דו"ח העושר העולמי שפירסמה חברת מריל לינץ' בשיתוף חברת הייעוץ קפג'מיני, דו"ח משעמם להפליא שמטרתו לשפר את האסטרטגיה העסקית של יועצי השקעות, תפס לא מעט כותרות בתקשורת הישראלית מאז שפורסם. החלק שתפס את רוב ההתייחסות היה, לא במפתיע, אומדן מספרם של האנשים בישראל שהונם האישי מוערך ביותר ממיליון דולר.

תשומת הלב הרבה שהדו"ח זכה לה היא תזכורת לתופעה חשובה: הון, בייחוד כשהוא בידיהם של מיליונרים, הוא סדין אדום בתקשורת בישראל. מ"דה-מרקר" ועד רותי סיני – מאבק בכוחם של בעלי ההון הגדולים במשק הוא אחד הנושאים המרכזיים בדיון הציבורי הכלכלי הנוכחי בישראל. בסך-הכל, טוב שכך.

אבל, וגם זה הודגם היטב בטיפול בדו"ח העושר העולמי, יש בעיה כאשר הדיון באשר לכוחם של בעלי ההון בישראל משתלט על הדיון בבעיה הכלכלית-חברתית החשובה ביותר בישראל כיום – הפערים החברתיים הגדולים והגדלים.

מסיבות היסטוריות כנראה, עושרם של בעלי ההון מול התרוששותם של העובדים הוא אחת הדרכים המקובלות להתייחס לגידול בפערים בישראל. אלא שבמדינות המפותחות, וישראל בתוכן, זהו אינו הסיפור המרכזי מאחורי הגידול בפערים.

הפערים הגדולים והגדלים בישראל (ובמדינות אחרות בשלבי התפתחות דומים) הם בעיקר סיפור של צמיחת הפערים על פני שני צירים: אחד הוא בין אלו שעובדים לאלו שאינם עובדים, והאחר הוא בין מקבלי השכר הגבוה למקבלי השכר הנמוך. הרבה פחות מזה זהו סיפורם של בעלי ההון המתעשרים על חשבון העובדים. עם כל החשיבות ההיסטורית של המאבק בין ההון לעובדים, וחרף חשיבותו לנושאים מסוימים גם כיום, זהו פשוט אינו הסיפור המרכזי של צמיחת הפערים הבלתי נסבלת בישראל.

מה גם שיש להזכיר כי אף שחלקם של עשירי ישראל בכלל ההון במדינה הוא גדול מאוד, וחרף העובדה שגם מחוץ למעגל המיליונרים ההון אינו מתחלק באופן שווה בקרב האוכלוסייה, הרוב המכריע של ההון בישראל מוחזק על-ידי העובדים עצמם, בעיקר בחסכונות הפנסיה ובקופות הגמל שלהם, ובבעלות על דירות מגוריהם.

יש כמה סיבות חשובות להגדלת הפערים בישראל: השינויים הדמוגרפיים; הגלובליזציה שבו בזמן העלתה את שכרם של בעלי כישורים מיוחדים ופגעה בשכרם של עובדים שחסרים אותם; שחיקת כוחה של העבודה המאורגנת; והסיבה שהיא אולי החשובה מכולן: שיפורים טכנולוגיים שהעלו את תפוקתם, ובהתאם את שכרם, של עובדים בעלי כישורים והשכלה, והפכו עובדים אחרים לכמעט מיותרים. לכל הסיבות האלו יש דבר אחד משותף: יש להן קשר עקיף בלבד, אם בכלל, לבעלי ההון.

אם יש שיעור שאפשר ללמוד מדו"ח העושר העולמי הוא עד כמה חלוקה מחדש של עושרם של עשירי ישראל רחוקה מלפתור את עוניים של עניי ישראל. על-פי הדו"ח, בידי עשירי ישראל (והגדרת כל מי שיש לו מעל מיליון דולר כעשיר היא הגדרה סבירה, בוודאי לא צרה במיוחד) יש בערך 42 מיליארד דולר. אם נניח, רק לצורך הבנת סדרי גודל, שהריבית על ההון הזה היא 5% בשנה, הלאמה בפועל של כל ההון שבידי עשירי ישראל תכניס לקופת המדינה מדי שנה 2.1 מיליארד דולר, שהם בערך 8 מיליארד שקל.

כיוון שגם כעת שיעור ניכר מההכנסות שנובעות מההון ממוסות, הלאמת כל ההון שבידי עשירי ישראל תגדיל את הכנסות המדינה, שהיו בשנה שעברה 212 מיליארד שקל, לכל היותר באחוזים בודדים. זה לא מעט כסף, אבל לא מה שיפתור את בעיית העוני בישראל בהינף יד. עשירי ישראל הם אמנם עשירים מאוד, אבל הם לא יושבים על הר כסף שיכול, אם רק יחולק מחדש, לפתור את בעיית העוני בישראל.

טענה נפוצה נגד צה"ל היא שהוא נוטה להתכונן למלחמה הקודמת. חלק מהדיון בפערים הכלכליים והחברתיים בישראל סובל מבעיה דומה – הוא נאבק בגורמי האי-שוויון של תחילת המאה הקודמת. נכון שלטייקונים הישראלים יש השפעות מרחיקות לכת על פניה של החברה בישראל, וטוב שהתקשורת תעסוק בהם. אבל הם דמויות משנה בסיפור של צמיחת הפערים.

יותר קל לגייס זעם ציבורי נגד בעלי ההון הגדולים מלהתמקד בהשפעה של התקדמות טכנולוגית שמתגמלת מאוד כמה מהעובדים, ומורידה את שכרם של אחרים. אבל אם רוצים לטפל באמת בבעיה הכלכלית-חברתית החשובה ביותר בישראל כיום, צריך לדבר על הנושאים שבאמת גורמים לגידול בפערים. את הזעם כלפי בעלי ההון, שהוא לעתים בהחלט מוצדק, עדיף לשמור לנושאים אחרים.