בני בגין קיבל את הראיה הניצחת לחשדותיו ששר הביטחון אריאל שרון הוליך שולל את אביו, ראש הממשלה מנחם בגין, במלחמת לבנון הראשונה, בהרצאה שנשא שרון באוניברסיטת תל-אביב ב-12 באוגוסט 1987. באותה הרצאה פרש שרון את גרסתו לנסיבות התרחבותה של המלחמה עד לביירות כשהוא קובע כי זה היה מלכתחילה היעד למה שכונה באופן מקורי מבצע "שלום הגליל".

המרצה טען כי כל שרי הממשלה, ובראשם ראש הממשלה, היו מודעים לכך ושותפים למימוש הכוונה הזו. עד אז לא אמר שרון את הדברים המפורשים האלה, אלא הציע כמה גרסאות חלופיות להסבר הסתירה בין המטרות המוצהרות המוגבלות של המבצע – חדירה לשטח לבנון לעומק של 40 ק"מ בלבד במהלך צבאי שיסתיים בתוך 48 שעות ושתכליתו היחידה היא לסלק את כוחות אש"ף מגבול ישראל – לבין התוצאה המפתיעה הסופית: התייצבות צה"ל סביב ארמון הנשיאות בבירת לבנון.

בני בגין ידע שהגרסה שהשמיע שרון באוניברסיטת תל-אביב עומדת בסתירה מוחלטת לעמדה הפומבית שהציג אביו ביום תחילת המבצע

לבני בגין היו חשדות גם לפני ההרצאה באוניברסיטת תל-אביב ששרון הוליך את אביו באף. למעשה נדלק אצלו אור אדום עוד לפני תחילת המבצע (ב-6 ביוני 1982), וזאת בעקבות צירוף מקרים אירוני. בתפקידו כאיש מילואים במודיעין וכגיאולוג, נשאל בגין הבן על מידת עבירותם של כלי רכב כבדים בציר תנועה בהרי השוף. בגין חיווה את דעתו המקצועית (הוא הזהיר מפני הפניית טנקים אל עבר התוואי המוצע) ותהה בינו לבין עצמו מדוע ולשם מה מתכנן צה"ל להניע כלי רכב כבדים באזור הזה. הוא שיתף את אביו בחששותיו, שמא שר הביטחון שזה עתה נבחר לתפקידו (אוגוסט 1981) זומם מבצע צבאי גדול בלבנון. היה לחשד על מה לסמוך: מאז החל שרון לכהן במשרד הביטחון, אכן החלו בצה"ל לתכנן את "אורנים גדול" – מבצע צבאי שנועד להגיע לכביש ביירות-דמשק, לחבור לנוצרים ולהשליט ממשלה חדשה בביירות. הממשלה בירושלים וועדת השרים לביטחון נדרשו מדי פעם לתוכנית, אך היא לא אושרה.

מנחם בגין ואריאל שרון, 9.8.1977 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

משנוכח בני בגין שמבצע "שלום הגליל" מקבל מימדים נרחבים, ושכוחות צה"ל חודרים לעומק לבנון ומתקדמים אל עבר הרי השוף, גבר חשדו שתחת המסווה של מהלך צבאי מוגבל וקצר ימים, מממש צה"ל בהנחיית שר הביטחון את תוכנית אורנים הגדולה. התובנה הזו התחזקה בתודעתו ככל שחלפו השנים מאז הסתיים המבצע (שהתפתח למלחמה במלוא מובן המלה, ובה נפלו למעלה מ-650 חיילים; מספר חללי צה"ל אף הוכפל עד הנסיגה הסופית לדרום לבנון, בשנת 1985), אך ראיה ניצחת לא היתה בידיו. עד להרצאתו של שרון באוניברסיטת תל-אביב, חמש שנים לאחר מכן.

הואיל ובהרצאה טען שרון במפורש כי מבצע "שלום הגליל" תוכנן מלכתחילה לממש את מתווה "אורנים", וכי מנחם בגין וכל שרי ממשלה ידעו על כך מראש, הבין בני בגין ששר הביטחון לשעבר מספק במו ידיו את האקדח המעשן. שהרי עד לאותה הרצאה טען שרון שצה"ל הגיע לכביש ביירות-דמשק, למובלעת הנוצרית בלבנון ולביירות אך ורק כתוצאה מאילוצי הקרבות – ולא כמהלך שתוכנן מראש.

יתרה מכך, בני בגין ידע שהגרסה שהשמיע שרון באוניברסיטת תל-אביב עומדת בסתירה מוחלטת לעמדה הפומבית שהציג אביו ביום תחילת המבצע. בנאומיו בכנסת ביוני 1982, בשדרים שהחליף עם הנשיא רונלד רייגן, בשיחות טלפוניות שניהל עם רעייתו עליזה בגין ממוצב הפיקוד שבו ביקר וכן בדברים שהחליף עם חיילים ועיתונאים, הודיע ראש הממשלה חזור והודע כי צה"ל יצא למבצע מוגבל שיסתיים בתוך שתי יממות. הגרסה הרשמית, החד-משמעית הזו, לא התיישבה בשום פנים עם טענת שרון שהדרג המדיני, כולו, התכוון מלכתחילה להניע את אוגדות צה"ל אל עבר ביירות.

לימים הסביר בני בגין לעצמו את התנהלותו של אביו בעת מלחמת לבנון הראשונה בתמימותו של האב, שלא העלה על דעתו ששר ביטחון במדינת ישראל יוליך שולל את ראש הממשלה

יומיים לאחר שצפה בטלוויזיה בדיווח על הרצאת שרון באוניברסיטת תל-אביב, סר בני בגין אל דירת הוריו בירושלים. כאשר סיפר לאביו על גרסתו החדשה של שרון, השיב מנחם בגין: "אין שחר לדברים האלה". בגין האב היה נסער מטענת שרון שמהודעת הממשלה על פתיחת מבצע "שלום הגליל" ניתן היה להבין שפני צה"ל אל עבר בירת לבנון. "לא ייתכן שאריק תיכנן מלכתחילה להגיע לביירות", אמר האב לבנו.

בני בגין נתן ביטוי פומבי לפרכה שמצא בדברי שרון. הוא פירסם באותה תקופה כמה מאמרים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" שבהם הנגיד את גרסתו החדשה של שרון להודעות הפומביות של הממשלה וראשה ב-1982, וקבע "או ששרון משקר עתה או שהממשלה שיקרה בתקופת מלחמת לבנון לכנסת, לממשל האמריקאי ולעם בישראל". את מאמרו ב"מעריב" ("בין הגרסאות", 28.8.1987) סיכם בהכרזה: "שרון אינו ראוי לאמון".

לימים הסביר בני בגין לעצמו את התנהלותו של אביו בעת מלחמת לבנון הראשונה בתמימותו של האב, שלא העלה על דעתו ששר ביטחון במדינת ישראל יוליך שולל את ראש הממשלה.

אמונות ודעות

השבוע מוצא בני בגין את עצמו בנסיבות שייתכן שמזכירות את מצבו של אביו בעת מלחמת לבנון הראשונה. בגין הבן יצא להגן על ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחש עצמו מותקף על-ידי העיתונאי נחום ברנע והעיתון "ידיעות אחרונות" בעקבות פרסום מסמך ההבנות שהניב המשא-ומתן בין יצחק מולכו, יד ימינו של נתניהו, לבין חוסיין אגהא, איש אמונו של אבו-מאזן. דברי הסניגוריה של בני בגין על נתניהו היו בוטים וחד-משמעיים. הוא כינה את ברנע שקרן ואת עיתונו "חרפה לעיתונות הישראלית". זה חיזיון יוצא דופן שאין לעבור עליו לסדר היום: מי שנמנה עם הבכירים שבעיתונאי ישראל מואשם על-ידי מי שנמנה עם הישרים שבפוליטיקאים הישראלים בפרסום דברי כזב.

ברנע אינו עיתונאי שניתן לערער על אמינותו בקלות. בני בגין אינו אדם שנגרר בקלות לשפה בוטה

ברנע אינו עיתונאי שניתן לערער על אמינותו בקלות. הוא עלול, אולי, לטעות פה ושם, אבל הוא אינו עיתונאי שמועד בכותרות הראשיות שהוא מספק לעיתונו. יש לו, כמובן, השקפת עולם משלו, אבל הוא מפורסם במהימנות המידע שהוא מביא בטוריו. מי שמייחס לו הטעיה בזדון, כפי שעשה בני בגין השבוע, מזעזע את האמינות ואת המוניטין הבינלאומיים של אחת מאושיות התקשורת הישראלית.

בני בגין אינו אדם שנגרר בקלות לשפה בוטה. הוא עלול, אולי, להיות פה ושם חד לשון כלפי יריב פוליטי, אבל הוא נודע בנועם הליכותיו, בצניעותו ובניסוחיו המהוקצעים. הוא, כמובן, איש ימין מובהק וחסיד אדוק של המשך האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון, אבל איש אינו חולק על יושרתו ועל דבקותו באמת. כשהוא מוצא לנכון לתקוף חזיתית את נחום ברנע, הדבר אומר דרשני.

העימות הזה מזמין בירור: האם מי מהשניים חי בטעות, או פועל בזדון, או נפל קורבן לנסיבות מתעתעות, או שמדובר באי-הבנה או באינטרפרטציה לגיטימית (של כל אחד מהצדדים) לממצא אובייקטיבי.

"סערת הוויתורים". "ידיעות אחרונות", 8.3.15

במרכז המחלוקת עומד המסמך שציטט ברנע ושממנו עולה נכונות עקרונית של נתניהו לסגת לקווי 67' עם חילופי שטחים, פתרון מוסכם לירושלים והפליטים ואחיזה פלסטינית בבקעה. אין חולק על קיומו של המסמך. "ידיעות אחרונות" אף פירסם (כעבור יומיים) תצלומים שלו. המחלוקת היא על משקלו ומשמעותו. בעוד שברנע הגדיר את הטקסט המסעיר כ"מסמך שסיכם את המו"מ", הודיעה לשכת ראש הממשלה כי הנייר המדובר לא היה אלא אחת מהטיוטות הרבות שנדונו בין ישראל לפלסטינים במשך השנים, שאף אחת מהן לא הגיעה לכדי סיכום. את השיחות שהובילו לניסוח הגרסה המסוימת הזו הגדירה הלשכה "ניסיון לייצר הצעה אמריקאית להתניע את המשא-ומתן כשכל צד יכול להסתייג מהסעיפים שאינם מקובלים עליו".

"נציג נתניהו ניהל מו"מ על קווי 67', ירושלים וזכות השיבה", נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", 6.3.15

ראוי אפוא לבחון את האופן שבו הציגו "ידיעות אחרונות" מכאן ולשכת ראש הממשלה מכאן את המסמך ואת משמעותו. ברנע הגדיר את הנייר כ"סיכום", בעוד שנתניהו תיאר אותו כטיוטה לא מחייבת. ברנע מיקם את המסמך בתוך שרשרת האמירות הנציות ההולכות ומחריפות של נתניהו ככל שמערכת הבחירות קרבה לסיומה, כשהוא מצביע על הפער בין פניותיו לציבור לבין העמדות שביטא בערוץ החשאי של המו"מ. בכתבת המשך שפירסם ברנע ביום ראשון (8.3.15) אף כתב: "האם נתניהו התכוון להגיע להסכם על בסיס העקרונות האלה? אני מעריך שלא. הוא התכוון להוכיח לאמריקאים שהוא נועז ופרגמטי, ואחר-כך לקבור איכשהו את הניירת". התרסתו כלפי נתניהו היתה על עצם הסתירה בין הכרזותיו הפומביות לעמדותיו המוצנעות ועל ההכחשה הגורפת לעצם מעורבותו במהלך שהוביל לניסוח המסמך.

מנגד – נתניהו, באמצעות לשכתו ומערך ההסברה של הליכוד, יצר רושם בתגובתו שברנע דיווח על התרחשות שלא היתה מעולם. כאילו נתניהו לא העלה כלל על דעתו לדון בוויתורים המשתמעים מהמסמך. לטענת נתניהו ואנשיו, המסמך הוא מוצר מדיני אמריקאי שנועד לחדש את המו"מ בין ישראל לפלסטינים, ומכאן משתמע שלנתניהו לא היתה יד ורגל בהזנת תכניו. שניים מהפוליטיקאים היותר אמינים הנמנים עם שורות הליכוד, בני בגין ויולי אדלשטיין, התייצבו במסיבת עיתונאים ותקפו בחריפות חסרת תקדים את ברנע ואת עיתונו. בגין אמר על ברנע שהוא "תפר לראש הממשלה עלילת שווא", שהוא פירסם "מסמך ויתורים שלא נברא", ש"ידיעות אחרונות" נתן לידיעה של ברנע "כותרת נבזית" ושהפרסום הזה הוא "עלילת שקר שהיא חרפה לעיתונות הישראלית".

ח"כ יולי אדלשטיין ובני בגין במסיבת עיתונאים של הליכוד בתגובה לפרסום "מסמך הוויתורים" של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", 8.3.15 (צילום: פלאש 90)

התמונה המסתמנת היא אפוא זו: לברנע היה סקופ שכל עיתונאי היה שש לפרסם ובהבלטה רבה (אני מתעלם, לצורך הסקירה הזו, מהוויכוח הפנים-עיתונאי על מידת הראשוניות שבדיווחו זה של ברנע). האופן שבו מוצב טורו ב"ידיעות אחרונות" ייחס לנתניהו נכונות עקרונית לוויתורים מפליגים, בעוד שבמעמקי טורו מסתייג ברנע עצמו מהאפשרות שראש הממשלה היה חותם עליהם. בכך יצרו ברנע ועיתונו רושם מוטעה. עם זאת, הטור וזה שבא בעקבותיו היו פרסומים עיתונאיים חשובים, רלבנטיים, ושירתו את טובת הציבור.

תגובתה של סביבת נתניהו, בעיקר זו של בני בגין, חלה, למעשה, על האופן שבו הוצג המידע של ברנע בעיתונו, לא על מהימנות תוכנו: בעוד שב"ידיעות אחרונות" תואר מנהיג הליכוד כמי שהיה מוכן להגיע להסכם פשרה מרחיק לכת עם הפלסטינים, הרי שבפועל הצדדים לא הגיעו לסיכומים. השקר שמייחס בגין לברנע אינו בתיאור מרכיבי הפשרה המופיעים במסמך, אלא במידת מחויבותו של נתניהו להם. זה אמנם הבדל משמעותי ובגין רשאי לטעון שההבדל הוא של יום ולילה, אך אי-אפשר להתעלם מכך שלנייר הנדון היה מעמד של מסמך משותף. זו לא היתה ההצעה הפלסטינית למו"מ; זו היתה טיוטה שהעלתה על הכתב הבנות, או למצער הצעות פתרון, שנדונו בין שני הצדדים במו"מ ארוך וחשאי. האם ניתן להאמין שיצחק מולכו עסק במלאכה הזו ללא הנחייתו הצמודה של ראש הממשלה? ואם אלה פני הדברים, האם התקפתו החריפה של בני בגין על ברנע ועל עיתונו לא היתה מוגזמת?

ברק רביד מ"הארץ" ייחס לבני בגין אמירת שקר ביודעין בפרשה זו. ההסבר שלי שונה: ייתכן שבני בגין נקלע עכשיו למצב דומה לזה שבו נמצא אביו ביוני 1982. כמו אריק שרון לפני 33 שנה, כך בנימין נתניהו ב-2015 מתעתע בסובבים אותו

ברק רביד מ"הארץ" ייחס לבני בגין אמירת שקר ביודעין בפרשה זו. ההסבר שלי שונה: ייתכן שבני בגין נקלע עכשיו למצב דומה לזה שבו נמצא אביו ביוני 1982. כמו אריק שרון לפני 33 שנה, כך בנימין נתניהו ב-2015 מתעתע בסובבים אותו. בגין האב לא העלה על דעתו ששר הביטחון עלול להוליך אותו שולל, ובגין הבן אינו מעלה על דעתו שמנהיגו הנוכחי של הליכוד מסוגל להגות בנסיגות עמוקות מיהודה ושומרון ובפשרות כואבות בירושלים. הגם שהוא איש מפוכח ונבון מאוד, ועל אף שצבר ניסיון בחיים הציבוריים, ייתכן שהגינותו הבסיסית של בני בגין אינה מאפשרת לו להאמין שנתניהו מסוגל לשקר במצח נחושה, כשהוא מכחיש כל מעורבות במסמך ההבנות.

מנקודת מבטי האישית, יש משום אירוניה בעובדה שלאורך כל השנים, מאז מלחמת לבנון הראשונה, נחום ברנע חולק עלי בהבנת דינמיקת היחסים שהיתה אז בין מנחם בגין לשרון. בעוד שאני סבור ששרון אכן הוליך באף את הממשלה וראשה, גורס ברנע שבגין היה שותף לשרון בתמרון הממשלה לאשר בפועל את מימושה של תוכנית אורנים הגדולה.