שלמה מן, בעל טור ביקורת תקשורת הספורט באתר זה, הגיש בשבוע שעבר ערעור על פסק הדין שחייב אותו לפצות את אופירה אסייג בעשרות אלפי שקלים בגין הוצאת דיבה.

מן, שהפעיל בין אוגוסט 2007 למרץ 2008 את הבלוג "עומדים בשער" וכתב בו ביקורת על תקשורת הספורט בישראל תחת הכינוי "יגר מאיסטר", נתבע לפני כשבע שנים על-ידי אסייג ונדרש לפצותה בעקבות עשרות ביקורות חריפות ותיאורים בלתי מחמיאים של עבודתה ושל אתר one שבו היא משמשת עורכת ראשית. יחד עם מן נתבעו גם רביב שכטר ועודד קרמר, שהפעילו את הבלוג בטרם תפס מן את מקומם. אסייג דרשה מהנתבעים, באמצעות עו"ד שי אליאס, פיצוי בסך שני מיליון שקל. מן, באמצעות עורכי-הדין שמעון מורמי ויהונתן קלינגר, טען כי התבטאויותיו חוסות תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. שכטר וקרמר העלו טענות דומות באמצעות עו"ד יורם עברון.

לפני שבועות אחדים פסקה השופטת רונית פינצ'וק-אלט כי מרבית ההתבטאויות של הנתבעים כלפי אסייג ו-one חוסות תחת הגנות חוק איסור לשון הרע, אולם כמה מהן אינן ראויות להגנת החוק, ובשל כך חייבה את מן לפצות את אסייג ואת חברת סיטינט בע"מ, מפעילת האתר, ב-75 אלף שקל, ועוד 15 אלף שקל עבור שכר טרחת עורך-דין, ואת רביב ושכטר לשלם פיצוי בסך 30 אלף שקל, בתוספת 10,000 שקל עבור שכר טרחת עורך-דין.

בערעור שהגיש מן מודגש כי על אף שנתבע בגין 35 פרסומים, רק הטענות הנוגעות לשלושה מהם לא נדחו על-ידי בית-המשפט. מן צירף לערעורו טבלה המציגה כיצד רוב מוחלט של פרסומיו התקבלו על-ידי בית-המשפט כמוגנים לפי חוק, ואילו רק מיעוט קטן מהם נמצא חייב. בין היתר טוען מן כי לא ראוי לחייבו בהוצאות משפט במקרה שבו רוב טענותיו התקבלו על-ידי בית-המשפט ואילו מרבית טענות התובעות נדחו.

להורדת הקובץ (PDF, 121KB)

בנוגע לפרסום אחד נטען כי כלל לא יוחס למן בכתב התביעה, באשר לשני נטען כי פעם נקבע כביקורת לגיטימית ופעם אחרת כלשון הרע, וביחס לשלישי נטען כי בבסיסו פרט שולי שהפך לעיקר. את הערעור הגיש מן באמצעות עורכי-הדין מורמי וקלינגר, שפועלים כעת מטעם הקליניקה לנפגעי תביעות השתקה מבית התנועה לזכויות דיגיטליות. הקליניקה, כך נכתב בערעור, מלווה כעת את ההליך ונושאת בהוצאותיו עד למתן פסק הדין, "בהתחשב בחשיבות הציבורית של התיק וסיכויי הערעור".

הפרסום הראשון שבגינו חויב מן בפסק הדין של השלום נכתב בעקבות טוקבקים שהופיעו באתר one. אחד מהם קרא לבצע מעשים מגונים במיכל גרונוולד, מחברת ידיעה שפורסמה באתר. בין היתר נכתב [השגיאה במקור]:

מה שבטוח זה שאני כל כך רוצה לשים את הזרג שלי בפה שלך ולשמוע אותך נחנקת בכל עבה".

בעקבות טוקבק זה כתב מן כי זו:

עוד דוגמא לתכנים המשובחים של אתר המסיבות והריכולים, ולא פחות חשוב הפיקוח על התכנים. הגברת מיכל גרונוולד כתבה טור דעה והנה טוקבק 29 שנכתב בשבת בשש בבקר ונכון ליום ראשון בבקר עדיין ניצב שם בגאון. כנראה שבבית בסר מתגאים בתכנים כאלה שמביאים רייטינג הרבה יותר מתוכן הטור עצמו, כך שחלילה להם מלמחוק, ולעזאזל הכבוד של הכותבת. אתר שכולו חרפה וכלימה".

בפסק הדין של השלום נקבע כי הטענה (חרף השימוש במלה "כנראה") שהטוקבק לא הוסר משיקולי רייטינג לא הוכחה, ואינה ראויה להגנת חוק איסור לשון הרע.

בערעור טוען מן כי בכל הקשור לדיני לשון הרע, "אין להתמקד ברכיב זה או אחר בפרסום, אלא להסתכל על הפרסום בכללותו. אין צורך להראות כי אכן הביטוי הוא אמת מוחלטת, אלא די בכך שהוא אמת לשעתה, או כי סביר להניח כי אדם היודע כי מערכת אוטומטית לסינון תכנים וגם סינון ידני של התכנים [יסיק כי זו] לא תאפשר לתגובה מסוג זה להופיע במשך למעלה מ-24 שעות. [...] ברור כי הטענה שהרווח הוא ברייטינג לא היתה חלק משמעותי מכתב הטענות של המשיבות 1 ו-2 [סיטינט ואסייג]. המשיבות לא טענו כי לשון הרע נובעת בגין שיקולי הרייטינג, אלא בגין הטענה כי מדובר באתר אשפה".

הפרסום השני שבגינו חויב מן לשלם פיצוי בא בעקבות רשימה שפירסמה אסייג ובה כתבה כך:

ליפה אחת מגבול עירק, ציחקקה על עצמה ועל קולגות... ושכחה לתקן את שן 46. הלו ליפה, קחי בקלות את ההחלקות בשיער... ובימים עמוסים בלחות תתארגני מראש עם גומיות וקליפסים. בפעם הבאה שאת מחייכת תתקני את השיניים ומהר".

בעקבות דברים אלה כתב מן:

להגנתה תאמר הגברת המכובדת מ-one שהיא לא הזכירה שמות, שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה, והאמת שהיא צודקת. גם אני לא מעוניין להזכיר שמות, רק רציתי לספר שיש בהמה אחת שמרוב שעסוקה כל הזמן בלצחקק ולהעליב את הקולגות, שכחה לתקן את עטיני הפרה החולבת המשתלשלים לה מהחזה בואכה הפופיק".

לדברי באי-כוחו של מן, "הוא השתמש באותה שפה מטפורית של המשיבה 2, אשר נטפלת למראה חיצוני של כתבת". עוד נטען בערעור כי במקרה אחר קבע בית-משפט השלום כי ביקורת של מן על פרסום של אסייג שבו השתמשה בביטויים דומים זוכה להגנת חוק איסור לשון הרע. "כאשר הביקורת הובאה בשפה מעט גסה יותר, הרי שבית-המשפט שגה ופסק כי אין מדובר בהבעת דעה מוגנת. ובכך נוצרה טעות מהותית", נטען.

נוסף לכך טוען מן כי דברי הביקורת שלו על המראה החיצוני של אסייג נותרו באוויר 12 שעות בלבד, והוסרו משהגיע למסקנה "כי מדובר בהבעת דעה סרת טעם". בית-משפט השלום קבע כי הפרסום הוסר רק לאחר התערבות האתר תפוז, שבו התארח הבלוג. מן טוען כי קביעה זו שגויה, וכי הוא עצמו העיד שהסיר את הפרסום בתוך זמן קצר וכי עדות זו לא נסתרה.

הפרסום השלישי שבגינו חויב מן ("זו האתיקה החדשה של גברת one ביזנס. לשקר בלי למצמץ, גם בלי לטרוח לרמות בהזזת השעון לאחור... one הוא אתר ללא בושה, ללא ערכים") יוחס לטענתו על-ידי התובעות לשכטר ולקרמר, שהכחישו כי פירסמו אותו. בית-המשפט החליט ביוזמתו לחייב את מן בפיצוי על פרסום זה, ולכן לטענתו יש להפוך את הקביעה.

לחלופין מבקש להסביר מן כי הביקורת שלו על הזזת השעונים באתר one נבעה ממקרה שבו מועד פרסום כתבה באתר שונה והוקדם בשמונה דקות כדי להתגאות ב"פרסום ראשוני" של המידע. "הדבר הוכח בחומר הראיות בתיק, ובית-המשפט לא נתן דעתו לחומר ראיות זה", טוען מן.

למעט הטענות הממוקדות בשלושת הפרסומים שבגינם חויב בפיצוי, טוען מן כי גובה הפיצויים שנפסק לטובת אסייג וחברת סיטינט הוא "חסר פרופורציה לנזק". לדבריו, בבואו לקבוע גובה פיצויים בתביעות לשון הרע על בית-המשפט לשקול את היקף הפרסום והחשיפה שקיבל; את טיב היחסים בין המפרסם לבין הנפגע, לרבות יחסי הכוחות ביניהם; את העובדה כי לנתבע לא צמח רווח מהפרסום; את מידת הנזק שנגרם (במקרה הזה לא נגרם נזק לתובעות, טוען מן); ואת חומרת הביטויים בפרסום.

מן מציע, באמצעות עורכי-דינו, שיטה לחישוב מדויק של הפיצוי הראוי, על סמך העקרונות שמוזכרים לעיל, ומגיע למסקנה כי גם אם יידחו טענותיו שהפרסומים הללו מוגנים על-ידי ההגנות בחוק איסור לשון הרע, הרי שהפיצוי שיש לשלם בגינם נמוך משמעותית מפסיקתו של בית-משפט השלום.

"ערעור זה הוא ראשון במעלה ובחשיבות בהתחשב בחופש הביטוי, שהוא ערך מוגן וחוקתי", כותבים באי-כוחו של מן, "ובהתחשב בכך שתביעה שהוגשה לצורך השתקת הביקורת של המערער הצליחה בסופו של דבר, וזכותו החוקתית של המערער (שנהנה מאנונימיות עד לחשיפתו שלא כדין) נפגעה".

8993-04-15
ת"א 27120-08