עמוד השער של "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, מוקדש כרגיל להעצמת המסר היומי שהופץ במסגרת קמפיין הבחירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עילת קיומו של החינמון. במרכז השער נדפס תצלום של ראש הממשלה בפוזה עממית: אתמול ערך נתניהו ביקור בשוק מחנה-יהודה בירושלים, ובמהלכו צולם כשהוא משלם במזומן לבעלי הדוכנים תמורת סחורה, מתחכך במקומיים ומצטלם איתם למזכרת באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם. תצלום אחד שלו תופס סלפי עם אדם לא מזוהה הוא התצלום המוביל הבוקר בשער "ישראל היום".

נחום ברנע (צילום מסך מתוך סרטון תדמית של "ידיעות אחרונות")

הכותרת הראשית עצמה סתמית. "7 ימים מכריעים", נכתב בה. מתחתיה מודגש ציטוט מפי נתניהו שנועד לקעקע את הרושם שיצרה חשיפה עיתונאית של העיתון היריב, "ידיעות אחרונות", מיום שישי האחרון, ולפיה נציג מטעם ראש הממשלה חתם על הסכמה עקרונית למסירת שטחים לפלסטינים ולדיון זה או אחר בדבר ירושלים. "נשמור על ירושלים בטוחה ומאוחדת", מובהר בציטוט מפי נתניהו. התבטאותו בנושא זה ("אשמור על ירושלים") היא גם הכותרת שבחרו עורכי "ישראל היום" לפרוש על רוב רוחבה של כפולת העמודים הפותחת.

ביום ראשון כתב על כך נחום ברנע, מי שפירסם את "מסמך הוויתורים" (אליבא ד"ידיעות אחרונות") של שליחו של נתניהו, כי ההתייחסות של מחלקת המסרים של נתניהו לעניין ירושלים היא איש-קש שנועד לקעקע את הרושם שהותיר הפרסום: "המסמכים שפירסמתי – יש עוד מסמכים שוודאי יצוצו בעתיד – לא אומרים שנתניהו הסכים לחלוקת ירושלים. להפך: הם אומרים שהעיר תישאר מאוחדת. נתניהו תוקף את הידיעה על מה שאין בה. אבל באזכור המאוד כללי וזהיר של סוגיית ירושלים במסמכים נאמר שלפלסטינים יש אינטרסים במזרח העיר, וחייבים להתייחס אליהם בהמשך המשא-ומתן".

"שבוע בדיוק לפני פתיחת הקלפיות, המפלגות נכנסות לישורת האחרונה ומנסות למשוך את סדר היום לכיוון שלהן", מדווחים כתבי "ישראל היום" מתי טוכפלד ודניאל רוט לקוראיהם בפתיח של הדיווח המרכזי. טוכפלד ורוט אכן מוסרים לקוראיהם מידע בנוגע לנסיונותיהן של המפלגות השונות להטות את השיח לכיוונים הרצויים להן, אך מתמסרים באמת רק לנסיונותיה של מפלגה אחת.

"אחרי שטעם מהמאכלים השונים הנמכרים בשוק, כשהוא מלווה באבטחה כבדה ובקריאות עידוד רמות ממוכרי ומבאי השוק, אמר נתניהו: 'כדי לשמור על הביטחון בירושלים ועל עיר הבירה מאוחדת יש להצביע לליכוד גדול'", מציינים כתבי "ישראל היום", בלי לציין כי הם מצטטים למעשה הודעה רשמית. בחלקה העליון של הכתבה שובץ תצלום גדול מידות שבו נראה נתניהו מגיש שטר של 20 שקל לרוכל. "השוק הירושלמי נחשב למגרשו הביתי של נתניהו, כמו של כל מועמדי הליכוד בעבר", מסבירים הכותבים, ולאחר מכן מצטטים באריכות הודעה נוספת מטעם נתניהו, שפורסמה גם היא כפוסט בעמוד הפייסבוק שלו.

ציטוט ההודעות מאפשר ל"ישראל היום" לחזור שוב על המסר הדו-ראשי שביקש נתניהו להטמיע באמצעות הביקור והתעמולה שהופצה סביבו: מצד אחד הדגשת הצד ה"עממי" שבו, שנפגם לאחרונה בעקבות עלייתם המחודשת של סיפורי הבזבזנות והנהנתנות, ומצד שני מחויבותו ל"בטחון ירושלים", על רקע חשיפת המסמך ב"ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום", כמצופה מביטאון מגויס, לא מפריעים לראש הממשלה לקבוע את סדר היום.

בהמשכה של הידיעה ניתן ביטוי לניסיון תדמיתי נוסף של נתניהו, השוקד עדיין על מזעור הנזקים שגרם סרטון תעמולה שנגנז, ובו מתח קו שאיחד בין שורה של "נפגעי ביבי" – מעובדת של אגף הגבייה ברשות השידור, דרך "ראש מחלקת תה בנמל" ועד חמאסניק רעול פנים בשם מוסטפה. אתמול נפגש נתניהו עם פנחס עידן, יו"ר ועד רשות שדות התעופה, המדורג במקום ה-36 הלא-ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת. נתניהו, מובהר בציטוטים מפי עידן, התנצל בפניו על המשתמע מהסרטון. טענה שהשמיע אתמול עידן, ולפיה חרף ההתנצלות וחרף חברותו בליכוד הוא עדיין לא בטוח שיצביע למפלגה בבחירות, נחסכת מהקוראים.

"הבחירה הנכונה". "ישראל היום", מודעה עצמית, בחירות 2015

כפולת העמודים השלישית של "ישראל היום" מוקדשת לניגוח מי שמסתמן כיריב העיקרי שבחר נתניהו בבחירות לכנסת – ארנון (נוני) מוזס וקבוצת "ידיעות אחרונות". "מה הניע את לבני לתמוך בנוני?", רוחשת הכותרת הקונספירטיבית הנפרשת לרוחב הכפולה, מעל רשימה מאת מירי עדן ומתי טוכפלד. על השאלה הזאת עונים ב"ישראל היום" ברמיזה עבה כקרנף: ארבעה שערים שעליהם נדפסה תמונה של ציפי לבני, שלושה מהם שערי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", והרביעי מגזין הנשים של הקבוצה, "לאשה".

"ואולי אפשר לשאול אם יש קשר לכך שלבני זכתה ב'ידיעות' לפרגון בולט במיוחד", מציעים עדן וטוכפלד, אך מסתפקים בפירוט עמום למדי על "שמונה(!) עמודים של כתבת צבע מפרגנת, ובעוד עשרות רבות של אזכורים". אם ניסו הכתבים ללמוד משהו על הנעשה מאחורי הקלעים של קבוצת התקשורת, הרי שתוצריו הגלויים של אותו ניסיון מסתכמים לפי שעה בגלישה באינטרנט. המשך הידיעה נסמך על דיווחים שפורסמו בעיתון הכלכלי "דה-מרקר" ועל העלאת שאלות רטוריות שעליהן למחברים אין עדיין תשובה.

מוטיב השאלות והתשובות חוזר גם בטור מאת חיים שיין, הנדפס בכפולה הפותחת תחת הכותרת "אין לנו את המותרות להמר על עתידנו". "אזרחי ישראל חייבים לדרוש תשובות ולקבל הסברים בסוגיות המהותיות שבפניהן ניצבת המדינה", זועק שיין. את השאלות, הוא גורס, צריכים הבוחרים להפנות לעצמם ולתקשורת.

טור פרשנות מאת כתב הפלילים והמוזסולוג איציק סבן, לשעבר עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", נדפס בעיתון תחת הכותרת "רומסים את האמת, ואת מי שלא מציית" ומוקדש להדיפת מה שהוא מתאר כ"שקרים" המופצים על-ידי אנשי העיתון המתחרה. השקר המרכזי, גורס סבן, הוא המסמך שנחשף בידי נחום ברנע ביום שישי האחרון. לטענתו, העובדה שברנע עצמו הבהיר שמדובר במסמך עקרונות – ולא בהסכמה מפורשת של נתניהו למסור שטחים לפלסטינים – הופכת את עצם הפרסום לשקר בוטה.

"זו אינה הפעם הראשונה שברנע ומוזס מפרסמים 'ברווז עיתונאי' כדי לפגוע בימין, בליכוד ובראש הממשלה בנימין נתניהו", מציין סבן, ולשם חיזוק הנקודה מעלה שוב מקרה מתקופת עבודתו ב"ידיעות אחרונות", שבו לטענתו הוחתם על טקסט שלא כתב ונועד להיטיב עם חיים רמון, מקורבו של מוזס, שעמד אז לדין בגין ביצוע מעשה מגונה (מעשה שבביצועו, כזכור, הורשע).

האמירה הקונקרטית היחידה בחלק החדשותי של כפולת נוני מוזס מובאת מפיו של עו"ד אביגדור (דורי) קלגסבלד, בא-כוחם של "ישראל היום" ובעליו שלדון אדלסון, הקורא ללבני למסור לידיו עותק של חוות הדעת התומכת בהצעת "חוק 'ישראל היום", מסמך שחובר במימון "ידיעות אחרונות" ושאותו חילקה בישיבה של ועדת השרים לענייני חקיקה בעת שעמדה בראשה. "כיוון שקיבלת את חוות הדעת בשירותך כחברת-כנסת וכשרת המשפטים, מרשי סבור כי ההגינות מחייבת שתמסרי לו עותק מחוות הדעת", מצוטט עו"ד קלגסבלד בידיעה הראשית.

רשימה נוספת הנדפסת בכפולה, שמתפרסמת בחתימת מירי עדן בלבד, מבטיחה "הצצה לשיטת המקל והגזר" שבאמצעותה שולטת קבוצת "ידיעות אחרונות" בפוליטיקאים – אך אינה מקיימת. כל שמוגש בה לקוראים הוא סיכום מתומצת של מקרים שבהם חברי-כנסת קיבלו סיקור חיובי באתר ynet ובעיתון "ידיעות אחרונות", ולצדם טענות נסיבתיות ואפס מידע על אחורי הקלעים.

ב"ישראל היום" רוצים להאמין כי סוג הסיקור הזה תורם לקריעת המסכה מעל פניהם של יריבי ראש הממשלה מרחוב מוזס בתל-אביב, ובכך הם אינם שוגים; ואולם, אופייה הירוד של העבודה העיתונאית שנלווית לכותרות הזעקניות מסייע בד בבד גם בחשיפת טבעו של החינמון של שלדון אדלסון: בובה ריקה וחסרת אונים, שעיקר פעילותה הוא הדהוד של רטוריקה שעל הכנתה שוקדים גורמים חיצוניים.

• מתוך סקירת העיתונות היומית