לא מעט צייצנים, ובהם עיתונאים רבים, חשו מבוכה לנוכח הכתבה בתוכנית "המקור" על בוז'י הרצוג (למה לקרוא לכתבה "סרט" או להציג אותה בשם "הרצוג", כאילו מדובר במונוגרפיה על ורנר הרצוג של התקופה הבווארית? למה הטלוויזיה מנסה שוב ושוב לחרוג מעצמה, וחמור מזה – מדוע אנשים מן היישוב משתפים עם זה פעולה?). ההפניה באתר "הארץ" לביקורת של רוגל אלפר על התוכנית גרסה: "לראות את בוז'י ולהתכווץ בכיסא מרוב מבוכה". העיתונאי עמית סגל איבחן שעצם הכנסת מצלמות לישיבות קמפיין סגורות הוא "פיגוע התאבדות", שזה, אם לנסח בפשטנות מסוימת, קצת כמו שנגר יאמר שהוא חש מאוים מהעץ.
נראה שמרבית הטענות שהופנו כלפי הרצוג לנוכח האופן שבו הוצג בתוכנית מתכנסות לאמירה "הוא לא פוטוגני". בשולי הדברים, הוא גם עושה רושם של מנהל די בינוני. זהו, פחות או יותר. אבל האבחנות החלביות הללו מסתירות את המשמעות האמיתית של הבוז כלפי הרצוג על עצם נכונותו להכניס מצלמה לקמפיין; בוז שמלכתחילה מובלעת בו ההערצה ליריבו נתניהו בכל מה שקשור לגישתו השוללנית כלפי סיקור תקשורתי בלתי תלוי.
ההשוואה בין הרצוג לנתניהו מזכירה קצת את ההשוואה בין מדיניות דובר צה"ל במלחמת לבנון השנייה למדיניותו ב"עופרת יצוקה": הראשונה, מבית-היוצר של מירי רגב, נקראה על-ידי התקשורת "מופקרת" (וגם זכתה לביקורת קשה בוועדת וינוגרד); את השנייה, מבית-היוצר של אבי בניהו, שמנעה באלימות חוקית כל אפשרות של סיקור, התקשורת היללה. כמו עמית סגל, כך גם העיתונות הישראלית כולה מתרגשת כשנמנע ממנה לבצע את עבודתה.
מתוך הפתיח לכתבה בערוץ 10 (צילום מסך)
העובדה שאותה התבנית חוזרת בסיפור נתניהו-הרצוג חושפת סנטימנט חזק שבז לכל אדם או גוף שמחליק לרגע מחוץ לדימוי שלו. מדוע? אם אני צריך לנחש, אז התשובה היא: כי זה מביך. מביך לראות את בוז'י טועה, מתלבט, מהרהר, לא מוכן לצאת מהאוטו בלי ליווי וצועק במגפון לשלושה אנשים. מביך כמו שמביך לשמוע את הקול של עצמך בהקלטה. כמו שהחיים מביכים. בשונה ממה שמשתקף ברשתות החברתיות, המכניקה של היומיום רחוקה מלהיות פוטוגנית.
אלא שכל זה נכון רק בתנאי, כמובן, שאתה מזדהה עם מושא המבוכה. ועיתונאים רבים, כמתברר, מזדהים עם הרצוג.
אז מה פשר ההתקפה עליו כעת? היה אפשר לטעון שהיא חלק מניסיון כושל להשמיד ראיות. אדם שהתקשורת תמכה בו מציג לראווה את כשלונו, ובמשתמע, מביך אותה. אלא שבאופן פרדוקסלי, הדחקת הממדים השונים באישיותו של הרצוג, ויותר מזה, ההגנה על עמדה עקרונית שלפיה שאין להם זכות להיראות, מביאה לתוצאה הפוכה מהמקוּוה.
עמדה כזאת מסייעת בהעלמת העובדה שהמציאות של זה שמסתיר (נתניהו) אינה שונה בהרבה מהמציאות של זה שאינו מסתיר (הרצוג). בהקשר הזה מעניין לבחון את הדו-משמעות של האמירה שנישאה בפי רבים מהמבקרים: "אצל ביבי זה לא היה קורה". מי שמבטא אותה לא רק אומר שהסיקור החודרני לא היה מתאפשר, אלא שהאירועים שהוא נועד לתעד לא התרחשו. משום שבין אם התרחשו ובין אם לאו, אם הם אינם מתועדים, אין להם זכר במרחב הציבורי, ואם אין להם זכר במרחב הציבורי, הם אינם נוכחים בתודעה. משמע, הם לא קרו. פשוט ככה.
והרי ברור שבמציאות, הקמפיין של נתניהו הורכב מאוסף לא קטן יותר של רגעי מבוכה ועצבים והיסטריה ופאניקה וגלגול אחריות. ודוק: ניר חפץ היה אחד האנשים המרכזיים שהופקדו עליו. אולם הלגלוג על הרצוג, שמשתמעת ממנו הערצת המדיניות התקשורתית ההרמטית של נתניהו, כמוהו כאמירה שכל זה לא קרה. בישיבות הקמפיין של מטה נתניהו כנראה דיברו על ההבדלים בין שירת קיטס לזו של ייטס.