין ברכה לפינטו.
ב"הארץ", שם מפרסמים היום גידי וייץ ורויטל חובל כתבה ארוכה ומסועפת על ברכה, פינטו והמעגלים המקיפים כל אחד מהם, מנסים להפריך את הטענות שהועלו על התנהלות בעייתית של החוקר הבכיר. כתבתם נפתחת בתיאור קו השבר בין השניים ‒ החלטתו של ברכה להפליל את פינטו ‒ ונמשכת בהסבר על המלחמה שאסר הרב על חסידו לשעבר.
"משעה שהתחוור לפינטו שהאיש אותו אהב 'אהבת מוות' הפליל אותו, הפך החוקר הנערץ לדמות שכמו נלקחה מפילם-נואר: אוכל שוחד, חפרפרת של עבריינים כבדים, רקוב מן היסוד", הם כותבים. "חיסול הקריירה של ברכה, קילוף מסכת החוקר הישר וגילוי קלסתרונו המושחת לעיני העולם היו לו בשלוש השנים האחרונות למעין מפעל חיים, אובססיה", הם מוסיפים בהמשך.
"גורמים שונים ומשונים הצטרפו לפרויקט, איש איש וטעמיו: תנועת אומ"ץ, עורך-הדין והפרשן המשפטי יובל יועז, עיתונאים מקורבים, אתרי אינטרנט, פעילים חרוצים וארסיים ברשתות החברתיות, יחצנים בשכר ופרקליטי צמרת. ברכה היה לאנטי-כרייסט של הרב וחסידיו, שהצמידו לו שמות תואר מעוררי פלצות.
"אחד מהכתבים המקורבים לפינטו וכוכב משנה בעלילה הוא עיתונאי 'מעריב' אבירם זינו, שהתארח לפני כמה חודשים בבית הרב במנהטן וערך עימו ראיון אוהד. זינו ציין בכתבתו כי 'את תנ"צ ברכה מכנים בסביבת הרב ובקהילות שובה-ישראל 'השטן בכבודו ובעצמו', 'הארכי-נוכל'". עוד מזכירים כתבי "הארץ" כי כתב הפלילים אמיר זוהר הצהיר בעבר כי "התאכסן במשך חודש שלם כאורחו של פינטו במלון מטרו בניו-יורק, השייך ליד ימינו של הרב, בן-ציון סוקי".
כמה שבועות לפני שהתאבד ברכה, כותבים וייץ וחובל, הוא נפגש עם פרקליט המדינה שי ניצן וביקש ממנו שהמדינה תגיש קובלנה פלילית או תביעה אזרחית נגד יואב יצחק, בגין הוצאת דיבה. "נדמה שהבקשה קיפלה בתוכה תחינה סמויה: תעמדו מאחורי, תצהירו שמדובר במסע כזבים שיטתי ושגם בעיניכם News1 הוא מריונטה בתיאטרון הבובות שהתגייס למען רב האמן מאשדוד", הם כותבים.
"ניצן העביר את בקשתו של ברכה לאנשיו וביקש מהם חוות דעת, אבל באותה נשימה המליץ לברכה לרדת מהעניין. 'מאז שהמדינה תבעה את עלבונו של ישראל קסטנר והאשימה בהוצאת דיבה את מלכיאל גרינוולד לא ננקט צעד כזה', אמר ניצן לברכה, 'ותראה מה קרה שם (גרינוולד זוכה מרוב האישומים, קסטנר הוקע כמי ש'מכר את נשמתו לשטן' ונרצח בעת שהעליון דן בערעורו). זה לא יהיה לטובתך, התובע הופך פעמים רבות לנתבע. מי בכלל קורא את האתר הזה?".
ניר חפץ
ברשימתו על ברכה חולק בן כספית עם קוראי הגלגול העכשווי של "מעריב" מידע חדש על תקרית מאחד הגלגולים הקודמים של העיתון ‒ עידן נוחי דנקנר, מאוהדיו של פינטו ומי שתרם לו כספים רבים: "אני נזכר איך אמר לי בזמנו ניר חפץ, הבריון שדנקנר הציב כעורך 'מעריב', שלא כדאי לפרסם חומר נגד פינטו, כי 'למה לנו קללת פינטו'".
בעבר כתב כספית על התקרית הזאת, אך השמיט את שמו של חפץ.
נוחי דנקנר וניר חפץ בבית-המשפט בתל-אביב, 6.7.13 (צילום: פלאש 90)
הגז
כתבת השער של גליון סוף-השבוע של "דה-מרקר" היא פרופיל מקיף של חברת האנרגיה האמריקאית נובל-אנרג'י ובחישתה במשק הגז הישראלי הצעיר (שוקי שדה). גיא רולניק שב וחופר בטורו השבועי בדו"חות נובל-אנרג'י, וגם באלה של שותפותיה הישראליות. לקראת הסוף הוא נדרש למסע הפרסום של חברות הגז, שבו מובלט הנתון שלפיו "אין סיבה לדרוש מהכנסת תחרות, פיקוח, רגולציה או הורדת מחיר", מאחר ש-60% מההכנסות ממכירת הגז יחזרו לציבור כמס.
"ועכשיו למספרים: בעוד שהמונופול הצליח לדחות את תשלום מסי ששינסקי לעוד ארבע או חמש שנים, הרי שהיזמים של הקידוחים לא מעוניינים להמתין, והחל מהשנה הבאה יזרמו לחברות שלהם מאות מיליוני שקלים בשנה כתמלוגי-על", כותב רולניק, ומבהיר: "בעוד שתמלוגי-העל שיזרמו לכיסיהם של בעלי השליטה בשותפויות הגז מובטחים, הרי שהמועד והשיעור של מסי ששינסקי שאמורים להגיע לציבור עדיין לוט בערפל".
"מה מס ומה לא מס, וכן משלמים ולא משלמים ‒ זה שיח של גזברים", אומר ח"כ איתן כבל מהמחנה-הציוני לכתבת "גלובס" הדס מגן, בראיון שנערך בעקבות דיון שערך בוועדת הכלכלה של הכנסת. "אני לא רוצה ללכת לשיח הזה, כי בסוף-בסוף הקרב הוא על העקרונות", הוא אומר.
בתשובה לשאלה על התנהלותו של נתניהו אומר כבל כך: "אני לא יודע מה לומר. הוא התהדר כמפרק מונופולים, ופתאום קורה פה המונופול הכי דרמטי והכי משמעותי לכלכלה ולחברה במדינת ישראל, והוא לא נעמד על רגליו האחוריות ולא מדבר באותה שפה גבוהה. אז אני לא רוצה להגיד מה שאני לא יודע, אבל אני יודע להסתכל על השורה התחתונה, ובשורה התחתונה, ראש הממשלה, באופן פעולתו והתנהלותו, מראה שהוא אקסטרה-לוביסט של זכייני הגז ולא של אזרחי ישראל. אתה מסתכל ואומר: מה קורה פה למען השם?".
פוליטיקה
בטורו השבועי ב"הארץ" כותב יוסי ורטר כי יאיר לפיד "לוחץ" על גבי אשכנזי להצטרף למפלגת יש-עתיד לקראת הבחירות הבאות ולכהן כ"מספר 2 שלו ומועמדו לשר הביטחון". זאת, אם החקירה בעניינו סביב פרשת הרפז תיסגר ללא הגשת כתב אישום.
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" שוב מתפרסם נאום פוליטי בצורת טור שעליו חתום אחד מפוליטיקאי הבית. הפעם זו חברת-הכנסת ציפי לבני, המשבחת את עם ישראל על כך שהוא "עומד מאוחד וחזק באופן מעורר גאווה מול הטרור" במסגרת ריכוך רטורי שנועד לשכנע את הציבור בנחיצותו של "שלום אזורי".
פתרון
"הוצאתי את הטלוויזיה מהבית כי הייתי רואה חדשות במשך שעות וזה הביא אותי לכדי עצבות וסבל רב" (נלי תגר, "מוסף הארץ").
האנשה ודמוניזציה
"כל מה שיש ליגאל עמיר לספר על הרצח – אני רוצה לשמוע. גם בסרט, גם בראיון פריים-טיים", חורצת כותרת המשנה של טור דעה מאת יהודה נוריאל, המתפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "יש להתקומם נוכח הקונצנזוס הלאומי ממש, המעוניין להמשיך להסתיר, להדחיק ולהעלים כל דבר הקשור ביגאל עמיר", כותב נוריאל. טורו נפתח בתזכורת מעדותו של עמיר בבית-המשפט, שבה הצהיר כי "אם לא היה לי גב ולא היו עומדים מאחורי אנשים רבים נוספים – לא הייתי פועל".
נירית אנדרמן חולקת עם קוראי "הארץ" את רשמיה מהקרנה של "אל סף הפחד", סרטם של הרץ פרנק ומריה קרבצ'נקו העוסק באישיותו וחייו של יגאל עמיר. אנדרמן מתעכבת על שיחות הטלפון בין עמיר לבנו, המתועדות בסרט, וכותבת: "מי שרצח בדם קר את ראש הממשלה של מדינת ישראל עונה לו בסבלנות, ברוך ובאהבה, וגם מספר לו סיפורים לפני השינה. אב סטנדרטי כמעט".
ההאנשה הזאת, לדבריה, אינה בהכרח מהסוג שמעניק לגיטימציה לרוצח. "מדי פעם מתגנבים מתחת לטון האבהי העדין גם סיפורים מצמררים, שגורמים לדמון לזנק מהארון", כותבת אנדרמן. "כך למשל הסיפור שהוא מספר על גדעון, שמלאך אלוהים מודיע לו שהוא זה שיכול להושיע את עם ישראל מידי המדיינים, שולח אותו לחסל אותם, ומבטיח לו שאלוהים יהיה לצדו. לידיעת מירי רגב, דווקא הדמות המורכבת, האנושית, ולכן הלא צפויה, מצליחה להפחיד הרבה יותר מזו המפלצתית והחד-ממדית".
ענייני תקשורת
הצו של ארדן (לחצו להגדלה. מתוך עמוד הטוויטר של כתב קול-ישראל עידן אבני)
חופש הביטוי. דניאל סיריוטי ואיציק סבן מדווחים ב"ישראל היום" על הוראתו של גלעד ארדן, השר לבטחון פנים, לסגור את פלסטין 48, ערוץ טלוויזיה לווייני במימון הרשות הפלסטינית הפועל מנצרת. אף שלא מזמן, עם הקמת הערוץ, הצהירו אנשיו בפומבי על מקורות המימון שלהם, כתבי "ישראל היום" מוצאים לנכון לטעון כי הוראתו של ארדן התקבלה לאחר ש"התברר כי הערוץ פועל מטעמה של הרשות ותחת חסותה".
ג'קי חורי ויניב קובוביץ, המדווחים על כך ב"הארץ", מביאים גם את התגובה לדברים. מפעילי הערוץ טוענים כי יעתרו לבית-המשפט בדרישה לבטל את הצו, מצהירים כי בינתיים יימשכו השידורים מרמאללה, ובהתייחסות לנתניהו מוסיפים: "מי שסגר את החדשות המקומיות, מחסל את השידור הציבורי, ניסה לסגור לאחרונה את ערוץ 10, מנסה לסגור את תיאטרון אל-מידאן – ימשיך לנסות לסגור ערוצים אם הציבור וארגוני העיתונאים ישתקו".
פרסום סמוי. נתי טוקר, כתב התקשורת של "דה-מרקר", מגיש היום לקוראי מהדורת סוף-השבוע כתבה רחבת יריעה ומומלצת לקריאה על רכישת תכנים בתוכניות טלוויזיה – פרקטיקה בלתי חוקית שקיומה מוכחש תדיר – כולל מה שנראה כמו שקרים שמסר דובר מטעם ערוץ 10 לאחר חשיפת מידע לא נוח מבחינתו.
ברקוד קטן המשובץ בתחתית הכתבה מזמין את הקוראים להיכנס לאתר העיתון, שם פורסם סרטון המתעד פגישה בין סוכנת מכירות לעו"ד אבינועם מגן, שבה הוסבר בדיוק איזו השפעה יקבל אם יחליט לרכוש תכנים בתוכנית (לצד השתתפות קבועה שלו בתוכנית, היא אומרת, יוכל גם להטיל וטו על השתתפותם של מרואיינים אחרים).
עיתונות חוקרת. בעמודי החדשות של "גלובס" מדווח לי-אור אברבך על תביעת הדיבה שהגיש מו"ל "הארץ" עמוס שוקן נגד יואב יצחק, בגין פרסום מהחודש שעבר. במוסף "הערב" מראיין אברבך את ג'רארד רייל, העומד בראש הקונסורציום הבינלאומי של עיתונאים חוקרים (ICIJ), לרגל השתתפותו בכנס המדיה של העיתון בשבוע הבא.
"אנחנו בתור הזהב של העיתונות", אומר רייל לאברבך. "היום המקורות שלנו יכולים לתת לנו מידע במגוון אמצעים רחב הרבה יותר, אפשר לנתח טוב יותר כמות מידע עצומה, כמו זו שהיתה ב'סוויס-ליקס', אפשר לקבל יותר חשיפה ושקיפות, ואפשר למצוא מידע בסדר גודל רחב יותר. הטכנולוגיה מאפשרת חיסכון גדול בכסף ואפשר למצוא סיפורים טובים".
"מקור ראשון". כתבת השער של המוסף "יומן" מבית "מקור ראשון" מוקדשת לסיכום מבצע "צוק איתן" לרגל יום השנה לתחילתו, שחל השבוע. האופן שבו זה נעשה הוא ראיון עם דובר צה"ל, מוטי אלמוז, האומר למראייניו שניצחנו.
לשון. טור השפה העברית של אילון גלעד ב"מוסף הארץ" מוקדש השבוע למקורם של כינויים נפוצים לאיבר המין הזכרי.