בשליחות "אולפן שישי" של חדשות ערוץ 2 יצא דני קושמרו להכין כתבה על הפועל באר-שבע והבעלים אלונה ברקת. קושמרו, שסיפר מיד בתחילת הכתבה על הקשר העמוק שלו לקבוצה שהוא אוהד מגיל צעיר, "הזהיר" מראש שמדובר בכתבה לא אובייקטיבית.

אבל הגילוי הנאות, שאכן סוגר את הפינה הפורמלית של האתיקה העיתונאית, לא יכול לחפות על העובדה שזאת לא היתה עיתונות. לפחות לא עבור אלו מאיתנו שעוד מאמינים שעיתונות פירושה לא לפחד לשאול את השאלות, גם אם הן קשות.

במקום זה קיבלנו מופע חנופה קצת מביך לאלונה ברקת, כמה רגעי נוסטלגיה דביקים, צורך עז של קושמרו להיות חלק מהאירועים והרבה מאוד שאלות שלא נשאלו. קושמרו היה כל-כך עסוק בהתלהבות מהאירוע, עד ששכח להקשיב אפילו לעצמו. אי-אפשר לחזור שוב ושוב על הקביעה שלפיה ברקת לא רוצה שייתנו לה הנחות בגלל שהיא אשה, אבל אז לתת לה הנחות כמו שקושמרו נתן לה, למשל, בסיפור החלפת המאמן.

אבל קושמרו הוא בכלל לא הבעיה. דילמת העיתונאי האוהד היא חלק בלתי נפרד מעיתונות הספורט. כדי להיות עיתונאי ספורט אתה כמעט חייב להיות חובב ספורט, ויש מעט חובבי ספורט שאינם מעורבים רגשית; קבוצה שהם אוהדים, ספורטאי שהם מעריצים. התוצאה היא ש"כתב ספורט אובייקטיבי" זה סוג של סתירה פנימית.

פעם כתבים ששימשו סוג של "ידידי המחלקה" היו הרוב. בשנים האחרונות אפשר לראות שיפור משמעותי. בגברדיה הוותיקה עוד אפשר למצוא פה ושם כאלו שהם יותר אוהדים מעיתונאים, אבל ברוב גופי התקשורת יש היום מנגנוני פיקוח שנועדו לדאוג שסיקור הספורט יהיה יותר עיתונות ופחות מגזין אוהדים.

למרבה הצער, במהדורה האחרונה של "אולפן שישי" אף אחד מהמנגנונים האלו לא פעל את פעולתו. וחבל. כי עד שסוף-סוף יש כתבה על תופעה חיובית בספורט הישראלי, מגיע לצופים לקבל יותר.

עוד על העיתונאי האוהד