הכי בטוח בעולם

"מטוס האיירבוס 320 נמצא כבר למעלה מ-20 שנה בשירות והוא אחד המטוסים הנפוצים ביותר בעולם. כ-3,660 מטוסים מדגם זה טסים כל יום, ורק מטוס בואינג 737 נפוץ ממנו. משפחת מטוסי האיירבוס מאופיינת בפשטות תפעולית, הן מבחינת הטייסים והן מבחינת התחזוקה, ולכן דגמים אלה נפוצים מאוד בקרב חברות הלואו-קוסט". מיקי כץ, קברניט מטוסי 777, המנחה קורס למניעת חרדות טיסה, כותב את הדברים ב"מעריב".

"ראוי לציין גם כי לגיל המטוס אין כל השלכה על רמת הבטיחות שלו, שכן תחזוקת המטוס כוללת החלפה מתמדת של רכיבים. לכן, מטוס בן 24 שנים יכול להיות מורכב מחלפים וממערכות חדשות לגמרי. בכל יום טסים בעולם כ-6 מיליון איש בטיסות מסחריות, והמספר רק גדל כל הזמן. זו עדיין אחת המערכות הבטוחות בעולם", הוא מסכם.

בטוח, לא בטוח – מה שבטוח הם רגעי החרדה שעוברים על כל אחד מששת המיליונים שנחגרים מדי יום לכסאם לקראת ההמראה, ורגעי הריגוש העוברים על שאר המיליארדים, שביום זה או אחר עתידים להדק חגורות וליישר את גב המושב. "ידיעות אחרונות" פונה לקהל הזה בכותרת המבעיתה "8 דקות לגיהנום". לידו, כותרת "ישראל היום", שגם עורכיו בחרו באסון המטוס לכותרתם הראשית, נראית עניינית להפליא: "אסון בהרי האלפים". מבין כל מעללי "ידיעות", אחד הנקלים הוא הצורך להסביר את המובן מאליו ולהעצימו. כן, ראינו את סימולציית המטוס המתנגש בקרקע. כן, זה מצמרר, מטלטל ומזוויע, שלא לומר מחריד ומעורר חלחלה. אם "מעריב" מביא מומחה לשיכוך חרדת טיסה, "ידיעות" הוא מומחה לליבוי חרדת טיסה. זו פרנסה, וזו פרנסה.

הקושי הוא שגם כשמתבקש להחמיא ל"ישראל היום" על הכותרת המאופקת, העין נתקלת בכותרת המשנה: "150 נספו בהתרסקות בצרפת, ובהם הישראלי אייל באום (39)". זהו, כנראה, הסיכוי היחיד (חוץ מהאוסקר והנובל) של ישראלי החי בחו"ל ש"ישראל היום" יזכור שהוא ישראלי וישבצו בראש עמודו הראשון.

"התעופה המסחרית חוקרת עד תום כל תקלה או תאונה, מסיקה מסקנות ומיישמת לקחים באופן מיידי", מוסיף הטייס מיקי כץ. לעומתה, עיתונות הטבלואידים מקפידה להיצמד לתבניות תוכן וסגנון חלודות ונטולות ביקורת עצמית, שעיקרן אמירת המיותר: אם ניתן להבין את כותרת המשנה לדיווח על האופן שבו הגיבה משפחת ההרוג הישראלי, "אנחנו בהלם" ("ישראל היום"), קשה להבין את הצורך בתוספת "סיפר בקול קשה" לדברים הכואבים שאמר אחד מבני המשפחה, כפי שלא ברור למה להדביק את התואר "מזועזע" לחברו של המנוח: "'כשבסוף הבנתי שזה הוא הייתי בשוק, לא האמנתי', אמר אתמול סולי המזועזע" ("ידיעות"). גם הניצול המסורתי, זה שעמד לעלות על הטיסה אך דחה את צאתו למועד אחר, סיפר לכתבת "ידיעות" את סיפורו "בקול רועד".

ברור לכל שכל מקבלי הבשורה הם בשוק ובהלם (ממש כמו הלקוחות המרוצים של אראלה ממפעל הפיס), ובמיוחד אלה שקורבנות האסון יקרים ללבם ואפילו אלה הסובלים מחרדת טיסה. ואם כך, למה צריכה העיתונות הכתובה בעידן האודיו-ויזואלי לשרשר מלים ריקות במקום לנסות לגעת במהות ובמשמעות? את הרגש – כמו את התחושה – יידעו הקוראים להרעיף על הקורבנות ועל עצמם גם בלי הוראות בימוי, כל אחד בדרכו.

נשיא אורווליאני

כפי שהשמאל הליברלי נאחז בכוכבי-על בשמי העיתונות האמריקאית כמו תומס פרידמן או חתן הנובל פול קרוגמן, "ישראל היום" מביא לקוראיו את מיטב ההגות הניאו-שמרנית. הפעם תירגם החינמון את עיקרי מאמרו של בְּרֶט סטיבנס, חתן הפוליצר מה"וול-סטריט ג'ורנל". מיטיבי-זכור מכירים אותו גם כמי שכיהן כעורך ה"ג'רוזלם פוסט" בשנים 2002–2004 – שנות המשבר שבהן התפוררה אימפריית העיתונות הקנדית הולינג'ר שבבעלותה היה העיתון. סטיבנס הוזעק אז מעיתון האם שלו בניסיון לשקם את ה"פוסט", אולם לא הספיק להטביע כאן את חותמו בטרם חזר הביתה. עם זאת, כתיבתו החריפה והחושפנית בנושאי דיפלומטיה ומדיניות החוץ האמריקאית זיכתה אותו בהערכה גם בין אלה שאינם נמנים עם מחנהו.

"ברק אובמה, הנשיא האורווליאני" היא כותרת המאמר המקורי, וכך גם כותרת המשנה: "בכהונת נשיא ארה"ב חברים הם אויבים, הדחקה היא תבונה וכניעה היא ניצחון". למען הסר ספק טרחו ב"ישראל היום" להוסיף לכותרת המשנה עוד משפט: "אובמה רואה עולם הפוך – והקורבן הנוכחי של השקפתו הוא נתניהו". אם כבר רוצים עורכי "ישראל היום" להביא את המאמר לקוראיהם, למה לא להביאו כלשונו? למה להוסיף את תיאור הנאמר בו בליווי הערות מנחות?

"הקורבן הנוכחי של ההיפוך המוסרי של אובמה הוא 'ראש הממשלה הישראלי נתניהו', כותב העורך. 'בדרך כלל, מנדט דמוקרטי סוחף (כזה שבו זכה נתניהו) משקף לגיטימציה, אבל לא עבור אובמה. עכשיו אנו זוכים למופע המדהים שבו בנימין נתניהו הפך לפרסונה-נון-גרטה בגלל הצהרותיו, שפיקפקו בהיתכנות הנוכחית של פתרון שתי המדינות. הכל בשעה שראש הרשות הפלשתינית אבו-מאזן נמצא בשנה ה-11 של כהונתו בת ארבע השנים – בלי ציוץ של מחאה מהבית-הלבן.

"סטיבנס מציין כי דבריו של נתניהו ביום הבחירות על הציבור הערבי היו 'הערה מכוערת', אך מזכיר כי ראש הממשלה התנצל. 'זה יותר ממה שאפשר לומר על אבו-מאזן, שבשנה שעברה איים על ישראל במלחמת דת עולמית אם יורשה ליהודים לטמא את אל-אקצא', הוא מזכיר, 'ובממשל אובמה מתעקשים כי אבו-מאזן הוא בן-השיח הטוב ביותר שישראל תקבל. אולי זה נכון, אבל זה רק מדגיש את הנקודה שנתניהו ביקש לבסס מלכתחילה – ובגללה אובמה מאיים בשינוי בסיסי של יחסי ישראל-ארה"ב'. סטיבנס מזהיר שייתכן כי אבו-מאזן יקבל כעת את מבוקשו: "הצבעה אמריקנית בעד מדינה פלשתינית באו"ם.

"העורך הבכיר מסיים את מאמרו בעצה לממשלה הישראלית, ו'לכל מדינה אחרת שמטופלת בבוז על-ידי הממשל הגס הזה'; 'ענו לבוז בבוז', הוא קורא, 'אובמה משחק את תפקיד הבריון. הוא מתעלל רק באלה שהוא מרגיש שהם חלשים מדי או מנומסים מדי מכדי להגיב. [...] 'הישראלים יצטרכו להתוות את הנתיב שלהם להתנגדות', הוא מסכם. באשר להסכם על הגרעין האיראני, ייתכן שהם יצטרכו להתפרע: בואו נקווה שהאזהרות שלהם לא היו רק בלופים. ישראל שרדה את 19 השנים הראשונות שלה בלי חסות משמעותית מארה"ב. כעת כל שהיא צריכה לעשות זה לעבור את 22 החודשים הבאים, שאכן יהיו ארוכים".

קושי אמיתי

אורלי אזולאי מספרת ב"ידיעות" סיפור שונה לגמרי: "הנשיא אובמה לא השתכנע מנסיונותיו של ראש הממשלה לחזור בו מהצהרותיו נגד פתרון שתי המדינות". הכותרת העוקצנית היא ציטוט מדברי הנשיא: "נתניהו? יש לנו יחסי עבודה".

אלה דברי הנשיא אובמה, כפי שמביאה אזולאי: "עד כה הנחת העבודה של שני הצדדים היתה ששני הצדדים מסכימים למסלול שיוביל לפתרון שתי המדינות. ברגע שזה השתנה, אנחנו צריכים להיערך לזה מחדש. זה לא קשור למחויבות שלנו לישראל, שיתוף הפעולה יימשך במישורים המודיעיניים והצבאיים. אמשיך לעשות מה שעשיתי בכל תקופת נשיאותי: לשמור שחברינו בישראל יהיו בטוחים. אבל אני צריך להעריך מחדש איך נטפל מעתה בנושא מול ישראל והפלסטינים".

את היחסים עם נתניהו הגדיר אובמה כך: "לנתניהו ולי יש יחסי עבודה. נפגשתי איתו יותר מאשר עם כל מנהיג זר, ואנחנו מרבים לדבר. זה לא עניין של יחסי מנהיגים. יש כאן קושי אמיתי".

רונן ברגמן מסביר ב"ידיעות" כי "ישראל היתה יכולה להשיג את המידע על המתרחש מאחורי הקלעים בשיחות הגרעין משורה של מקורות, לאו דווקא מהאמריקאים. אחרי הכל, בשיחות האלה השתתפו גם גורמים אירופיים, משקיפים מטעם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית וכמובן האיראנים, שאחריהם ישראל מתאמצת לעקוב מקרוב.

"נניח שישראל אכן השיגה מידע מיירוט תשדורות של נציגים אמריקאים: גם ארה"ב נהגה באופן דומה כאשר האזינה לסלולרי של הקנצלרית אנגלה מרקל [...] הבעיה האמיתית היא לא המעקב אחרי תשדורות בסייבר-ספייס, אלא ההתערבות הישראלית בפוליטיקה האמריקאית [...] אם נציגים ישראלים, כחלק מאותה מדיניות אגרסיבית להשפיע על הממשל באמצעות הקונגרס, השתמשו במידע מודיעיני שהושג ממקורות אמריקאים – זו לא פחות משערורייה. ומעבר לזאת: יש בכך סכנה חמורה לחשיפת מקורות מודיעין.

"המדאיג מכל הוא עצם הדלפת הסיפור לתקשורת האמריקאית. זו הוכחה נוספת לכך שלמשבר בין הבית-הלבן לבית ברחוב בלפור יש השלכות אסטרטגיות הרבה מעבר למערכת היחסים בין שני המנהיגים. המשמעות צריכה להיות ברורה: מישהו שמאוד כועס עלינו משדר לעולם באמצעות ההדלפה הזו כי ישראל חותרת תחת אינטרסים אמריקאיים. תהיה זו טעות לחשוב שכעסו של אובמה לא יחלחל במורד סולם הדרגות וישפיע על נכונותם של מפקדי הצבא והמודיעין האמריקאי לסייע לישראל לשמור על בטחונה".

השר הראשון

עד כאן עשה משה כחלון את המהלך המושלם. למרות מעמדו בליכוד ואצל ראש הממשלה ("תהיו כחלונים"), הוא החליט להקים מפלגה והגיע אל היעד שהעמיד: שר האוצר בראש סיעה בינונית ולעת עתה אהודה. כחלון יוכל, בגיבוי ראש הממשלה, לבצע מדיניות ואולי להעביר רפורמות משמעותיות. מינוי כחלון ממחיש את הפיתוי שבהקמת מפלגה חדשה ועצמאית שתצמצם ותגביל את יכולת הפעולה של המפלגות הגדולות, המצרפיות. מבחינת פיצול קולות הבוחרים זו אינה בשורה משמחת והדבר מחייב את המפלגות הגדולות לערוך חשבון נפש לקראת הכנסת ה-21.

מינוי כחלון לשר האוצר ראוי לכותרת ראשית, הן מבחינת הצלחתו בקמפיין והן בגלל חשיבות התפקיד. רק "הארץ" מדווח בכותרת הראשית על הודעת נתניהו כי הוא מתכוון למנות את כחלון לשר האוצר הבא. מינוי כחלון בכל העיתונים הוא חלק מדיווח על המגעים להרכבת הממשלה.

"מעריב" ו"ישראל היום" הקצו לכך הפניות בעמודיהם הראשונים. "ידיעות" לא מצא את הנושא ראוי להפניה, אך הקצה את עמ' 12 ל"שר הראשון בממשלת נתניהו הרביעית" – תרתי משמע, כנראה. כחלון, על-פי העיתונים, צפוי לדרוש תפקידי מפתח נוספים, שלהם יזדקק בביצוע מהלכיו כשר האוצר.

מע"מ או ארנונה

לדרעי תהיה סיבה טובה להתנגד להצעת ועדת ברזילי לרפורמה בשוק הארנונה, כותב עמרי מילמן ב"כלכליסט". לפי אודי ברזילי, יו"ר ועדת ברזילי, המע"מ הוא מס רגרסיבי, אבל הארנונה הרבה יותר. משום כך, ביטול הארנונה והחלפתה בתוספת מע"מ בשיעור של כ-2.5% הם המהלכים המועדפים על הממשלה. ההתנגדות למס שצפויה לבוא מצד דרעי קשורה, לדברי מילמן, ל"תעשיית ההנחות" בארנונה הניתנות לציבור החרדי. ההנחות הניתנות לציבור אחד מעיקות על ציבור אחר שאינו זכאי להן.

התנגדות נוספת מציג עופר פטרסבורג במוסף "ממון" של "ידיעות". חיים ביבס, ראש העיר מודיעין-מכבים-רעות, הידוע גם כ"איש החזק בליכוד", מתנגד נחרצות למהלך. "העלאת המע"מ תוביל לפגיעה אנושה בשכבות החלשות ובמעמד הביניים ותביא לעלייה דרמטית במחירי הדיור", הוא אומר. לפי נמרוד בוסו ב"דה-מרקר", ביבס אומר במפורש: "במשטר הארנונה הנוכחי אוכלוסיות חלשות רבות נהנות מהנחות ופטורים שייעלמו כשיחויבו לשלם את המס באמצעות המע"מ".

מנגד, שלמה בוחבוט, ראש מועצת מעלות-תרשיחא, אומר לעופר פטרסבורג שהוא תומך בתוכנית. "כאיש חברתי, אני בעד הפחתת הנטל על אזרחי ישראל. הארנונה מאפשרת לרשויות המקומיות להעניק לאזרחי ישראל שירותים בכל תחומי החיים, כולל חינוך וביטחון, ולאור התקציבים החסרים מהמדינה, גם היא לא מספיקה. אם משרד האוצר ידאג לתקצב את הרשויות המקומיות בהתאמה מלאה אשר הולמת את היקף השירותים לתושב ואף יגדיל את תקציבי הרשויות המקומיות בגליל ובנגב כדי לצמצם פערים – אז ודאי שאני בעד". בוסו מספר על "מקורב ליוזמה" הטוען כי "ביטול הארנונה דווקא יגביר את הצדק החלוקתי, שכן הוא צפוי להיטיב עם הרשויות החלשות".

היום התרגשתי

מן השקית שהביא הבוקר מחלק העיתונים נשר דיסק. מבדיקה ראשונית עלה כי מדובר במשחק על רקע פרסומי – חלק מפרויקט "שולחן משפחתי", שהוא חלק משיתוף הפעולה המסחרי בין "ידיעות" לחברת המזון אוסם. כל עמודי המערכת במוסף היומי מוקדשים היום למיזם המסחרי. על פני כפולת העמודים 15–16 מתפרסמת היום ב"ידיעות" מודעת ענק: ב-25.3, כלומר, הערב, כולנו יושבים לארוחת ערב משפחתית (כולנו חוץ ממי שלא יכול, לא רוצה, או שאין לו משפחה). כדי שלא נשתעמם והשיחה תקלח, נוכל לשחק הערב בדיסק שהגיע הבוקר, שהוא בעצם מיקרו-רולטה – דיסקית עם מחוג – שבאמצעותה אפשר להגריל נושאים משעשעים לשיחה המשפחתית. 8 נושאים, שבקשר לשניים מהם התלבטתי: "משהו שהייתי מעדיף שלא היה קורה היום", ו"היום התרגשתי מ...".

תוכן חרדתי ותוכן שיווקי, היום ב"ידיעות אחרונות"

חשבתי על הכותרת הראשית ב"ידיעות", "8 דקות לגיהנום", ותהיתי, האם התרגשתי ממנה או שמא קיוויתי שלא תקרה היום? אם הייתי בוחר להתרגש, הייתי משקר לעצמי; אילו הייתי מקווה שלא תקרה היום, הייתי פוגע בעיתון הנאבק על פרנסתו. מאותה סיבה לא אבחר להקריא למשפחה קטעים מהעיתון ולבקשם: "נחשו מה משפט אמת ומה משפט שקר". מה פרסום סמוי ומהו שירות לידיד, ומהי אמת חלקית, אמת לשעתה, ספין, רשימת חיסול, רשימת קידום. כך הלכתי והסתבכתי, עד שהחלטתי שאבקש מבני הבית לדבר הערב סביב השולחן על "הכי כיף זה..." (לקרוא על אסונות של אחרים).

איפה גדי?

כל העיתונים מדווחים על הרוח החדשה המנשבת במטכ"ל: תוכנית חומש לשימור הכשירות המלחמתית של צה"ל והתייעלות שתאזן את נטל ההוצאה. התייעלות, כך על-פי כל העיתונים, משמעותה פיטורי 2,000 אנשי קבע בשנתיים הבאות. לפי נועם אמיר ב"מעריב", מעצם הגשת התוכנית עולה כי נסיונות קודמים לעבור לתוכנית עבודה רב-שנתית כשלו.

עמוס הראל מתאר ב"הארץ" את המקור שתידרך את הכתבים הצבאיים כ"מי שיכונה לצורך העניין גורם בטחוני בכיר". גם הראל עומד על השינוי הצפוי ככזה החושף ליקויים שלא טופלו במשמרת הקודמת.

"בשנתיים הקודמות צה"ל דווקא פגע במודע באימוני היחידות הסדירות וכוחות המילואים, מאילוצים תקציביים. יתרה מזו: בתחילת יוני אשתקד, רגע לפני חטיפת הנערים בגוש עציון, הירייה הראשונה של חמאס במה שהתפתח אחר-כך למלחמת הקיץ הארוכה, הודיע צה"ל על עצירה כללית של האימונים בשיאו של מאבק תקציבי עם האוצר. ההיגיון הצבאי גרס אז שזהו חלק מתכנון 'שנה א-סימטרית'. לנוכח הטענה על העדר משאבים מתאימים, מוקדו כל האימונים במחצית הראשונה של השנה. ועכשיו? 'תכנון א-סימטרי הוא רעיון לא טוב, אם אין לך סיבה טובה מאוד לחשוב שמתישהו יתמלאו לך המשאבים מחדש'.

"מה באשר לטיפול במנהרות חמאס? בדיעבד, מודה הגורם, 'התת-קרקעי הוא מימד לחימה שלא השכלנו להבין אותו במלואו לפני המלחמה. מה שהשתנה אחריה הוא בעיבוד ובהפנמת המידע המודיעיני', שרובו עמד לרשות הצבא עוד קודם לכן. כחלק מהתובנות החדשות, מזרים צה"ל מאות מיליוני שקלים להכנות ללחימה תת-קרקעית, מכפיל את גודלה של יחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, שתתמחה בלחימה כזו, ומקים מינהלת בראשות אלוף-משנה בזרוע היבשה שתרכז את כל עבודת הגופים השונים לגיבוש פתרונות לבעיית המנהרות.

"הכרה דומה בפערים נשמעת באשר להתארכות הלחימה ל-51 יום, הרבה יותר שבועות מכפי שתיכנן צה"ל, ולשימוש בכמויות עצומות של אמצעים ותחמושת. עכשיו מוכנים להודות כי היו ליקויים בניהול כלכלת הלחימה בזמן המבצע. 'בחלק מהמקומות היינו בזבזניים מדי ולא מספיק ממוקדים. נצטרך ליישם את הלקחים מכך'".

איפה בני?

הגרסה המקוצרת של יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות ל"רפורמה המתרגשת" כווצה מחמת אילוץ מערכתי, כך נראה. אולי כהמחשה לצורך בפעילות נמרצת לצד קיצוץ. הנה מתברר כי אורי דרורי ודרור ברנע, שני חיילים משוחררים בני 23, שמטיילים בדרום אמריקה, הגיעו השבוע למסעדה בסאו-פאולו ופגשו ב"אישיות לא צפויה". לא אחרת מהרמטכ"ל היוצא בני גנץ בחולצת תכלת, שפשט מדיו ויצא לטיול שחרור ארוך בדרום אמריקה. בתמונה המצורפת נראים "התרמילאי גנץ" ושני הצעירים רגע לפני שעלו לפייסבוק של ברנע.

בטור הפרשנות של עמוס הראל שהוזכר לעיל הופיע המשפט: "גנץ עזב את תפקידו לפני כחודש וחצי (השבוע נראה מצטלם עם שני תרמילאים נרגשים), ובהדרגה הזמירות השתנו. טיפין-טיפין התמונה המורכבת יותר מתחילה להיחשף".

איפה גבי?

שי ואבישג, תלמידי י"ב בתיכון בעכו, העובדים במקביל ללימודיהם כמפתחי הגנת סייבר באחד המפעלים של רפאל, קיבלו אתמול יחד עם עוד עשרה תלמידי תיכון מרחבי הארץ את התואר "שגרירי סייבר". התואר הוענק להם על-ידי הרמטכ"ל לשעבר והיום יו"ר קרן רש"י, גבי אשכנזי. "ידיעות אחרונות" פינה מקום לטקסט של תמר טרבלסי חדד ולתצלומו של יריב כץ.

ביקורת טלוויזיה (1)

עינב שיף, "ידיעות", על "הכי הרבה אני אוהב אותי", דוקו של תום שנאן בערוץ 1: "בטוויסט מפתיע לקראת סוף הסרט מסתייג [יהונתן] גפן מן המורשת שרשומה על שמו, זו שנתנה למאזיניו הרבים לגיטימציה להתעסק בעצמם, כדי שבבגרותם יוכלו לפתח אישיות עצמאית וביקורתית. אחרי מונטאז' מתבקש בין שירי שנות ה-70 הנאיביים לבין 'שיר הסלפי' המושמץ של הפסטיגל, הוא אומר: 'אני באיזשהו מקום מתגעגע לקולקטיב. היום אנחנו זקוקים מאוד-מאוד להמנון הקולקטיב, כי אנחנו כל-כך לבד והמצב כל-כך קשה [...] יש לי גל של קנאה באנשים שמרגישים שייכים, כי אני מעולם לא הרגשתי שייך, לכן הטעות הנפוצה היא לקרוא לי דובר הדור שלי'".

"בעת הזו", כותב שיף, "יש בדבריו של גפן לא מעט אירוניה מרירה. 'הכי הרבה אני אוהב אותי' שודר פחות משבוע אחרי שגפן הותקף בביתו. הסיבה לאירוע החמור היא ככל הנראה מונולוג שנשא גפן בהופעה ובו ביקר – בצורה שהיתה רחוקה מלהיות אלגנטית – את מי שהצביעו בבחירות לראש הממשלה ולמפלגתו ('אל תבכו כשהילדים שלכם ימותו במבצע הבא'). בדבריו הוא נותר 'לא שייך' ו'מחוץ לקולקטיב'. המחיר על כך היה פגיעה פיזית. לפי מערכת היחסים בין הפרט לכלל בישראל, נראה שהמהפכה שעשו שיריו היפים של יהונתן גפן סיימה את תפקידה".

ביקורת טלוויזיה (2)

רוגל אלפר על ג'ון אוליבר (בישראל בהוט-פלוס): "בכוונה הגדרתי את אוליבר כ'עיתונאי'. גם [ג'ון] סטיוארט הוא עיתונאי. הם עיתונאים בעלי כישורים קומיים. עיתונאים שההומור הוא כלי העבודה המרכזי שלהם. אבל הם לא קומיקאים. הם עיתונאים. קומיקאי שואף להצחיק. עיתונאי כמו אוליבר משתמש בהומור כדי להעביר מסר מנומק ומתוחקר היטב. עיתונאי מצחיק מסוכן לשלטון לאין שיעור מקומיקאי".

ענייני תקשורת

שר התקשורת הבא. במסגרת הפרויקט "בדרך לממשלה חדשה" בוחנים כתבי "דה-מרקר" את המשימות והמשוכות הניצבות בפני השרים החדשים. אלה האתגרים המרכזיים בשוק התקשורת: הרחבת התחרות בתחום הטלוויזיה; פתרון (חיובי) לערוץ 10; הסרת המגבלות התחרותיות מעל בזק; קידום רשות תקשורת עצמאית ומניעת קריסה ממיזם הסיבים.

כפי שהדברים נראים, שר התקשורת הבא יהיה מקורב מאוד לראש הממשלה, שמעוניין להיות גורם משפיע על תחום התקשורת גם בשנים הבאות. עם זאת, שר מקורב לראש הממשלה יוכל להעביר רפורמות ביתר קלות. "כל שר שייכנס למשרד חייב לזכור כי משרד התקשורת הישראלי הוא כמעט האחרון מסוגו בעולם. בעולם המודרני התחום מנוהל בידי רשות תקשורת מקצועית, וכך צריך להיות גם בישראל" (נתי טוקר, אמיתי זיו ואמיר טייג).

שקיפות בכנסת הבאה. לקראת הבחירות מסרו כמה מחברי-הכנסת הצהרות הון, אבל המליאה היוצאת טירפדה הצעות חוק שיחייבו אותם לחשוף את כל הונם, ולפחות את האינטרסים הכלכליים שלהם. גם הצעת חוק להגברת השקיפות בפעילות הלוביסטים הוקפאה בוועדת הכנסת. תיקון לחוק חופש המידע שיחיל את חובות השקיפות הקבועות בחוק על החטיבה להתיישבות נדחה בוועדת החוק בהובלת ח"כים מישראל-ביתנו והבית-היהודי (צבי זרחיה, "דה-מרקר").

לפ"מ. קרב סוער בין משרדי הפרסום ללשכת הפרסום הממשלתית: לטענת הפרסומאים, לפ"מ הוא מונופול לא יעיל. לפ"מ: הפרסומאים רוצים להשתלט על תקציבי הלשכה. שווי התקציב: 170 מיליון שקל בשנה. שר התקשורת החדש יצטרך להתמודד (נתי טוקר, "דה-מרקר").

מנכ"ל ל"ידיעות אחרונות". מו"ל "ידיעות" ארנון (נוני) מוזס מינה את ינון אנגל, המשנה למנכ"ל ואיש אמונו העובד בקבוצה זה 40 שנה, למנכ"ל קבוצת "ידיעות אחרונות". הערכה: מוזס ימשיך להיות דומיננטי ויפעל כמנהגו מאחורי הקלעים. על המינוי הוחלט על רקע מערכת הבחירות הסוערת ולקראת שינויים במודל הפעילות של הקבוצה (נתי טוקר, "דה-מרקר").