בעקבות פרסום הטור "סימן לבנים" מצאתי את עצמי נע כמטוטלת בין בני בגין לנחום ברנע, שני אנשים שאני מוקיר ומעריך את יושרתם, שהסבריהם על טיבו ומשקלו של "מסמך הוויתורים" שפורסם ב"ידיעות אחרונות" אינם מתיישבים זה עם זה. תגובותיהם לטור הותירו אותי תוהה אם הם מדברים על אותו מסמך ואם מישהו מהם הוטעה על-ידי גורמים בעלי עניין.

המסמך שפירסם ברנע הציג נכונות עקרונית של נתניהו לסגת לקווי 67' עם חילופי שטחים, פתרון מוסכם לירושלים והפליטים ואחיזה פלסטינית בבקעה. ברנע אף פירסם תצלומים שלו. לשכת ראש הממשלה הכחישה מכל וכל את המעמד שייחס ברנע למסמך והודיעה כי "הנייר המדובר לא היה אלא אחת מהטיוטות הרבות שנדונו בין ישראל לפלסטינים במשך השנים, שאף אחת מהן לא הגיעה לכדי סיכום".

עו"ד יצחק מולכו (צילום: מיכל פתאל)

בני בגין התייצב באופן נחרץ לצדו של נתניהו במקרה זה. הוא אמר על ברנע שהוא "תפר לראש הממשלה עלילת שווא", שהוא פירסם "מסמך ויתורים שלא נברא", ש"ידיעות אחרונות" נתן לידיעה של ברנע "כותרת נבזית" ושהפרסום הזה הוא "עלילת שקר שהיא חרפה לעיתונות הישראלית".

בטור שפירסמתי ניסיתי לתאר את מרכיבי המחלוקת בין השניים ולהציע הסברים לסיבותיה. בדיעבד התברר לי שהניסיון הזה לא שיכנע את הנוגעים בדבר. אני מוצא לנכון להביא לידיעת גולשי "העין השביעית" את תגובותיהם של בגין וברנע לטור.

בני בגין אמר לי שהנחת היסוד שלי מוטעית: המסמך המדובר לא היה שיקוף כלשהו של הבנות או הצעות לפתרון שאליהן הגיעו כביכול יצחק מולכו וחוסיין אגהא, אלא נוסח של הזמנה לדיון שגיבשו האמריקאים כדי לאפשר לשני הצדדים לפתוח במו"מ. בגין הסביר כי בעבר היה מסמך התנעה מעין זה נקרא Terms of Reference (ובקיצור TOR), אבל הואיל ועל ניסוחו לא היתה הסכמה בין הצדדים, הוחלט על ניסוח אמריקאי של המסמך – וזה הנייר שפירסם ברנע.

בתשובה לשאלתי אמר לי נחום ברנע כי הוא מניח שבגין הוטעה משום שהמסמך המדובר היה אכן תוצר של מו"מ ממושך וחשאי שניהלו מולכו ואגהא – ולא מפתח טכני שנועד להתניע את המו"מ.

לשאלה כיצד הוא מתייחס לדברים בעניין זה שצוטטו ב"ישראל היום" מפי דניס רוס (שבהם קבע המתווך האמריקאי כי נתניהו לא הסכים לוויתורים שייחסו לו ב"ידיעות אחרונות"), אמר ברנע כי הוא לא קרא אותם, אך בכל מקרה בטורו כתב במפורש שאינו מניח שנתניהו היה חותם על הניסוחים המופיעים במסמך. מטרת הפרסום, הדגיש ברנע, היתה להמחיש את הפער בין אמירותיו הנציות הפומביות של מנהיג הליכוד לבין העמדות הפשרניות שייצג שליחו, מולכו, בחדר הדיונים הסגור.