כתבת המגזין של דני קושמרו שלשום ב"אולפן שישי", על הפועל באר-שבע והבעלים אלונה ברקת, לא היתה – נאמר זאת בעדינות – דוגמה לעיתונות ביקורתית ובועטת. קושמרו אף לא ביקש להסתיר את העדר האובייקטיביות שבכתבתו, שהיתה מופע פרגון מתמשך לקבוצה ולאשה שבראשה, גם כשציין זאת במסגרת הכתבה וגם כשצייץ זאת בטוויטר ("כתבה לא אובייקטיבית. יממה מרגשת עם הפועל באר-שבע של ווסרמיל, האיצטדיון החדש ואלונה ברקת").

אין ספק שקושמרו היה גלוי מאוד בנוגע לאופי כתבתו, עניין שלא חמק גם מעיניהם של אחרים. מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, צייץ מוקדם יותר: "מה חסר לי בכתבה על אלונה ברקת? מספר טלפון לרכישת מנויים". ואכן, מהכתבה של קושמרו נעדרו שאלות קשות ואולי נחוצות בכל הנוגע לתפקוד הפועל באר-שבע והתנהלותה של ברקת בסוגיות שונות, גם כאלה שנדונו בהרחבה במדורי הספורט ובתוכניות הספורט השונות. גם כשקושמרו עסק בפרשת המחלוקת בין ברקת לאיזי שרצקי בנוגע למעבר המאמן ברק בכר מקריית-שמונה לבאר-שבע, נדמה היה כי עמדתה והסבריה של ברקת זוכים לסולו מרשים.

אין ספק שקושמרו סיפק גילוי נאות, אך שיבוצו בעמדת הכתב שנבחר לביצוע משימת הסיקור הזאת מעלה שורה של שאלות חוקיות ואתיות, הנוגעות למוצר שמקבלים או אולי צריכים לקבל צופי הטלוויזיה כשהם צופים בכתבה חדשותית על הפועל באר-שבע והבעלים שלה. האם קושמרו העיתונאי, המתפקד במקביל גם כאוהד, יכול להמשיך למלא את המשימה העיתונאית, גם אם היא אינה חדשותית נטו, אלא יותר מגזין צבע רגשני?

סעיף 64 לחוק הרשות השנייה קובע כי "חברת החדשות תקיים שידורי חדשות מדויקים, מהימנים ומאוזנים, ולא ישוקפו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהלי החברה, עובדיה ובעלי מניותיה". לכאורה, קושמרו, שהוא עובד חברת החדשות, מנוע מלהביא אל המסך את העדפותיו הפרטיות ואת אהדתו לקבוצה מסוימת כשהוא במשימה עיתונאית מטעם החברה.

גם כללי האתיקה של הרשות השנייה מטילים אחריות על זכיין וחברת חדשות: "לא ישדר בעל זכיון ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק או מטעה". כללי האתיקה של מועצת העיתונות מוסיפים על אלו. כלל 15א קובע למשל כי "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב שבו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר". הוא מצטרף להוראות קודמות באותו תקנון הקובעות למשל ש"לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק" (סעיף 4א), ומנגד לא יימנעו מפרסום פרטים שיש בהם עניין ציבורי (סעיף 4ב).

אז האם עיתונאים אוהדים יכולים באמת ובתמים להעמיד על רגליו מוצר עיתונאי ראוי, או שזהו קרב אבוד מראש? השאלה הזאת טובה, אך דומה שבכל הנוגע לספורט ועיתונאי ספורט, היא הוכרעה מזמן, ובמשחק הזה הפסידה האתיקה. דומה כי עיתונות הספורט היא אחד התחומים העיתונאיים היחידים, אם לא היחיד, שהטיה לטובת או לרעת מסוקר היא מובנת ולגיטימית ונתפסת אף כמעוררת עניין נוסף בדיווחים ואף משפרת אותם לעתים.

לעתים הגילוי הנאות הוא המחלה עצמה. הוא מתיר לכותב או למסקר להגביר הטיות ולזנוח הקפדה על כל פרקטיקה עיתונאית בסיסית. באותו אופן שצורחים ביציע, אפשר לירות שורות ביקורת או שבח מעל דפי עיתון או באולפנים קולניים

בניגוד לתחום הפוליטי, המדיני או הכלכלי למשל, שבהם זיהוי והטיות נחשבים לעניינים שאין להתגאות בהם והם מחלישים את המוניטין העיתונאי של המסקרים, הספורט מוביל את ההטיה לגבהים חדשים. מופעי שנאה, בוז ולעג הם עניין שגור ושגרתי בדיווחים ובניתוחים של כתבי ופרשני ספורט. הכלל הוא שלגיטימי לשנוא, ולא פחות משחשובה אהדה לקבוצה מסוימת, חשובה גם השנאה לצדדים אחרים. הכללים האלה, חזקים מתמיד, חיים באותו מרחב וזמן יחד עם כללי האתיקה והוראות החוק, תוך התעלמות הדדית. השאלה אם ההתעלמות ההדדית הזאת מעלימה את הבעיה.

יש שיטענו כי עצם הידיעה על ההטיה פותרת את הבעיה. הגילוי הנאות הוא התרופה. כמו שכתבתי כאן לא פעם: לעתים הגילוי הנאות הוא המחלה עצמה. הוא מתיר לכותב או למסקר להגביר הטיות ולזנוח הקפדה על כל פרקטיקה עיתונאית בסיסית. באותו אופן שצורחים ביציע, אפשר לירות שורות ביקורת או שבח מעל דפי עיתון או באולפנים קולניים. יש אחרים שמזהים כאן בעיה אמיתית ומנסים לפתור אותה. היו עורכי ספורט שהקפידו לבצע סבב כתבים כדי למנוע התקשרות יתר של מסקר לקבוצה ולקשרים שפיתח עם אנשיה, כמו גם להבטיח שסיקור קבוצה הוא רק תחנה בדרך לקבוצה אחרת, וגם אם קורה שאוהד מסקר את קבוצתו, הנזק והזמן מוגבלים.

אז האם היופי הוא בהטיה? מה מחפש הצופה של כתבת מגזין כזו בערב שישי? האם אכפת לו בכלל שקושמרו הוא אוהד, או שזאת בעצם הנקודה היפה בסיפור מבחינתו? כל אלה שאלות טובות שהתשובה עליהן תלויה בטיבו של המשיב. לא תמיד בטוח שהמוצר העיתונאי המבוקש הוא הסחורה האנינה ביותר מבחינה מקצועית. והאם זה לא בעצם תמצית הסיפור של "ישראל היום", העיתון הנפוץ במדינה? או שבלי משים עברנו לעסוק בשאלת "העיתון כאוהד"?

אלעד מן היה עיתונאי ספורט בעיתוני רשת שוקן והוא אוהד של בית"ר ירושלים (אבל גם של ליברפול)