חצי האי קרים, אריתריאה, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, צפון-קוריאה. כשחושבים על משטרים שאינם מאפשרים לנתיניהם לקיים עיתונות חופשית, חושבים בדרך כלל על מדינות טוטליטריות, או כאלה ששרויות בעיצומה של מערכה צבאית. כאלה הן חמש הטריטוריות המוזכרות לעיל, שתופסות את חמשת המקומות האחרונים בדירוג חופש העיתונות העדכני של הארגון Freedom House. ואולם, תהליכים עולמיים החלים בשנים האחרונות בקרב מדינות מסוג אחר – מערביות, מתקדמות ובעיקר דמוקרטיות – מטשטשים את החלוקה המסורתית ביניהן ובין מקבילותיהן הסגורות והנחשלות.
רובי: "אחד הדברים שאנחנו עוסקים בהם זו הנטייה של ממשלות להשתמש בחוקים שנועדו למלחמה בטרור ככלי להשתקת מבקרים"
רוברט רוּבּי, מנהל הפרסומים ב-Freedom House, אומר שמדובר בטרנד. רובי, שהגיע ארצה כדי להשתתף בכנס חופש העיתונות של מועדון העיתונאים ירושלים שהחל היום, ישוחח מחר (26.5.15) עם באי הכנס על דו"ח חופש העיתונות השנתי של Freedom House.
מעורבותן ההולכת וגוברת של מדינות דמוקרטיות במעקב אחר עיתונאים, הוא אומר בשיחה עם "העין השביעית", מציבה אתגר רציני בפני גופים המנסים להתריע על הפרה של זכויות אדם, ובכלל זה פגיעה בחופש הביטוי והעיתונות: בשל האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים העומדים לרשותן של אותן מדינות, לעתים קרובות קשה עד בלתי אפשרי לזהות התנהלות פוגענית מצדן.
גלן גרינוולד, חושף מסמכי אדוארד סנודן, תימצת את המצב הזה לאחרונה באופן נחרץ, אולי נחרץ מדי, בעקבות יוזמת מעקב ופיקוח שנויה במחלוקת שמקדמת ממשלת בריטניה. האיום הגדול ביותר על חופש הביטוי, קבע גרינוולד, אינו נשקף מארגוני טרור, כי אם מאלה המתיימרים להילחם בו. "המגמה הזאת אכן מטרידה מאוד", אומר רוברט רובי. "אחד הדברים שאנחנו עוסקים בהם הוא הנטייה של ממשלות להשתמש בחוקים שנועדו למלחמה בטרור ככלי להשתקת מבקרים".
התופעה הזאת, אומר רובי, חשופה לעיניהם של מי שלוקחים חלק בתהליך ההפקה וההפצה של מידע – עיתונאים, בעלי תפקידים בארגוני החברה האזרחית, חוקרים מתחומי ידע שונים – אך מבחינת הציבור הכללי, ההתנהלות הזאת לעתים קרובות שקופה. "אנשים לא יודעים מה הם לא יודעים", הוא אומר בהקשר זה. "יש ממשלות שמצליחות לכסות את העקבות שלהן, וזה אכן מגביל את האופן שבו מעשיהן יכולים להשתקף במחקרים מהסוג שלנו", אומר רובי.
התפתחות המרחב המקוון בעשורים האחרונים העניקה רוח גבית לחופש הביטוי והפרסום, ובין היתר העצימה את האפשרות של עיתונאים לאסוף מידע ולתקשר עם מקורות. יכול להיות שרק עכשיו אנחנו מגלים את מחיר החופש הזה?
"כשאנחנו מדברים על מעקב ממשלתי אחר אזרחים בכלל ועיתונאים בפרט, חשוב לזכור שמעקב הוא סוגיה הקשורה למדינות דמוקרטיות וגם למדינות לא-דמוקרטיות. ההבדל העיקרי הוא שבמדינות דמוקרטיות, ברוב המקרים, תוכניות מעקב ממשלתיות נתונות לפיקוח עצמאי, חיצוני לגופים המבצעים את המעקב; המעקב עצמו מוגבל בהיקפו, ויש פחות סיכויים שישתמשו בו לרעה לצרכים פוליטיים.
"לא עולה בראשי דוגמה מקבילה ל'ישראל היום' ממדינה אחרת, אבל אני כן יכול לציין שבעלות ריכוזית ושליטה מוגזמת בשוק אינן מאפיין חיובי, והן משפיעות לרעה על דירוג חופש העיתונות של Freedom House"
"אנחנו יודעים, לדוגמה, שעיתונאים מסוימים באירופה ובארצות-הברית היו נתונים למעקב כשיצרו קשר עם מקורות הקשורים לביטחון הלאומי של ארצותיהם, וזוהי בעיה. אבל זה די שונה מדרכי המעקב במדינות כמו סין, איראן או קובה, שבהן הרשויות מסמנות עיתונאים עצמאיים העוסקים בחשיפה של שחיתות ממשלתית או הפרה של זכויות אדם, ומשתמשות במידע שנאסף עליהם כדי להכניס אותם לכלא. המסקנה מבחינתי היא שעיתונאים בימינו, בלי קשר למדינה שבה הם פועלים, צריכים לוודא שהם משתמשים באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר להגנה על מקורותיהם".
לצד המידע הנחשף בשנים האחרונות בנוגע לאופן שבו מדינות עוקבות אחר ציבור אזרחיהן, בארגונו של רובי הצביעו לא מזמן על מגמה נוספת שבאמצעותה מבקשות ממשלות שונות לשלוט בשיח הציבורי: קימתה לתחייה של התעמולה הממשלתית, שאינה מסתכמת כבעבר בתשדירי הסברה גלויים, כרזות ופמפלטים, אלא זוחלת בדרכי עקיפין אל אמצעי תקשורת שאינם מזוהים עם הממשל בהכרח.
מה תגיד למי שיטען שמסרים מהסוג שממשלות מעוניינות לקדם הם בסך-הכל עוד קול לגיטימי בשיח הציבורי?
"זה קול לגיטימי, אבל צריך להיזהר: מקומה של תעמולה ממשלתית נעשה מסוכן כשהוא דוחק החוצה קולות אחרים. כדאי גם לשים לב לתופעה נוספת: הגבלה של חופש העיתונות דרך הממשק שבין הממשל לבין בעלי השליטה בכלי התקשורת".
התופעה הזו מטרידה במיוחד משום שבמקרים שבהם כלי התקשורת שמשמש בימה לתעמולה אינו שייך לממשל, לאזרחים קשה הרבה יותר להבין מה עומד מאחוריו. הטבע האמיתי שלהם אינו חשוף. כאן בישראל, למשל, העיתון היומי הנפוץ ביותר הוא "ישראל היום", שאמנם שייך למיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, אך בפועל משמש שופר של לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו.
"לא עולה בראשי דוגמה מקבילה ל'ישראל היום' ממדינה אחרת, אבל אני כן יכול לציין שבעלות ריכוזית ושליטה מוגזמת בשוק אינן מאפיין חיובי, והן משפיעות לרעה על דירוג חופש העיתונות של Freedom House. באשר ל'ישראל היום', ששיעור החשיפה היומי שלו מתקרב ל-40%, אנחנו מאמינים שכשיש ריכוז כזה של השפעה אצל עיתון אחד, זה מפעיל לחץ על עיתונים אחרים. אנחנו יודעים גם שהמודל העסקי של 'ישראל היום' גרם לעיתונים המתחרים לחתוך את מחירי הפרסום, וזה אחד הדברים שהובילו לקריסה של 'מעריב'. באופן כללי, זה לא סממן חיובי".
רוברט רובי, מנהל הפרסומים בפרידום-האוס, מאי 2015, ירושלים (צילום: מיכל פתאל)
מהצד של התוכן, נראה שזה סוג חדש של תעמולה: לא בדיוק תעמולה ממשלתית, אולי יותר בכיוון של תעמולה אזרחית, או ציבורית, עד כמה שניתן לכנות כך מיליארדר זר.
"זהותם של הגורמים שלהם שייכת התקשורת הפרטית היא מרכיב חשוב מאוד בשאלה אם למדינה כלשהי יש תקשורת חופשית. כשלכלי תקשורת יש בעלים דומיננטי אחד – בין אם הוא הממשלה ובין אם הוא גורם פרטי – זה אינו מצב בריא. ריכוז של בעלות ומגוון קולות מוגבל אינם איכויות חיוביות.
"אז אמנם אני לא יכול לחשוב כרגע על דוגמה זהה ל'ישראל היום', אבל אכן מדובר בתופעה; אנחנו ב-Freedom House כבר הבענו דאגה ממצבים שבהם כלי תקשורת מהסקטור הפרטי מוחזקים על-ידי בעלי-ברית אישיים של ההנהגה הפוליטית, או על-ידי בעלי הון שהעלמת מידע ביקורתי על הממשל מתיישרת עם האינטרס העסקי הצר שלהם. ראינו מקרים כאלה בוונצואלה, זה קרה גם בטורקיה ובאקוואדור, וגם במדינות אירופיות כמו יוון והונגריה".
מאוריציוס, סמואה, ישראל
דו"חות חופש העיתונות השנתיים של Freedom House, שאותם מחברים כ-100 מומחים אזוריים הכפופים למנגנון פיקוח שמפעיל הארגון האמריקאי, מעניקים לכל מדינה ניקוד המשקף את רמת החופש העיתונאי שהיא מאפשרת בגבולותיה. המדינות והטריטוריות הנבדקות מחולקות לשלוש קבוצות: מדינות חופשיות, מדינות חופשיות באופן חלקי, ומדינות שאינן חופשיות.
בדו"ח שסיכם את ממצאי 2014, שפורסם בחודש שעבר, הוגדרה ישראל כמדינה החופשית היחידה באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה, אך זכתה לניקוד בינוני שהציב אותה מתחת למדינות כמו טונגה, סורינאם ופפואה–גיניאה-החדשה, עם ניקוד זהה לזה של מאוריציוס וסמואה.
מפת חופש העיתונות של נארגון Freedom House לשנת 2015 (לחצו להגדלה)
רובי, בעבר עיתונאי ביומון האמריקאי "בולטימור סאן", היה בעבר שליח העיתון למזרח התיכון, ומתוקף תפקידו זה התגורר בירושלים במשך חמש שנים. לדבריו, אף שבעשור האחרון הוגדרה ישראל פעמיים כמדינה המקיימת חופש עיתונות חלקי בלבד, וחרף ההשפעה השלילית של "ישראל היום" שהוזכרה לעיל, ניתן בכל זאת להצביע על כמה מגמות חיוביות בולטות בשדה התקשורת הישראלי.
"אמנם יש אצלכם צנזורה צבאית, צווי איסור פרסום והגבלות על תנועת עיתונאים – אבל הזירה התקשורתית בישראל מלאת חיים ובאופן כללי פלורליסטית", הוא אומר. "ביחס למדינות אחרות, בישראל יש הגנה משפטית חזקה על חופש העיתונות, וזה כולל את הפסיקות שהכירו בוועדי העיתונאים ב'ידיעות אחרונות' ובכלי תקשורת אחרים. במושגים של Freedom House, זוהי אינדיקציה לכך שציבור העיתונאים עומד על זכויותיו כקבוצה".
מנסיונך, עד כמה דו"חות מהסוג שאתם מפרסמים משפיעים על הנעשה בשטח?
"הדו"חות שלנו לא גורמים לממשלות לבצע פניות פרסה, אבל כשהתנאים מתאימים – הם יכולים לשנות את השיח. קח למשל מדינה כמו טורקיה. לפני שנה בערך, ההחלטה לשנות את ההגדרה של טורקיה ממדינה בעלת חופש עיתונות חלקי למדינה שאינה חופשייה עוררה דיון ציבורי נרחב, כולל ביקורת חריפה מצד גורמי ממשל טורקיים. זה לא שהדו"חות שלנו יגרמו למדינה כלשהי לומר, 'או.קיי, נבצע מיד כל מה שתציעו, תודה רבה'. אבל הם כן מאפשרים לעיתונאים ולארגוני החברה האזרחית לומר לציבור: 'תראו, יש כאן ארגון עצמאי שמצביע על כך שהדברים אינם מתנהלים כשורה, ועלינו לדון בכך'".
יש מדינות שבהן הציבור כלל אינו יודע על קיומו של דו"ח שבו נאמרים דברים חריפים על המדינה ומערכת הממשל?
"אני חושב ששנינו יודעים את התשובה לכך, והתשובה היא לרוע המזל חיובית. אחד הטרנדים המופיעים בדו"חות הוא השימוש שעושים משטרים אוטוריטריים בטכניקות תעמולה מורכבות.
"דוגמה בולטת אחת היא רוסיה, ודוגמה אחרת היא סין. במדינות מהסוג הזה, הממשלות לא בהכרח שולטות באופן ישיר בכל גופי התקשורת, או ממלאות את הרחובות בכרזות תעמולה. יש בהן תוכניות טלוויזיה שמבחינה טכנית מופקות לפי הסטנדרטים המקצועיים הגבוהים ביותר – חוץ מאלמנט אחד: הן אינן מבוססות על מידע עובדתי. אין בהן עיתונות הגונה או אובייקטיבית. מדובר בתעמולה, ואני חושב שעיתונאים מקצועיים יודעים לזהות את זה כשהם רואים את זה".
אבל הציבור הרחב לא בהכרח.
"זה נכון. הציבור הרחב לא בהכרח מבחין".