מה יש בשם?

בסיום טורה הפוליטי השבועי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מקדישה סימה קדמון כמה מלים לאביגדור ליברמן ופרשת השחיתות שבה מעורבים כמה מבכירי מפלגתו. קדמון כותבת על האירוע שבו נשא שר החוץ את נאומו האחרון והתייחס ישירות לחשדות נגד בכירים במפלגתו. "האווירה באולם היתה מחושמלת", היא כותבת. "כ-900 איש היו שם, וזה לאחר שהמארגנים נאלצו לסרב לאלפי אנשים שביקשו להשתתף".

הציטוט שקדמון מביאה מנאום ליברמן נוגע לעניין סמנטי, אך בעל משמעות רחבה. ליברמן, מצטטת קדמון, דיבר על ה"פרשה שנמצאת בכותרות בימים האחרונים, שבכוח מנסים לקרוא לה 'פרשת ישראל-ביתנו'. ואני אומר שבכוח קוראים לה כך, כי אני עברתי על כל השמות שהופיעו בכלי התקשורת, ואני יכול להגיד לכם שרוב האנשים שעצורים ונחקרים אינם חברים בישראל-ביתנו ומעולם לא היו חברים בישראל-ביתנו". ליברמן, מוסיפה קדמון בהמשך, העדיף לכנות את הפרשה "פרשת להב 433".

"זה באמת לא חשוב איזה שם ניתן לפרשה", כותבת קדמון, אולם בניגוד לדבריה, דווקא יש לכך חשיבות. עובדה היא כי רק בעיתון הנוח ביותר לליברמן, העיתון שבו מועסקת קדמון, אין מכנים את הפרשה בשם זה. גם הבוקר, כמו בימים האחרונים, סיקור הפרשה בעמודי החדשות מופיע תחת הכותרת הקבועה "תיק 242". בגוף הטקסט מעזים הכותבים לכתוב על "החקירה נגד מפלגתו" של ליברמן. קדמון עצמה הולכת עוד צעד אחד קדימה ומכנה בעומק הטור שלה את הפרשה "פרשת ישראל-ביתנו ושות'". אם באמת לא חשוב איזה שם יינתן לפרשה, יואילו עורכי "ידיעות אחרונות" לשנות את דרכם, להצטרף לכל יתר העיתונים ולכנות את הפרשה על שם המפלגה שבה חברים החשודים הבכירים ביותר.

אגב, במוספי "ידיעות אחרונות" אין כתבה המוקדשת לפרשה ולקשרי המפלגה אליה. קדמון כותבת על מה שחשפה ח"כ סתיו שפיר בוועדת הכספים בראשות ח"כ ניסן סלומיאנסקי, ועל כן באופן טבעי מתמקדת בבית-היהודי; נחום ברנע כותב על החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית ועל קק"ל.

שר החוץ אביגדור ליברמן והשר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ' באירוע שבו התייחס ליברמן לחקירות נגד מפלגתו, 30.12.14 (צילום: גילי יערי)

"שבוע וחצי אחרי שהתפוצצה, קשה למצוא את הידיים והרגליים בפרשת השחיתות של ישראל-ביתנו. כל-כך הרבה ארגונים, עמותות ומוסדות שלטון מעורבים בה – וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו", נכתב ב"דה-מרקר" בכותרת משנה לכתבה מאת שוקי שדה, חגי עמית וליאור דטל, המנסה לסייע לקורא המעוניין בכך להכיר מעט טוב יותר את נבכי הפרשה. "מוקד הפרשה הוא בכירי ישראל-ביתנו – סגנית השר פאינה קירשנבאום והשר לשעבר סטס מיסז'ניקוב – וכן מקורבו של יו"ר המפלגה, רו"ח משה ליאון. עם זאת, חשוב לבחון היטב את הזירות שבהן על-פי החשד בוצעו העבירות".

כפולת עמודים ב"דה-מרקר" מוקדשת לחשדות הקשורים לעמותת איילים. יו"ר העמותה, מתן דהן, נעצר בחשד שנתן בכמה הזדמנויות שוחד לח"כ קירשנבאום וליו"ר מטה ישראל-ביתנו, דאוד גודובסקי. עמוד נוסף בעיתון מוקדש להתאחדות מגדלי הבקר, שעליה הוצנחה מיטל קירשנבאום, בתה של ח"כ פאינה קירשנבאום. הכותרת המרכזית בשער "דה-מרקר" קוראת: "הפרה שלי מימנה את מיטל קירשנבאום". עוד עמוד ב"דה-מרקר" מוקדש למועצה האזורית תמר, שבנוגע אליה נחקר משה ליאון, מקורבו של ליברמן. שתי כפולות עמודים נוספות, מאת נמרוד בוסו, מוקדשות לחקירה בעניין החטיבה להתיישבות וקשריה עם הבית-היהודי.

ב"גלובס" מוקדש חלק ניכר מטורו של סגן העורך אלי ציפורי לחשדות בנוגע לנעשה במועצה האזורית תמר. גור מגידו מדווח בהמשך העיתון כי המשטרה פשטה על משרדי החטיבה להתיישבות ועל החשדות ביחס אליה. ב"מעריב" וב"מקור ראשון", כמו ב"ידיעות אחרונות", אין כתבות הצוללות לעומק החשדות לשחיתות. יכול להיות ששחיתות ציבורית מעניינת רק את "הארץ"–"דה-מרקר"? לא בדיוק. גם במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה נרחבת מאת מרדכי גילת, עוזי דיין ומיכל שבת על חשדות נגד בכירים בישראל-ביתנו, אולם חלק ניכר ממנה מוקדש למעורבות של ליברמן בפרשות קודמות. "הכל נשאר במפלגה" כותרת הכתבה, כמו הכותרת הראשית של העיתון למחרת חשיפתה של הפרשה. בכל זאת, לא הכל נשאר במפלגה. תיבה קצרה מוקדשת לחשדות נגד גרשון מסיקה, איש הליכוד. כתבה נוספת ב"ישראל השבוע" עוסקת במועצה האזורית תמר.

"מושחתים נמאסתם", מצוטט שר האוצר לשעבר יאיר לפיד בראש עמ' 4 של "ידיעות אחרונות". זו הסיסמה שקרא אמש, באירוע שבו השיק את קמפיין הבחירות שלו. "הוא ירה לכל הכיוונים ולא היסס לתקוף את חבריו לשעבר לקואליציה נתניהו ובנט ושותפו הפוטנציאלי הרצוג", נכתב בכותרת המשנה לידיעה. לידיעה נלוות שלוש תיבות המדגישות ציטוטים נבחרים של לפיד נגד נתניהו, הרצוג ובנט ("נפתלי", מכונה משום מה החבר הטרי ביותר ברשימה השחורה של "ידיעות אחרונות" ונוני מוזס).

יו"ר יש-עתיד יאיר לפיד נואם בגנות השחיתות, 1.1.15 (צילום: בן קלמר)

יובל קרני ואיתמר אייכנר מדווחים בגוף הידיעה כי לפיד ביצע "מתקפה ישירה שכוונה כמעט לכל מנהיגי המפלגות היריבים". כמעט. את נתניהו תקף, וגם את נפתלי בנט ואת יצחק הרצוג. את מי לא תקף? מי שיקרא את הידיעה של קרני ואייכנר עלול להסיק כי לפיד לא תקף את מי שעומד בראש המפלגה שבנוגע אליה נחקרים בימים אלה חשדות לשחיתות – אביגדור ליברמן.

אלא שלפיד כן הזכיר את ליברמן וישראל-ביתנו בנאומו. מדיווחה של דנה סומברג בראש עמ' 4 של "מעריב" עולה כי לפיד טען בנאומו כי "שחיתות זה לא רק החשדות נגד פאינה קירשנבאום ונגד ראשי מועצות מהליכוד וישראל-ביתנו", ואז עבר לפרט את כל יתר סוגי השחיתויות, שלדבריו קיימים במפלגות האחרות. כיצד חמק הפרט הזה מהדיווח ב"ידיעות אחרונות"?

"הבעיה של נתניהו נכון לרגע זה היא יאיר לפיד", כותב בן כספית בטורו שב"מעריב". "נאום ה'מושחתים נמאסתם' של לפיד אתמול אחר הצהריים, באירוע של יש-עתיד, יכול להיות נאום מכונן". לפיד, מוסיף כספית, "לא בונה על הממשלה הקרובה", אלא על זו שאחריה.

בהמשך טורו מתייחס כספית גם לליברמן, מי שכינה לאחרונה "מבוגר אחראי", תואר שהעניק במקביל גם לעצמו. "בשיחות סגורות הוא [ליברמן] משתמש בימים האחרונים לא מעט בדימוי ההוא של ז'בוטינסקי, 'גאון ונדיב ואכזר'. את הגאון הוא שינה, ומסתפק בחכם", כותב כספית. האם הפרשן הבכיר של "מעריב" באמת לא יודע מה משמעות המלה "גאון" בדימוי ההוא של ז'בוטינסקי? קשה להאמין, זו בוודאי רק הלצה.

לכספית, יש לציין, די יושרה כדי לחלוק על דעת ליברמן כי אין לכנות את הפרשה "פרשת ישראל-ביתנו". נכון שיש מעורבים מהליכוד ומהבית-היהודי, כותב כספית, "אבל למרות כל זאת, הליבה של הפרשה הזו מסתובבת בישראל-ביתנו. אצל הבכירים ביותר והמקורבים ביותר לבוס".

קצת נחת

"נתניהו: 'יש לנו נבחרת מנצחת'" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" הבוקר. מאמר הפרשנות המרכזי בכפולה הפותחת, מאת הכתב מתי טוכפלד, נושא את הכותרת "יש בעל בית בליכוד". "נתניהו נלחם שמועמדים 'מתנדנדים' כמו יובל שטייניץ, אופיר אקוניס, צחי הנגבי וגילה גמליאל ישתלבו ברשימה", כותב טוכפלד. "הוא רצה מאוד שאבי דיכטר, שבא מבחוץ, יצליח להיכנס למקום ריאלי. היה לו גם חשוב שבוגי יעלון יקבל את המקום הראוי לו – ובכל המערכות הללו השיג את מטרתו".

"הבעיה של נתניהו היתה ונותרה בזירה הנשית. האשה הראשונה היא לא מי שרה"מ ציפה", מוסיף טוכפלד בהמשך טורו, בלי לציין את שמה של האשה – מירי רגב.

ח"כ מירי רגב מבקרת בעיר העתיקה בירושלים, 21.12.14 (צילום: הדס פרוש)

קוראי "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, צפויים להכיר מקרוב את ח"כ רגב בתקופה הקרובה – חברת-הכנסת מהליכוד, שהבטיחה לבצע "הפיכה" נגד נתניהו אם לא ימנה אותה לשרה, ואף נעדרה ממליאת הכנסת בעת ההצבעה על "חוק 'ישראל היום'". "הגברת הראשונה", נכתב ליד תצלום גדול ממדים של ח"כ רגב המודפס בשער "ידיעות אחרונות", היחידה מבין המתמודדים בפריימריז שזוכה לכבוד כזה. "הפנים של הליכוד", לשון הכותרת הראשית של העיתון. "הגברת הראשונה" הוא תואר שעשוי לנעוץ סיכה דקה באשת ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, שרואה את עצמה כ"גברת הראשונה" של ישראל.

"ידיעות אחרונות" מציע סיקור לעומתי עד גיחוך של תוצאות הפריימריז במפלגת השלטון. "כמעט בלי נשים ובלי שמות חדשים", נכתב בפתח כותרת המשנה, וזאת חרף העובדה שלדעת שני הפרשנים הבכירים לענייני פוליטיקה, נחום ברנע וסימה קדמון, תוצאות הפריימריז במפלגה טובות לליכוד ולנתניהו.

"נתניהו יכול לשחרר אנחת רווחה", קובע ברנע בחלק מטורו שמודפס בשער "ידיעות אחרונות". "זו לא הרשימה שהרצוג ולבני היו רוצים לראות כדי לנגח את הליכוד איתה", כותבת קדמון באותו המקום.

ובכל זאת, לא הכל ורוד בליכוד. "מאגר בינוני, שחוק, של שרים", מגדיר ברנע את ההיצע במפלגה בטורו המלא שב"מוסף לשבת". "נראה שרשימת השרים, אם הליכוד יזכה בבחירות, תהיה דומה לזו של הכנסת היוצאת", כותבת קדמון במוסף. בן כספית ב"מעריב" מציע דימוי מקורי לאותה העמדה: "רשימת הליכוד מזכירה קצת חלון ראווה של חנות כלבו בימי הקומוניזם ברוסיה (סחורה דלה, צפויה ומאובקת)". אך גם כספית קובע כי "בסך-הכל, בנימין נתניהו יכול להיות מרוצה מתוצאות הפריימריז".

ב"מקור ראשון" מדגישה הכותרת הראשית את דחיקתם מהרשימה של מי שנחשבים לשני נציגי המתנחלים הדתיים במפלגה – משה פייגלין וציפי חוטובלי (חוטובלי עברה לאחרונה מהשטחים חזרה לגבולות הקו הירוק). "סוף-סוף קצת נחת לביבי", נכתב בכותרת מעל טור הפרשנות של עמית סגל.

לקחת ולכווצ'ץ'

כתבת השער במוסף "7 לילות", באופן חריג, אינה לקוחה הבוקר מעמודי הבידור של המוסף, אלא ממדור הספרות המצומצם, שהוא אנטיתזה לכל העמודים שלפניו. העילה – ראיון שערכה גבי בר-חיים עם הסופרת אורלי קסטל-בלום, שהיתה נשואה בעבר לעורך "7 ימים", גדי בלום, לרגל צאת ספרה החדש.

ספרה של קסטל-בלום הוא מעין אוטוביוגרפיה, ובאופן טבעי חלק ממנו מתייחס ליחסיה עם הוריה. גם הראיון נוגע בנקודה זו. "את חושבת שאת בת טובה?", שואלת בר-חיים. "אני חושבת שהשתפרתי", משיבה קסטל-בלום. "הייתי ממש גרועה, עד לפני ארבע שנים. [...] עכשיו אני בשלב של רומן אהבה עם אמא שלי. טלפונים כל הזמן. כי אני מבינה שא', אין זמן. וב', שהיא דור המייסדים, וצריך להקשיב לה. [...] לראות הורה חזק שמתבגר, זה מוציא ממך את כל הרכות האפשרית. פתאום הוא נראה לך כמו ילד, שאתה רוצה לקחת ולכווצ'ץ'. היום אני מתייחסת אליה הרבה יותר בכבוד".

ב"7 ימים" מתפרסמת כתבה שלישית בסדרת כתבות על מצב הקשישים בישראל. הפעם אמיר שואן כותב על עלויות האשפוז הסיעודי, שנופלות פעמים רבות על הילדים. "כך מאלצת מדינת ישראל את אזרחיה הקשישים לשלם אלפי שקלים בחודש בעבור אשפוזים – ואז גם גובה סכומים מטורפים מהילדים שלהם", נכתב בהפניה משער המוסף.

שלמה ארצי, 30.8.07 (צילום: מיכל פתאל)

כל הכבוד ל"7 ימים" על הקדשת תשומת לב עקבית למצוקת הקשישים בישראל. המוסף גם נותן דוגמה אישית וממשיך להעסיק באופן קבוע את בעל הטור שלמה ארצי, בן 65 בסך-הכל, אבל כבר כותב בבהירות שמאפיינת זקן תשוש נפש. קחו את המדור של ארצי מהיום, או מכל שבוע אחר למען האמת, ונסו לקרוא אותו מהתחלה ועד הסוף. אם לא עולה בראשכם דמותו של אברהם (אייב) סימפסון ממלמל סיפורים חסרי קשר ברור למציאות חיינו, אתם אנשים עם לב זהב.

הנה דוגמה מהשבוע:

האספן

אני איש שאוסף פתקאות, מכתבים ומסמכים והחדר שלי מפוצץ מניירת לא רלבנטית לכלום, שכמובן אינה יכולה להוכיח דבר מלבד את העובדה שיש לי אובססיה אנושית לאספנות.

אין לי מסמכים נגד מישהו, בחיים לא הקלטתי דבר (או איש) מלבד שירים.

אז על מה מדברים?

איך נוכיח שהם מושחתים, המושחתים האלה?

אבל כמוכם יש גם לי הרגשה שמדובר במושחתים גדולים".

מפלצות, הדור הבא

"המאבק האחרון להעלאת שכר המינימום לא רק שבר שוב את הדיקטטורה האוצרית, הוא גם קרע את המסכות מעל פניהם של משתפי הפעולה שלהם בתקשורת וחשף את פרצופם האמיתי", כותב אלי ציפורי ב"גלובס", ומתכוון כמובן ל"דה-מרקר". "אותם אלה המתחזים ל'חברתיים', 'נאורים' ו'משרתי האינטרס הציבורי' נתפסו בקלקלתם ובצביעותם. הם בגדו באינטרס הציבורי. הם בגדו בציבור העובדים ופעלו בשירות המעסיקים, הם בגדו ב-25% מציבור השכירים בישראל שמשתכר עד שכר המינימום, הם בגדו ביותר מ-700 אלף עובדים. הם בגדו במשפחות שלהם.

"למרבה הצער", מוסיף ציפורי בהמשך טורו, "יש עיתונאים שהם הרבה יותר גרועים מפוליטיקאים – אותם פוליטיקאים שהם מרבים ללעוג להם: הם מקדישים חלק ניכר מזמנם לשיווק, לרייטינג ולעשיית פוזה באתרי הברנז'ה. למען המטרה הזו, הם אפילו מכפישים בלי סוף את הקולגות שלהם באמצעות מלחכי הפנכה בחצר האחורית של התקשורת הישראלית ומנסים להטיל בהם דופי, ללא הצלחה".

אחרי שהוא גומר לבקר את הקולגות, ציפורי עובר לניתוח מצב המשק, עם דגש על פרסום בשם "התמורה לעבודה ותרומתה לחילוץ מעוני, ישראל בראייה בינלאומית", שראה אור בשבוע שעבר מטעם מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי. רמת השכר בישראל, כך הסיקו החוקרים, נמוכה מדי, ולא משום שהפריון נמוך.

וכיצד שירתו ב"גלובס" בימים האחרונים את האינטרס הציבורי בסוגיית הגז של יצחק תשובה? בהבלטת עמדות המתנגדים לדרישת הממונה על ההגבלים העסקיים לפרק את המונופול. בין אם משום שבדעה זו מחזיקים מקבלי ההחלטות במערכת, בין אם משום יחסי הקרבה בין בעל השליטה בעיתון, אליעזר פישמן, לבעלי הגז תשובה, ובין אם מרצון להביע עמדה לעומתית אל מול זו החד-משמעית של העיתון המתחרה.

כיצד אפשר להצדיק עמדה המעודדת דה-פקטו שמירת מונופול על כמות כה גדולה של משאב טבע? בשבוע שעבר כתב ציפורי כי ניתן לאלץ את המונופול להוריד מחירים, אולם אז גם רווחי מדינת ישראל יירדו. הוא הציע, במקום זאת, הלאמה, אולי כפתרון אוטופי שממילא אין לו סיכוי של ממש במציאות הכלכלית/פוליטית של ישראל.

מו"ל "גלובס", אליעזר פישמן (משמאל), עם בעל ההון יצחק תשובה. 8.12.07 (צילום: משה שי)

ב"דה-מרקר" אכן מגלים יחס מסויג, עד התנגדות גלויה, להעלאת שכר המינימום, אולם בכל הקשור לרגולציה על משאבי טבע, דומה כי אם העמדה שלהם תתקבל, היא תשרת את הציבור הרחב באופן מוצלח יותר מאשר הותרת המונופול על כנו.

"בימים אלה צומח לנו במהירות הדור הבא של מפלצות בולעות דמוקרטיה. הפעם בשוק האנרגיה, מונופול היושב על משאב הטבע החשוב ביותר, שישפיע על יוקר המחיה שירגיש כל אזרח", כותב הבוקר גיא רולניק ב"דה-מרקר", ומזהיר מפני עוצמת המונופולים הפרטיים: "המונופול הפרטי הוא ריכוזי להפליא, ממוקד, חד והרבה יותר חכם. כאשר הוא שולט במאות מיליארדי שקלים מכספי הציבור, כמו הפירמידות והבנקים, או כאשר יש לו הכנסות של עשרות מיליארדים כפי שיהיו למונופול הגז, הוא יכול לרשום צ'ק בכל סכום לכל איש מקצוע בישראל ו'לשכנע' אותו. פרופסורים, רגולטורים, עיתונאים וכמובן פוליטיקאים ומנהלי עמותות – כולם יראו את האור כאשר המונופול יעביר אותם לצד שלו".

לדעת רולניק, "החלטתו של גילה היא קריאת השכמה לכל הרגולטורים בישראל, ובראשם לאגף התקציבים במשרד האוצר: להתחיל לחשוב כיצד הופכים את תגליות הגז האדירות מול חופי ישראל למנוע צמיחה, הורדת יוקר המחיה ודחיפה למגזר העסקי, במקום לדרדר אותנו למחוזות של אפריקה, דרום אמריקה ומזרח אירופה, שם ברוני הנפט, הגז והסחורות משחיתים את הממשל וקובעים את כללי המשחק ואת מבנה שוק האנרגיה".

"באמצע השבוע נפגש הממונה עם יצחק תשובה וגדעון תדמור מקבוצת דלק", כותב יהודה שרוני ב"מעריב". "[...] פרופ' גילה סבור שצריך לפצל את המאגרים כדי לעודד תחרות. את הפתרון הזה דוחים בקבוצת דלק על הסף, אבל מוכנים לספק פתרונות אחרים כמו הפרדה בין הייצור לשיווק במאגרים (כפי שהועלה בוועדת צמח). הצדדים מדווחים על אנרגיות חיוביות המלוות בתחושת דחיפות למציאת פתרון לבעיה".

"מבחינתו של תשובה", כותב סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", "יציאה מענף הגז הטבעי משמעותה כריתת גזע העץ שעליו צמחה האימפריה הכלכלית שלו. זו פגיעה בציפור הנפש של תשובה עצמו, האיש יוצא הדופן הזה, שהתחיל את דרכו מתחתית הסולם והגיע בכוחות עצמו לצמרת. תשובה בטוח שהדימוי שלו בעיני דעת הקהל הישראלית כטייקון תוקפני הוא פרי של קנאה, אולי גם עדתית; מוצאו מזרחי".

"אנחנו לא מונופול דורסני", אומר לפלוצקר ביני זומר, המנהל של נובל-אנרג'י בישראל. "משתדלים להיות הוגנים גם בלי תחרות". נקווה שרולניק וקוראיו נרגעו כעת. בהמשך אומר זומר לפלוצקר כי בנובל-אנרג'י "מוכנים לוויתורים כואבים" כדי ליישב את המחלוקת עם הרשויות. לא מפורט מהם הוויתורים, אבל מפורטות הדרישות של החברה תמורתם.

בסוגריים

"שלמה בניזרי (שוחד), יאיר לוי (גניבה וזיוף בנסיבות מחמירות), שלמה דיין (קבלת דבר במרמה וזיוף), יאיר פרץ (קבלת דבר במרמה), עופר חוגי (מרמה בנסיבות מחמירות), רפאל פנחסי (העברת כספים שלא כדין), אריה דרעי (שוחד, מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות)".

הטקסט שלעיל מתפרסם תחת הכותרת "חילול השם האמיתי" בסיום טורו של עורך "מקור ראשון", חגי סגל (גרימת חבלה חמורה, החזקת נשק ופעילות בארגון טרור).

בחורים טובים

נחום ברנע מדמה ב"ידיעות אחרונות" את יו"ר הבית-היהודי נפתלי לדמות שגילם ג'ק ניקולסון בסרט "בחורים טובים". ההקשר – התנגדותו של בנט לחקירת לוחמים ומפקדיהם על אירועים שהתרחשו במהלך מבצע "צוק איתן". "לוחמים שגילו אומץ ראויים לתהילה", כותב ברנע. "אבל גבורה תחת אש לא מעניקה חסינות מפני חקר האמת".

השר נפתלי בנט, 11.2.14 (צילום: פלאש 90)

בהמשך "המוסף לשבת" מדמה יגאל סרנה את בנט לדמות שגילם מרלון ברנדו בסרט "אפוקליפסה עכשיו". "קצין מיומן, אלים, עז נפש ונמהר, שמאמין כי בכוחו לגבור על האויב אם רק יחרוג ממגבלות הפקודה והמשימה שמטילים פוליטיקאים ומפקדים פחדנים לטעמו", מגדיר סרנה את קולונל קורץ, ומזכיר כי בשנת 1996, במהלך מבצע "ענבי זעם", פעל הקצין בנט באופן עצמאי תוך שינוי פקודות ותוכניות מבצעיות בלא התייעצות עם מפקדיו.

באחד הימים של המבצע, מוסיף סרנה, נקלעה פלוגתו של בנט לאש מרגמות ליד כפר קאנא. בנט דיווח על הסכנה, והחפ"ק הורה לירות אש לחילוץ. מטח שפגע בריכוז פליטים הרג 102 אזרחים.

סרנה אינו כותב כי פלוגתו של בנט נקלעה לאש חיזבאללה משום שפעל באותו יום בניגוד לפקודות שקיבל. סרנה לא כותב כי דמם של 102 אזרחים לבנונים על ידיו של בנט, אבל עובדה זו משתמעת מטורו, בלי שיטרח להבהיר לקוראים אם היא נכונה אם לאו.

ב"הארץ" מתמקדים במבצע האחרון. "גורם פלסטיני: עבאס ביקש מהאג לחקור חשדות לביצוע פשעי מלחמה ב'צוק איתן'", נכתב בכותרת על שער העיתון. עמירה הס מדווחת כי הבקשה נשלחה מלשכת הנשיא הפלסטיני לשגריר הפלסטיני בהולנד, כדי שיגישה לבית-הדין הבינלאומי.

"הרג אזרחים פלסטינים על-ידי ישראל עשוי לעורר חקירות, כמו גם הרג אזרחים ישראלים על-ידי פלסטינים, למשל בירי רקטות על-ידי חמאס", כותב בהמשך העיתון אייל גרוס, בטור פרשנות על השלכות בקשת הרשות להצטרף לבית-הדין בהאג. "אכן נכון שהמהלך הפלסטיני נושא סיכון גם לפלסטינים, אבל צריך לזכור שכאשר מדובר בפלסטינים שתוקפים ישראלים, הרי שכבר כיום הם בסיכון גדול: הם חשופים למדיניות החיסולים של ישראל או למשפט ומאסר ממושך. מנגד, ישראלים זכו עד היום בחסינות דה-פקטו בגין מעשים שישראל עושה לפלסטינים, והמהלך הפלסטיני נועד לבטל חסינות זו".

טורו של פרשן "הארץ" לענייני צבא, עמוס הראל, מדגיש את יתרון החקירה הישראלית העצמאית למעשי צה"ל ב"צוק איתן" – היא עשויה למנוע צעדים נגד הצבא בחו"ל.

בשולי החדשות

הזמן לקנות סיגריות ואלכוהול הוא עכשיו. יוסי גרינשטיין מדווח כי לאחר הבחירות מחירי הסיגריות והאלכוהול עתידים לעלות "ברמה הגבוהה מעשרה אחוזים". כמו כן צפויים "קיצוצים כואבים" בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה, שיפגעו בעיקר בשכבות החלשות.

ארגוני שמאל מנסים להשתלט על המדינה. אמילי עמרוסי מקדישה את טורה השבועי ב"ישראל היום" לקרן החדשה לישראל וקשריה עם מפלגת העבודה. עמרוסי מבססת את טיעוניה על דו"ח חדש של תנועת אם-תרצו. "שורת פרסומים בכלי תקשורת שונים – ובהם 'מקור ראשון' – מראים לכאורה שהקרן מנסה להחדיר את בכירי אנשיה למערכות השלטון בישראל", היא כותבת. הקרן מגדירה את הטענה כי היא מקדמת מועמדים לפריימריז "דיבתית".

יהודה יפרח כותב במוסף "צדק" של "מקור ראשון" על המרכז לאתיקה בירושלים. "'המרכז לאתיקה' עומד מאחורי לא מעט כללים וקודים אתיים המוטמעים בשירות הציבורי", נכתב בכותרת המשנה לכתבה. "האם מדובר בשיפור הרמה המוסרית והערכית של עובדי הציבור, או במכשיר מתוחכם לאינדוקטרינציה ועיצוב התנהגות על בסיס ערכים שנויים במחלוקת?". בגוף הכתבה כותב יפרח כי התשובה אינה חד-משמעית, אולם כותרתה, "האתיקה החדשה לישראל", רומזת כי המאזניים נוטים לכיוון אחד.

יפרח מוטרד מהערכים האתיים שהמרכז מנחיל לעובדי הציבור שעוברים אצלו סדנאות. בגרסה מוקדמת של קוד אתי לחברי הממשלה, הוא כותב, נקבע כי "חבר הממשלה ישקוד על מילוי חובתו לשרת את טובת האדם". "מהי טובת האדם?", שואל יפרח. "שמירה על זכויות האזרח בפרשנות הליברלית?". סעיף נוסף בקוד שיפרח מתייחס אליו קובע כי "חבר הממשלה יפעל בשקיפות וברוח עקרונות חופש המידע". "לא צריך דמיון מפותח כדי להבין את המשמעות של הכללת סעיף כזה בקוד האתי", כותב יפרח. "שר בממשלה שיחשוב למשל שפעילות החטיבה להתיישבות לא צריכה להיות שקופה לחלוטין, עלול למצוא את עצמו מואשם בהתנהגות לא אתית.

"נניח שהמרכז יכתוב קוד אתי לעובדי הביטוח-הלאומי", כותב יפרח. "אם בערכים הבסיסיים של הארגון לא יופיע שהוא 'יהודי, דמוקרטי וציוני', ותחת זאת יופיעו שמונה פעמים המונחים 'שוויון' ו'זכויות אזרח', נקל לשער את האפקט המצטבר על תודעתו של העובד מן השורה שעבר את כל הסדנאות וההרצאות. ערך הדאגה למיעוטים עשוי לגבור אצלו על חשיבות שמירת הקופה הציבורית מפני ניצול פסול".

ענייני תקשורת

יוחאי עופר מדווח ב"מקור ראשון" כי אלוף (במיל') אבי מזרחי נפגש ביום רביעי האחרון עם הרמטכ"ל בני גנץ וביקש ממנו לפעול לשינוי ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד מוחמד בכרי בגין סרטו "ג'נין ג'נין".

"כולנו יודעות שגם אם היה טור לביקורת על טמפונים, רוב הסיכויים שאיזה גבר היה נדחף לשם", אומרת מבקרת הקולנוע ליאור אלפנט לצפי סער ב"הארץ".

בטורו שבמוסף "G" של "גלובס" יוצא יואב קרני נגד מעברו הזריז של ינון מגל מעמדת עורך "וואלה" לעמדת מועמד משוריין מטעם הבית-היהודי. "הוא מעל באמון הציבור, הוא ניצל לרעה את מיקרופוניו ב'מבט לחדשות', ב'וואלה'. הוא יוחזק אחראי לאי-אמון של צרכני החדשות בספקיהן. הוא יניב ציניות ובוז. ממש כמו שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, עפר שלח, ניצן הורוביץ ואחרים שחצו את הקווים ללא תקופת צינון. החסרתי כמה שמות, השלימו-נא את החסר", כותב קרני.

באותו מוסף מתנדב דרור פויר להשלים את החסר ומזכיר בטורו את מנחם בגין, מאיר וילנר, גרשום שוקן, משה סנה, גאולה כהן, משה שמיר, יוסי שריד ואורי אבנרי. באשר לינון מגל טוען פויר כי הוא אינו מאמין שהקמפיין שהוביל במהלך מבצע "צוק איתן" נועד להכשיר את דרכו לפוליטיקה.

"עיתונאים הם הרבה פחות מחושבים ממה שאתם חושבים", כותב פויר. "נהוג להאשים אותם בציניות ובטווייה מתוחכמת של הג'וב הבא שלהם, אבל מהיכרותי – רובם המוחלט יעדיפו ללטש את הפסקה הבאה על פני גיבוש תוכנית חומש. עיתונאים, בהכללה, הם קצת כמו דגי זהב. ממהרים להגיע אל קצה האקוואריום רק בשביל לחזור בנחישות, ושוב. קוראים לזה דדליין".